בדרך לאהבה – פרק 5

הזמן עבר, ובינתיים זואי פשוט נצמדה אלי. התחלתי להרגיש חוסר נוחות בקשר בינינו. התחלתי להרגיש רצון עז להיפטר ממנה, כי היא פשוט צרכה יותר מידי תשומת לב ממני, ותשומת הלב הזאת הרגיזה אותי ופחות או יותר גרמה לי להתחרפן.
צורת הדיבור שלה הייתה מרגיזה, והיא התנהגה ביתר פקאציות, ולא אהבתי את זה.
סטיוארט ומלודי המשיכו בקצב שלהם: החלפת רוק בכל כמה דקות.
אני נאלצתי להשקיע קצת יותר בזואי ובלימודים כך שיצא לי פחות להתאמן במגרש, ובכלל, קרייג היה בבעיה – אבא שלו.
לא ממש הכרתי את אבא שלו. בפעמים המועטות שהייתי אצלו בבית זה היה בעיקר בחצר, איפה שאבא שלו בכלל לא הסתובב.
בכל מקרה, זה הגיע למצב שהרגשתי כל כך עצבני כל הזמן שזה גרם לי לעשות יותר בעיות מהרגיל, והייתי ילד בעייתי – מילדי הריטלין.
המורים הוציאו אותי בכל שיעור מהכיתה, ובאופן כללי לא היה לי טוב.
היום של המסיבה הגיעה, ואני פחדתי שאמא שלי תאסור עלי לצאת בגלל כל הבעיות שגרמתי.
היא תפסה אותי לשיחה.
"לוקאס סטיוארט וולינגטון," היא אמרה בקול רם ותקיף, ואני ידעתי שהסתבכתי.
"אמא…"
"לא," היא אמרה בטון ציווי. "אתה תשב כאן."
"בסדר…" מלמלתי, והתיישבתי על הכיסא שמולה.
"למה אני צריכה לשמוע כאלו דיווחים מהמורים שלך?" היא שאלה.
"אני מצטער אמא," אמרתי.
"אתה מבייש אותי!"
"אני באמת משתדל."
"אבל?"
"אבל קשה לי," אמרתי והשפלתי מבט. "מאוד."
"לא נראה שאתה מתאמץ מספיק," היא אמרה.
"זה לא נכון!" מחיתי.
"רק בכדורגל המטונף הזה אתה משקיע," היא אמרה.
"זה לא נכון."
"זה כן," היא פסקה. "זה משחת לך את הראש."
"אבל אני אוהב את זה," אמרתי. "ואני יכול להגיע לקבוצה המקצועית."
"למה לך להגיע לקבוצה המקצועית?" היא שאלה. "זאת לא עבודה אמיתית."
"כדורגלנים מרוויחים מיליוני דולרים בשנה, את יודעת," אמרתי.
"אבל כל מה שהם עושים זה לרוץ אחרי כדור!" היא הכריזה.
"את זה אני אוהב," אמרתי.
"אז תתחיל לאהוב דברים אחרים," היא אמרה. "אני אוסרת עליך להמשיך להתעסק בספורט המפוקפק הזה."
"אמא, הספורט המפוקפק הזה הוא הדבר שגורם לי להיות שמח."
"זה נראה כאילו שאתה מכור קשות לספורט הזה," היא ציינה.
"לפחות זאת התמכרות בריאה! התמכרות מהסוג הטוב! אני מכור למשהו שבריא לי, בניגוד לסמים או סיגריות או אלכוהול."
"זה נורא לא פחות."
"לא נכון," אמרתי. "המצב הבריאותי שלי מושלם בזכותו."
"מה שתגיד," היא אמרה בביטול. "אתה מדבר שטויות."
"את מדברת שטויות," סיננתי בכעס.
"אני חינכתי אותך ליותר טוב מזה, לוקאס," היא אמרה לי.
שתקתי.
"אפשר ללכת בבקשה למסיבה?" שאלתי.
"כן," היא ענתה. "אבל הדיון הזה לא נגמר סופית."
"תודה," מלמלתי, וקמתי מכיסא העץ המהודר ויצאתי מהבית שלי לעבר המכונית שלי, מוכן לצאת למסיבה.
נזכרתי שאני צריך לאסוף את זואי לפני כן. לקחתי נשימה עמוקה, והתנעתי את המנוע.