בדרך לאהבה – פרק 3

בארבע עשרים ושתיים כבר הייתי על המגרש. קרייג עוד לא הגיע, אבל זה לא הזיז לי. אני כבר הייתי מוכן עם הכדור ובינתיים התחממתי בכך שהקפצתי אותו על הרגל, קצת סללום, כמה סיבובי ריצה סביב המגרש ועוד.
לבסוף הוא הגיע כשהוא רוכב על האופניים שלו.
"עשית כבר חימום?" הוא שאל תוך כדי ניתור מהאופניים.
"כן," השבתי.
"יופי," הוא אמר. "גם אני."
"אני בשער," אמרתי, ובעטתי אליו את הכדור.
הוא עצר את הכדור עם הרגל שלו והקפיץ.
"קדימה," הוא אמר.
אני רצתי לעבר השער ועמדתי בפוזיציה הנוחה לי להדיפת כדורים.
לבסוף בזמן ההפסקה שלנו הסתערנו על הקולר הקרוב למגרש.
"אז מה, נעשה את זה כל יום?" שאלתי.
"אני לא חושב," אמר קרייג, ופניו הרצינו.
"למה לא?" שאלתי, קצת מבואס.
"בגלל שאבא שלי מצפה שאני אשקיע יותר בשנה הזאת," הוא רטן.
"גם אמא שלי ככה," אמרתי. "אבל אני מתעלם."
"אתה לא מבין כנראה," הוא אמר. "הוא לא ממש חושב שכדורגל זה מקצוע."
"למה לא?" שאלתי.
"שמע, הוא אוהב ספורט, הוא אוהב לראות משחקי כדורגל, אבל הוא טוען שאני צריך ג'וב אמיתי. למצוא אישה נורמאלית, לעבוד בהיי-טק ולהוליד שלושה ילדים…"
"הוא ממש מתכנן לך את החיים," ציינתי.
"אני יודע, אבל לזה הוא מצפה," הוא אמר.
"אתה לא חייב ללכת על פי מה שהוא אומר," אמרתי.
"אתה באמת חושב שלא ידעתי את זה?"
"אתה ידעת את זה, אבל זה לא מספיק," אמרתי. "אתה צריך גם ליישם את זה."
"לוק, פשוט די," הוא אמר לי.
"אני לא מבין אותך," אמרתי.
"אני לא מבין אותך," הוא אמר.
"שפוט של אבא שלך," הקנטתי אותו.
הוא שפך עלי מים מהקולר, ואני שפכתי עליו.
"אויש, אתה יודע מה מצחיק?" שאלתי.
"מה?" הוא שאל.
"נכון בסרטים האלו תמיד עושים את זה בסלואו מושן?"
"ככה?" שאל קרייג, והתחיל לנער את המים מהראש שלו בתנועה מוגזמת שמתאימה לסרטים.
"כן, בדיוק ככה," אמרתי, והתחלתי גם אני.
הוא שפך עלי כמות מסחרית של מים קפואים.
"היי!" מחיתי.
"זה דרש," הוא אמר.
שנינו צחקנו.
"חוזרים למגרש?" שאלתי.
"חיכיתי שתציע את זה!" הוא קרא.
הוא תפס את הכדור ורץ איתו לשער.
"קדימה, חילזון!" הוא קרא.
"הו, נראה אותך, שבלול."
המשכנו ככה עד שנהיה חשוך בחוץ, ואני ידעתי שהסתבכתי בצרות.
"קרייג…" אמרתי.
"כן?" הוא שאל.
"אני צריך לחזור הביתה…" מלמלתי.
"אתה לא רציני," הוא אמר.
"כן," אמרתי. "אחרת אמא שלי תתלה אותי."
"ואני שפוט של ההורה שלי?" הוא שאל.
"אני חייב ללכת," אמרתי. "ובכלל, אבא שלך לא יכעס כשתחזור הביתה?"
"אני אומר לו שלמדתי למבחן עם חבר."
"והוא יאמין לך?"
"כן," הוא אמר. "סמוך עלי, אני אסתדר. אני אחזיר לך את הכדור מחר."
"שיהיה," מלמלתי.
חזרתי הביתה בריצה בתקווה שאמא שלי לא תכעס עלי, מה שכמובן לא יצא לפועל.
רק ברגע שכף רגלי דרכה בבית היא מיד הגיחה.
אמא שלי הייתה אישה גבוהה עם שיער שחור ארוך מתולתל ותווי פנים של נשר שעף ממעל ובודק שכולם מצייתים לחוקים.
"מה אתה עושה בשעה כזו מאוחרת?" היא שאלה.
"אימון?" שאלתי בקול רווי תקווה, מביט בה מלמטה.
אמא שלי הייתה יותר גבוהה אפילו מאבא שלי. היא הייתה מפלצת עצומה שהפחידה אותי.
"אתה כל היום רק מתאמן, למה לא בדברים החשובים יותר?" היא שאגה עלי. "מה, אני צריכה כל הזמן לכבס את הבגדים אחריך? לחכות לך שתחזור כמו פולניה? לתת לך לעשות מה שבראש שלך? לא אדוני!"
"אבל…"
"שום אבל!" היא צרחה. "והיום אתה מתקלח. אני לא אתן לך שוב להיכנס עם כל הג'יפה למיטה."
"אבל…"
"אמרתי שום אבל!" היא צרחה שוב. "והכדור שלך מוחרם לשבוע!"
"מה?!"
"מה ששמעת, בחור צעיר!" היא קראה. "ואולי הגיע הזמן שתתחיל להתאמן בהיסטוריה ולא בכדורגל."
"אבל…"
"שום אבל!" היא שאגה. "כדורגל מזהם לך את המוח!"
"מה בדיוק מזהם בו את המוח?!"
"הוא מרגיל אותך לתרבות צריכה רדודה ולהתנהגות מבזה!"
"איך בדיוק?"
"כל הכדורגלנים האלו שהופכים אותם לאלילים, כאילו שיש בהם משהו," היא אמרה.
"כן, כן," אמרתי.
"אתה צריך למצוא לעצמך אישה טובה," היא אמרה. "למצוא עבודה אמיתית."
"ברור," מלמלתי.
"עכשיו לך להתקלח. אתה מסריח מזיעה."
"כן, אמא," לחשתי.