בדרך אל האור-פרק 1

אני מרגישה כאילו אני טובעת. אין לי אוויר והכל מסביבי חשוך וקר.
אני מחפשת משהו להיאחז בו אבל דבר לא ברור או מוכר לי.
החושך סוגר עליי ואני מתחילה להחנק
אני מחפשת ניצוץ של תקווה.
נקודת אור קטנה.

צלצול השעון המעורר גורם לי לזנק מהמיטה בבהלה. 07:00
קולה של אמא מקצה המסדרון מזרז אותי "קדימה שיר. את תאחרי אם תמשיכי להתמרח".
אני מדדה לכיוון האמבטיה ומשפריצה על פניי מעט מים קרים שיעירו אותי. אני מביטה בבואה המשתקפת לעיניי מהמראה ומנסה בכל כוחי לעצור את הרחמים העצמיים ששוטפים אותי.
העיגולים השחורים סביב העיניים החומות והשיער החום הבהיר עם הקצוות הבהירות שמזדקרות אל על מסגירים את העובדה שהמיטה שלי הרגישה יותר בודדה מאשר מיטה שממלאת את תפקידה האמיתי(שינה).
אני מדדה בחזרה אל חדרי ושולפת חולצת תלבושת בצבע תורכיז ומכנסי ג'ינס בהירים רפויים מהארון.
אני מעיפה מבט אל החלון ורואה את קרני השמש שמנסות בכל כוחן לחדור את העננים הכבדים שנראים כאילו בכל שנייה יורידו מבול- אך ללא הצלחה.
אני חושבת מספר שניות נוספות ולבסוף שולפת גם סוודר בעל שרוולים בצבע אפור וחזית של ג'קט ג'ינס.
אני משתחלת אל תוך האולסטאר הנצחיות, מכתיפה את תיק הג'נספור על כתפי וצועדת לעבר המטבח.
שני סנדוויצ'ים עם חביתה מחכים לי שם ואני זורקת אותם לתוך התיק.
מבט קצר בשעון הגדול מבהיר לי שאם לא אצא הרגע אני מאחרת לשיעור ולכן אני לוקחת את רגליי לכיוון המעלית.
יום חדש. תחילת שבוע.
אילו רק לא הייתי עושה את מה שעשיתי בסוף השבוע.
כשחזרתי אתמול מחוף הים סירבתי לדון עם עצמי לגבי מעשי. פשוט קברתי את עצמי תחת השמיכות וניסיתי להשתיק את הקול שצרח עליי ממעמקי ליבי.
פשוט נתתי לעייפות לסלק ממני כל בדיל של היגיון בריא. סירבתי להסכים שעשיתי מעשה טפשי ושעליי להתחרט וסילקתי כל רגש של עצבות שניסה לעלות ולעטוף אותי.
הדמעות עמדו בפתח עניי אבל פשוט בלעתי את הגוש הגדול שבגרוני ועצמתי את עניי בחזקה.
לא מתחרטת על כלום.
יש לי הסיבות שלי.
לא משנה מהו המחיר שאצטרך לשלם.