בדרך אל האור- פרק 3

הטלפון רטט לאות לקבלת הודעה.
שכבתי בסדינים בוהה בתקרה. לבסוף אילצתי את עצמי להושיט יד אל הפלאפון.
'שיר.. נעלמת לי, הכל טוב?'
הודעה מהילה. אני רוצה לענות לה שהכל מעולה אבל נמאס לי מהשקרים.
לא יצאתי איתם לשום מקום כבר כמעט חודשיים, הם כל הזמן שואלים מה קורה, מבקשים שאבוא אבל יש לי כל הזמן תירוצים.
האגודל מדלגת מעל המקלדת מתלבטת מה לכתוב. לבסוף אני פשוט שומטת את הטלפון חזרה על השידה ומתעלמת.
תצי שעה לאחר מכן יש דפיקה בדלת של הבית ואני מדדה את הדלת בכבדות.
הילה עומדת בכניסה עם פרצוף מוזר, אני מפנה לה את הדרך והיא נכנסת לבית.
"קראת את את ההודעה שלי" היא אומרת.
"כן" אני עונה. לא רוצה לשקר יותר.
" את מוכנה להסביר לי מה הולך איתך? אני חדשיים מנסה להסביר לעצמי לאיפה התאדתה החברה הכי טובה שלי אבל פשוט אין לי מושג. אני אפילו לא מצליחה להבין למה זה קורה" הקול שלה נשמע מצטער, כאילו באמת כואב לה.
אני נאנחת. מה אני אגיד לה? שנהייתי שבר כלי מאז ש*אני* נפרדתי מאור? איפה ההיגיון נמצא בכלל במשפט הזה? הרי אם אני כ"כ אוהבת אותו- למה עשיתי את זה?
הילה מביטה בי בצפייה לתשובה, אבל לא אני אהיה זו שתתן לה אותה. לא היום.
"הכל בסדר" אני אומרת בקול קליל מנסה להסתיר את הכאב שמאחורי המשפט המאוס הזה.
"בסדר?" היא יורקת בכעס, "אה, זה בסדר כשאת רואה את חברה שלך הופכת פתאום לשבר כלי שלא מדבר יותר מדיי, לא צוחק, בקושי אוכל, מוציא את האף שלו מחוץ לבית רק בשביל ללכת לבית-ספר, מתעלם מכל מה שהולך סביבו?! אני מתחננת בפנייך! בבקשה! רק תגידי מה קורה איתך! אני לא אנסה לפתור או להשתלט על שום דבר! רק תתני לי לדעת מה עובר עלייך!"
ניסיתי לבלוע בחזקה את הגוש שעלה בגרוני.
" מה את רוצה שאגיד לך?"
היובש שלי רק הרתיח את הילה עוד יותר והיא רקעה ברגלה בכעס. ביום רגיל זה בטח היה מצחיק אותי עד דמעות. כרגע אני קרובה יותר לדמעות מאשר לצחוק.
" לא משנה מה אגיד זה לא יספק אותך" ניסיתי להסביר ולהישמע פחות מכעיסה.
" האמת תספיק לי. מבטיחה. פשוט אל תיעלמי שוב. אלו היו חדשיים עצובים בלעדייך. אני פה כדי לשמוע מה עובר עלייך. לא משנה מה זה" ענתה.
הדמעות עלו וניסיתי לעצור אותם בכוח.
" אין לי מה לספר. אני אשמה. זה פשוט שהכל מרגיש כל כך חשוך לאחרונה..
זאת אומרת.."
"הפרידה מאור?" השאלה נזרקת לחלל ותופסת את כל המקום ביני ובין הילה.
אני לא יכולה יותר אז אני פשוט מתנפלת על הילה ומתחילה להתייפח על כתפה.
היא עומדת שם. בשקט שלה ופשוט נותנת לי להתפרק. שתינו יודעות שלא נתתי לה שום תשובה, ושהיא עדיין לא מבינה מה קורה אבל זה מספיק לה. מספיק לה שמצאתי בה את נ"ק התמיכה שלי.
אחרי מספר דקות שמרגיש כמו נצח אני שומעת אותה אומרת שכדאי שנצא להשתחרר ולבלות קצת.
" להסתגר בבית לא יעזור לך לברוח מהצרות שלך.. קבענו כולם בבאולינג עוד שעה. תבואי, יהיה כיף" אני עומדת לפלוט תשובה של סירוב אבל הילה מרימה את ידה וקוטעת אותי " זו לא הייתה שאלה, יאללה להתארגן."
אני נאנחת ויודעת שהיא צודקת, ושלא אוכל להישאר בבית לנצח. בנימה זו אנו פונות לכיוון חדרי ובוחרות בגדים. ג'ינס בהיר, סריג רחב בצבע בורדו וכמובן- אולסטאר.
כשאני מוכנה אני לוקחת את המפתחות לרכב שלי ואנחנו יוצאות מהבית.

אני חונה מחוץ לאולם הבאולינג. הילה כבר ירדה בזמן שחיפשתי חניה. אני מסיימת לחנות ונתקפת פחד. מפחדת לפגוש בעיניים הירוקות האלו ולא לראות שם את החום שאני רגילה כל כך לראות בהן. אני אפילו לא בטוחה שהוא נראה אותו דבר, נמנעתי מפגישה איתו כבר חדשיים.
אני מעיפה מבט אחרון בעיניי במראה של האוטו ומנסה למרוח חיוך על שפתיי. זה לא נראה טוב אז אני מוותרת.
אני יוצאת במהירות מהאוטו לפני שאתחרט ונועלת אותו. יהיה מה שיהיה.

אני נכנסת לאולם החמים, מחפשת את כולם ורואה את התלתלים החומים של הילה מרחוק. אני מתקרבת לכיוונם. הדר שמה לב אליי ראשונה וישר רצה ומחבקת אותי, " חיים שלי! התגעגעתי" היא אומרת ומביטה בפרצופי. אני מנסה לחייך גם " כן.. לא התראנו ככה סתם הרבה זמן" אני מאלצת את עצמי להישמע קלילה.
אני מפנה את מבטי לכיוון האחרים אבל אני לא מוצאת את מה שאני מחפשת. הוא לא בא. לא יודעת אם לבכות מגעגוע או לשמוח שניצלתי שוב.
אני אומרת שלום לשאר ואז אוהד קורא בקול "אור אחי! כמה זמן לחפש חנייה?!" אני מרימה את עיניי במהירות אבל כשאני פוגשת בירוק הקר אני משפילה אותן במהירות. הוא השתנה. "הכל מפוצץ.. לקח זמן עד שמצאתי" הוא עונה בקלילות. שקרן. החנייה ריקה. אולי גם הוא לא היה בטוח אם לבוא או לא?.
וואו שיר את מטומטמת. ההבנה מכה בי בחזקה ללא רחמים. את זרקת אותו!! הוא אמר לך שהוא אוהב אותך והוא לא מבין מה קורה!! תפסת רגליים קרות ופשוט עפת משם בלי לתת לו אפילו הסבר אחד! ברור שהוא פגוע והוא לא רוצה לראות את הפרצוף הדוחה שלך! את חושבת רק על כמה כואב לך ורע לך- אז תתארי לך מה הוא מרגיש!!.
ההבנה הזו דוקרת בחזי בחזקה וקשה לי להשתחרר ממנה.
אבל אני היחידה ששקועה בעצמי. כולם הלכו לשחק. "את לא באה גם?" הקול שלו נער אותי בחזקה ממחשבותיי ישר לפגישה עם העיניים האלו שכבר מרגישות לי זרות כל כך.
"אני.. אני לא באמת משחקת" אני מגמגמת. "ל-למה אתה לא הולך?" אני שואלת מעט רועדת. "הממ.. רק בדקתי אם את באה או לא.. אני כבר מצטרף אליהם" ענה מגרד בערפו. הנהנתי והוא הסתובב להמשיך לכיוון השאר. נאנחתי בהקלה אך לפתע הוא הסתובב ונעץ בי את הירוק העד הזה. "שיר הכל בסדר?" הוא שאל ולרגע יכלתי לראות את הניצוץ החם והמוכר בעיניים שלו אבל שנייה לאחר מכן זה נעלם.
ניסיתי לענו שברור שהכל בסדר בקלילות אבל הגוש החונק הזה שב לגרוני. ניסיתי לבלוע אותו בחזקה. שתקתי עוד מספר שניות- מוודאת שקולי ייצא ברור ובטוח. "כן, הכל מעולה" עניתי עם קו עקום מרוח על שפתיי.
"יופי" אמר בלי חיוך והמשיך אל השאר. יופי?