בדרך אל האור- פרק 2
אני נכנסת לכיתה.
המורה עדיין לא הגיעה. אני מחפשת את העיניים שלו, כל כך רוצה לראות אותן, הירוקות האלה, להרגיש שהכל בסדר ושבעצם אתמול לא קרה כלום ושלא עשיתי שום דבר שאני מתחרטת עליו עכשיו.
אתמול לא נתתי לעצמי להרגיש בכלל אבל אני מרגישה איך הגוש הגדול שוב עולה עכשיו למעלה וחוסם לי את קנה הנשימה.
אני מנסה לסלק אותו ממחשבותי. אתמול הייתי החלטית מאוד בהחלטה שלי ואני חייבת להמשיך עם זה.
בהמשך היום אף אחד לא שואל אותי כלום על אתמול וזה מרגיש לי מוזר. אפילו יובל לא מזכירה שום דבר ואני כבר מבולבלת לגמרי.
בשעה שלוש וחצי אחר הצהרים אני מרכישה שאני לא מסוגלת לשרוד אפילו עוד שנייה אחת בתוך הבניין האפור הזה ואני יוצאת הביתה.
אני נכנסת לחדר והתמונה הראשונה שאני רואה היא התמונה שלנו, יושבים על הספסל הקבוע בפארק, אני מחייכת אל המצלמה ואתה מביט בי במבט מאוהב.
אני משפילה מבט מנסה לחסום את הרגשות ששוטפים אותי ואני פוגשת במבטי בדובי שקנית לי לפני שבועיים, מחבק כרית לב עם תמונה של שנינו מחייכים אל המצלמה.
אני מרגישה שהכל כבר יותר מדיי ואני רצה החוצה אל הרחוב.
כשאני מגיעה לספסל שלנו בפארק אני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות ואני מתחילה להתייפח בשקט.
הזכרונות היפים איתך צפים למעלה ואני לא מצליחה להתמודד איתם.
אני לא מצליחה כי היא זו שאשמה בהכל.
אני נזכרת באירועי אתמול איך תפסת את ידי והזמנת אותי לסיבוב קטן על החוף, זה כבר היה אחרי שקיבלתי את ההחלטה שלי.
קמתי מהחול מעט חוששת. חוששת כי אני יודעת שזה אחד מהרגעים האחרונים ביותר שלנו.
אחזנו זה בזו והתהלכנו קרוב לגלים. הייתה רוח חזקה וקור אימים סרר בחוץ אבל לך זה לא הפריע. אמרת שאיתי אתה לא מרגיש כלום חוץ מאהבה. חייכתי למשמש הדברים וליבי התכווץ בכאב כשידעתי שאני עומדת להרוס הכל.
"שיר" אמרת בעדינות,"הכל בסדר? החיוך היפה שלך נעלם לי מהעיניים היום.."
הרכנתי את ראשי לאדמה וניסיתי בכל כוחי לעצור את הדמעות. "היי מה קורה?" שאלת שוב בדאגה.
"אור" השם שלך יצא מגרוני רועד וצרוד, "אני מצטערת. אני פשוט לא יכולה להמשיך עם זה".
הסתכלת עליי במבט מבולבל. העיניים הירוקות שלך זהרו בחושך מקרינות חום אך בלבול.
בלעתי את רוקי והתכוננתי לשורה הבאה, " אני רוצה שניפרד אור".
רק אחרי שאמרתי את זה הבנתי כמה אני לא רוצה את זה. הדמעות טיפסו במעלה גרוני וכבר לא הצלחתי לעצור אותן. " אני מצטערת.. אני פשוט.."
"אני לא מבין מה קורה כאן" קטעת אותי בחדות. " למה את מתכוונת שניפרד?! את לא אוהבת אותי?? את כבר לא מרגישה אליי כלום?!" שאל בקול פגוע ועיניו נצצו.
אני מודה. לא היה לי תירוץ מוכן להסבר למה אני רוצה שניפרד. רק ידעתי שאני לא עומדת לומר לו את הסיבה האמיתית שלי. אבל הוא נתן לי רעיון לסיבה. פשוט לא חשבתי שאני מסוגלת להוציא את זה מהפה שלי. לשקר לו ככה מול הפרצוף.
"אני פשוט.." מלמלתי בקול רועד " זה פשוט שכלום כבר לא אותו דבר.. זה לא כמו פעם.. אני לא בטוחה אם זו עדיין אהבה או שזה פשוט הפך להיות הרגל" את המשפט האחרון אמרתי בקול שבור ומובס והדמעות כבר זלגו ללא הפסקה. " אני כל כך מצטערת" אמרתי.
" הרגל?!" שאלת בזעזוע,"מצטער אבל כבר מאתמול בערב אני לא מצליח לזהות אותך. אני לא מאמין שאת רוצה לסיים את הכל. אני אוהב אותך שיר. אוהב כמו שלא אהבתי אף אחת בחיים".
התייפחתי מול עיניו וניסיתי להוציא את המילים הבאות, " אני מצטערת כל כך אור. תודה על התקופה המופלאה שנתת לי. אבל זה כבר לא זה.
מצטערת אני חייבת ללכת. תגיד לאחרים" סיימתי את דבריי והלכתי לכיוון הרכב לא מחכה לתגובה שלו.
נכנסתי לג'יפ והבטתי במראה של האוטו. כל האיפור היה מרוח ונראיתי נורא.
די. נזפתי בעצמי. עשית מה שהיית צריכה לעשות. את לא דנה בזה יותר. הגעתי הביתה וחנקתי את הרגשות בין הסמיכות.
ניסיתי לסלק את זיכרון השיחה הנורא ממוחי ללא הצלחה. ניסיתי למחות את דמעותיי אבל ירדו חדשות במקומן.
אור היה נקןדת אור בתוך תקופה חשוכה וקשה בחיי. תקופה בה ניתקתי חברויות שהזיקו לי ורקמתי חדשות, תקופה של עומס לימודי מטורף וריבים נוראיים עם ההורים. הוא היה שם בשביל להאיר את הכל באלומת אור מטורפת. אבל זה השפיע עליו.
הוא נכנס לדיכאון ביחד איתי וניסה להוציא אותי ממנו, התרחק מחברים, ירד בלימודים, כל הזמן היה סביבי והיה שם בשבילי. הוא היה טוב בשבילי אבל אני לא הייתי טובה בשבילו. זה טוב ששחררתי אותו. אם אתה אוהב מישהו אתה צריך לשחרר אותו.
עם המחשבה הזו קמתי מהספסל מוחה את דמעותיי ונושמת נשימה עמוקה.
עכשיו רק צריך להודיע לכולם. או שהם ישימו לב לבד.
תגובות (0)