בדידות

לפעמים בדידות מתגנבת אליך מאחור, מבלי שתדע, מבלי שתרגיש; מגששת, מחפשת, צובטת ומקנטרת…
היא מנסה לבדוק את הגבולות שלך, מנסה לראות אם אתה יציב מספיק כדי להתמודד איתה, אם היא יכולה לשבור אותך.
היא כמו ילדה קטנה המושכת בצמתה של אחרת, דוחפת ומטלטלת.
לפעמים אתה יושב בחדר ותוהה לאיפה הזמן הלך, מתי החברים שלך הפסיקו לנסות למצוא זמן בשבילך? אתה מוצא את עצמך תוהה אם אתה מוכן לשינויים ההכרחיים שמתחוללים סביבך? שינויים שבאים עם ההתבגרות, מתלפפים זה סביב זה ולא מרפים.
שינויים שאתה צריך להשלים עימם.
החיים לא שואלים אותך אם אתה מוכן. לא אכפת לאף אחד אם אתה מוכן.
אתה נזרק למים עמוקים ללא אפוד הצלה; אתה צריך לדעת לשחות ולהיאבק, אתה צריך להשאיר את הראש שלך מעל המים. לנשום.
אתה רק צריך להשאיר את הראש שלך מעל המים.
זה נשמע קל. לפעמים זה באמת קל; אין גלים שמכים בך, אין רוח מצליפה והמים הם שקטים ורגועים.
אבל לפעמים זה כמו מכה חדה בבטן, מכה שגורמת לך להשתנק בבת אחת ומשאירה אותך נאבק למצוא אוויר לנשימה, מכה שגורמת לך להיחנק.
אולי קל יותר לוותר. קל יותר להפסיק לנשום.
קל להפסיק לשחות.
יש אפילו רגעים שהמחשבה הזאת עוברת בך.
אבל החיים מורכבים מאוסף של רגעים קטנים שרובם לא משפיעים עליך כלל וכלל, רובם יחלפו על פניך בהינד עפעף ובפעימת לב אחת וישאירו אחריהם רק זיכרון עמום.
זיכרון עמום של הרגשה חולפת ורגע בודד.