באת ושינית את כל החוקים – פרק 28 ואחרון!

אידור:

"איך?מי יכל לקחת אותה?" אילני התעצבן והכה בשולחנו עם אגרופו.

"אני יודע מי, אני רק צריך תגבורת איתי."אמרתי, יודע שאם אלך לבד, יש מצב גדול שלא אחזור בחיים.

"מי?" הוא שאל והביט בעיניי.

"אלירן בן שושן, יד ימינו של רונן." הוא הרים את הנייד מהשולחן וחייג.

"תאסוף את כולם ותבואו ישר לכאן." הוא אמר וניתק את השיחה.

"אני רוצה שתרסס אותם, אני מקווה מאוד שהם יהיו שם, מקווה מאוד."הוא אמר, החדיר את הרצינות שלו בדבר עם עיניו הקודרות.

"סמוך עליי הפעם." הוא הנהנן בראשו וקמתי מהכיסא שעליו ישבתי.

"אני הולך להתכונן, נתראה." התקדמתי לכיוון הדלת.

"חכה." הוא קרא, סובבתי את ראשי אליו.

"תשמור על עצמך, אני לא מוכן לאבד גם אותך." הוא אמר ומשך אותי לחיבוק. לא ידעתי איך להגיב, אילני לעולם לא הראה כל כך הרבה רגש כלפיי. תמיד חשבתי שאני החייל הכי טוב שלו וזה הכל.

חיבקתי אותו בחזרה, התרגשתי כמו ילד, הוא כמו אבא בשבילי.

עכשיו באמת הרגשתי ככה.

"אני אשמור אילני." אמרתי לאחר שהתנתקנו מהחיבוק ויצאתי מהמשרד עם מוטיבציה להצליח במשימה הזאת, להחזיר את ברית ולהרוג את רונן.

"אידור." קולה של ענת נשמע מהמטבח.

היא החלה להתקרב אליי, חיוך עצוב התנוסס על שפתיה.

"ענת, מה קורה?" שאלתי בזמן שחיבקתי אותה חיבוק חם.

"תשמור על עצמך בני, אני…אני שמעתי את השיחה שלך במשרד ו…בבקשה." היא נשברה ובכתה, חיבקתי אותה חזק יותר, אני לא אוהב שהיא בוכה.

"אני אשמור, ככה את מכירה אותי?אני בלתי מנוצח." חייכתי לעברה בכדי להרגיע אותה.

"תפסיק, פשוט תשמור על עצמך, אני אחכה לך היום. תבוא להגיד לי לילה טוב." היא אמרה והנהנתי בחיוך.

"מבטיח." נתתי את המילה שלי ונשקתי על קוד קוד ראשה.

***

"יש לי הרגשה שהם לא בבית." קובי אמר, מביט על הבית של רונן ובוחן כל פינה.

"אני בטוח שהוא שם, מחכה לנו." אמרתי בבטחון. יודע שאני צודק.

"תראה כמה שומרים, איך ניכנס?" לידור שאל ואני כבר הרצתי את התוכנית בראשי שוב ושוב.

"כשהחבר'ה האחרים יגיעו, הם יהיו הפיתוי. ככה אף שומר לא יהיה בכניסה ואנחנו ניכנס בלי שום בעיה." כן, ככה זה יהיה. גם אם זה אומר שנאבד כמה מהם.

"הנה הם הגיעו, תיהיו מוכנים לכניסה." אמרתי וכל אחד מאיתנו הוציא את הנשק וטען אותו.

"קדימה." לחשתי מחכה לרגע הכניסה יותר מהכל.

"יאאלה השטח נקי." אמרתי וכולנו יצאנו מהרכב במהירות עם הנשקים שלופים.

התקדמנו בזהירות לכיוון השער, סורקים את השטח ממש בקפידות.

הגענו בהצלחה אל השער ונכנסנו במהירות, יודע שיכול להיות שכבר עלו עלינו במצלמות.

נכנסנו אל השטח הענק שניגלה אל מולנו, הכל ירוק וגינה ענקית.

הבן זונה מצא על מי לעשות כסף.

הלכנו לכניסה האחורית, מקווים שאף אחד לא מחכה לנו.

פרצתי את הדלת ופתחתי אותה באיטיות, בודק את השטח, שאין אף אחד שיפתיע אותנו ויביא אותנו לסוף.

"תכנסו בשקט." לחשתי ונכנסתי אל תוך הבית, הם נכנסו אחרי וסגרו את הדלת.

צעדנו לעבר הסלון, הבית ממש שקט, כאילו אין איש נוסף חוץ מאיתנו.

לפתע שמעתי קולות, וככל שהתקדמנו הם התגברו.

"ברית, תירגעי את בבית, אני לא מבין למה את לא מרוצה?", רונן.

ברית לא מרוצה, זה אומר שהם לקחו אותה בכוח?

מה ברית תחשוב כשאירה באבא שלה?מה היא תעשה אז?היא תשנא אותי?

אין לי שום ברירה אחרת, אני חייבת לעשות את זה…או שלא.

התקדמתי לעבר המשרד, הדלת הייתה פתוחה למחצה, נצמדתי לקיר והצצתי לעבר הפתח.

רונן יושב על הכיסא שלו, נראה בדיוק כמו אילני.

הם כולם אותו הדבר, מרגישים בשמיים, מעל כולם.

אבל זה מוכיח עד כמה שכולם אותו הדבר.

אני חושב שהגיע הזמן, להתפרץ ולירות בראשו.

לקחתי נשימה עמוקה, מסדיר את נשימותיי למה שעלול לקרות.

לקחתי צעד אחד ועם הרגל בעטתי בדלת.

ברית קפצה ממקומה וכשראתה שזה אני חיוך ענקי התפרס על פניה.

"אידור…" רונן אמר בקול שקט, חיוך ערמומי עלה על פניו והוא היה ממש רגוע ונינוח, אפילו שהנשק מכוון לפניו.

"רונן." אמרתי בקול עמוק. הרגשה מוזרה הציפה אותי לראות אותו שוב.

"טוב לראות אותך אחרי כל כך הרבה שנים." הוא אמר, לא הוריד את החיוך מפניו.

"אל תזיין בשכל." התעצבנתי מהצביעות שנטפה מהאיש הזה.

"ראיתי במצלמות שבאת, מה אתה חושב אני טיפש?ידעתי שהדבר הראשון שתעשה זה לבוא לכאן, ידעתי שתדע לעשות את זה.

"ברית, קדימה, את באה איתי." פקדתי עליה והיא קמה מהכיסא ונעמדה על ידי.

"את לא הולכת לשום מקום." הוא החל להישמע רציני, יותר לא ציני ומחוייך.

"אני כן! אני לא אסלח לך בחיים על זה שהשארת אותי שם כלואה כל כך הרבה זמן. אתה לא אבא שלי יותר." היא בכתה, צעקה מכאב שלא רצתה להסתיר.

"תפסיקי, עם הזמן את תביני הכל, את עדיין לא מספיק בשלה לכל זה." הוא אמר וקם מהכס המלכות שלו, התקדם לעברה והתעלם מעצם העובדה שאני מכוון עליו נשק.

"תעצור." הוא לא עצר, המשיך להתעלם.

"אני יורה." הזהרתי בפעם האחרונה. הוא הסתובב ונעמד מולי, מביט עמוק בתוך עיניי השחורות.

"תירה." הוא אמר, התגרה בכעסי.

שתקתי, בוחן את ברית, בתגובה שלה. היא מפוחדת, לעזאזל שתצא מפה.

לפתע הרגשתי את הנשק שלו נצמד בחוזקה אל בטני.

"אבא!" ברית צעקה.

"ברית תעמדי איפה שאת!" רונן צעק עליה, המשיך להביט בי באימה.

"קדימה תירה בי." הוא לא הפסיק להתגרות.

"אין בעיה." לחשתי ולחצתי על ההדק.

הוא נפל על הריצפה, אני נשארתי על רגליי, מניח את ידי על בטני, היכן שנשקו הוצמד לפני שהצליח לפלוט את הכדור.

"הרגשתי את הדם נוזל, בכמויות.

התחלתי להסתחרר ולבסוף נחתתי על הריצפה.

גופי רעד, רעד בהגזמה.

אני הולך למות.

ברית כבר לא בכתה, היא קפאה במקומה הביטה על שנינו שרויים על הריצפה הקרה.

"אידור…" היא לחשה בקול שבור.

היא נחתה על ברכייה ממש על ידי ודמעותייה חזרו לזלוג, גופה החל לרעוד.

התחלתי להשתעל, הכאב היה בלתי נסבל.

"בר..ית." קראתי, בקושי הצלחתי.

"אידור!", היא צרחה והחלה לחבק אותי.

"ברית.." קראתי שוב, מנסה להגיד משפט אחד פשוט, 'אני אוהב אותך' אך קשה לי.

"אידור אני…בבקשה אל תלך." היא התחננה בבכי חלוש והביטה עמוק בתוך עיניי.

ניגבה את הדמעה שהרגע זלגה מעיני. לא מוכן לאבד אותה.

"אני לא רוצה שתבכי." אמרתי ושוב השתעלתי.

"בבקשה תחזיק מעמד, אני אתקשר לאמבולנס." היא אמרה ובאה לקום אך תפסתי בידה במעט הכוחות שנשארו לי.

"זה לא יעזור." אמרתי, יודע שסופי הגיע, ששום דבר לא יעזור לי כבר.

"אל תגיד את זה…" היא בכתה, לא מצאה את עצמה.

"ברית, תצילי את עצמך, תברחי." השתעלתי, הכאב גבר. היה לי כל כך קר.

היא החלה ללטף את פניי, מרגיעה אותי עם מגעה החמים והנעים, הידיים שלה זה הדבר היחידי שמרגיע אותי.

"אני מצטער…אנ..י" השתעלתי שוב, מרגיש שזה בא.

"אני אוהב אותך." עיניי נעצמו, הכל נהפך לשחור, לאט לאט כל תחושותיי נעלמו, ביחד איתי.

יפות שלי, אהובות שלי.

תודה על תקופה מדהימה, על התגובות והדירוגים.

אין כמוכן בעולם, תמיד ידעתן לרגש אותי ולחזק כצריך.

זה לא מובן מאליו כל הפירגון הזה והאהבה הזאת.

אני באמת אוהבת אתכן ומעריכה הכי בעולם!

אשמח לחוות דעת על הפרק האחרון, מקווה שתאהבו.