באת ושינית את כל החוקים – פרק שתים-עשרה

ברית:

הוא התקרב אליי עם מבט רצחני בעיניו. נחוש בדעתו לפגוע בי עוד…יותר ממה שכבר הצליח. עצמתי את עיניי בכל הכוח וחיכיתי שיעשה זאת, כבר לא היו לי כוחות להתמודד איתו ועם החיים האלה. הרגשתי את הצורך למות.

עברו כבר עשר שניות ועדיין לא הרגשתי כאב, שום דבר. שמעתי את הרעש של הזכוכיות, פקחתי עיניים. אידור התיישב מסביב לכל השברים. קבר את פניו בין שתי ידיו הגדולות. הדמעות זלגו כאילו היו ברז פתוח. לא הצלחתי להבין מה עובר עלי?מה עובר עליו?

שתקנו, הוא הרים את פניו מידיו והניח את פרקי ידיו על ברכיו. הוא הביט על נקודה כל שהיא על הריצפה ואני על התקרה הלבנה. אני חושבת שלשנינו יש המון על מה לחשוב. 

דפיקת דלת נשמעה, אידור קם מהריצפה ופתח את הדלת. אל החדר נכנס גבר הנראה בשנות השישים לחייו. בידו הוא אחז תיק שחור בינוני. הוא היה לבוש במכופתרת לבנה ומכנס שחור אלגנטי. הוא התקרב אל כיווני והביט על גבי החשוף והפצוע. אני הבטתי על אידור שבוחן את הרופא. 

הרופא הניח את התיק על המיטה ופתח אותו. הוא הוציא ממנו משחה וכדורים. הוא הביט שוב על הגב והכניס את המשחה שהוציא הרגע והחליף אותה במשחה אחרת.

"שלא יהיו טעויות", אידור איים על הרופא  שנראה מבולבל. הרופא הנהן בראשו במהירות. פחד בדיוק כמוני מאידור. הוא לחץ על המשחה והרגשתי קור בלתי נסבל. הוא החל לעסות את גבי עם המשחה ונאנקתי מכאב. "עוד רגע אני מפסיק, תתאפקי עוד קצת", הוא אמר בניסיון להרגיע אותי אך הכאב היה בלתי נסבל. אידור הסיט את מבטו לעבר הדלת הפתוחה. כאילו לא יכל להסתכל עליי סובלת.

"טוב, את המשחה הזאת תמרחי פעמיים ביום למשך שבוע, זה יוריד את הנפיחות ויקל על הכאבים. והכדורים האלה הם משכחי כאבים. במידה ותרגישי כאב חד תקחי אחת. את יכולה לקחת כל ארבע שעות. אבל מציע לך שניים ביום. אלה כדורים ממש חזקים", הוא אמר והנהנתי בראשי. 

"תודה דוקטור", הוא חייך חיוך קטן וסגר את תיקו. הוא אחז בו והחל להתקדם לעבר הדלת. אידור הוציא כסף מארנקו והגיש לבחור. הבחור הודה לו ויצא מהחדר. 

"תודה שהזמנת רופא", אמרתי ופניו היו כל כך כעוסות. כל כך לא רגועות. הוא לא ענה ויצא מהחדר. השאיר אותי ככה עם כל המחשבות לעצמי.

***

עברנו לבית אחר. הבית היה גדול יותר ויפה יותר. הוא הראה לי את חדרי החדש ונתן לי זמן להתאקלם בו. התיישבתי על המיטה הזוגית, היא ממש נוחה. בדיוק כמו של אידור. נשכבתי בזהירות ובאיטיות על הבטן והכאבים החלו להתגבר בכל תזוזה. "אידור", צעקתי, אני חייבת לקחת כדור, להרגיע את כל סבל הזה. הוא נכנס לחדר והתיישב על המיטה, על ידי. "אתה יכול להביא לי כוס מים וכדור?ממש כואב לי", הוא הנהן וקם מהמיטה, יצא מהחדר. מתי זה יעבור לי?מתי אני אצא מכאן?אם בכלל…המחשבה שיכול להיות שלא אצא מכאן בחיים העבירה בי צמרמורת. 

אידור נכנס לחדר עם כוס מים בידו והכדור. הוא הגיש לי ושתיתי את הכדור בזהירות. "תודה", הוא לא ענה והניח את הכוס על השידה המונחת ליד המיטה. הוא הרים את חולצתי והביט על גבי הבוער. "מה נסגר עם אבא שלי?הוא מזיז עניינים?", הוא הוריד את החולצה בחזרה והעביר את מבטו אלי. "לא, רונן לא מזיז שום עניין", הוא התעצבן, נראה כבר חסר כוחות לכל העניין הזה. יכול להיות בגלל שזאת אני?או ש…אני כבר לא יודעת מה לחשוב. "כנראה ש…אני לא אצא מכאן בחיים", גרוני נחנק, פחדתי. לעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה בחיים שלי. "אני מטפל בזה ברית, גם אני רוצה שזה יסתיים", אמר בכנות שלא חשבתי שאיי פעם תצא ממנו. "אני חושבת שאלך לישון…אני עייפה", אמרתי ועצמתי את עיניי.
***

אידור:
אני ואימרי ישבנו בבית קפה, כבר זמן רב שלא ביקרנו כאן. נועה ניגשה אלינו עם הפנקס והעט בידה וחיכתה שנזמין.
היא חייכה לעברי, אך מבטי נשאר אדיש.
"פעמיים קפה שחור בלי סוכר", אימרי אמר ונועה רשמה זאת בפנקס והלכה.
"מתי רונן יישבר אתה חושב?", הוא שאל ונראה מיואש. אך אני זה שצריך להתייאש, אני זה שמחזיק את הבת שלו ומתעלל בה.
"לא יודע, אבל כדאי לבן זונה הזה להתעורר או שאני אירה בו", התעצבנתי ותחבתי סיגריה אל פי.
"וואלה זה נראה שלא איכפת לו מהבת שלו, הוא אדיש", אימרי אמר, אם רק היה יודע שהבן אדם הזה היה כמו אבא שלי. אני כבר לא מכיר אותו, מילא הצטרף לעולם התחתון אבל להזניח את הבת שלו ככה?זה לא אופייני לו. הוא הפך להיות חתיכת בן זונה.
"עזוב, תן להתרענן קצת אין לי זין לחשוב עליו עכשיו", כאב לי כבר הראש מכל העניין הזה.
אימרי השתתק, הבין שאני עצבני וחסר שינה.
"נועה הגיעה עם שתי כוסות הקפה והניחה את הכוסות על השולחן.
שתינו את הקפה, בשתיקה והמון מחשבות.
השארתי שאר של מאה ואני ואימרי יצאנו.
נכנסנו לרכב שלי ונסענו לבית של יניר, איפה שאני וברית ישנים.
נכנסנו הביתה וברית ישבה בסלון, שתתה כוס קפה וצפתה בטלוויזיה. היא לבשה רק חולצה שלי שנראתה עליה כמו שמלה. רגליה היו חשופות ואימרי נדלק.
היא ראתה אותנו והורידה את החולצה מטה.
"כנסי לחדר", פקדתי עליה והיא קמה מהספה במהירות.
"לא", אימרי אמר בחיוך ממזרי. "היא נשארת כאן", הוא אמר והרגשתי איך כל העצבים החלו לעקצץ את גופי.
אימרי התיישב על ידה והניח את ידו על רגלה.
"אימרי תוריד את היד ממנה", אמרתי בשקט ובטון מאופק.
"י'זין תן להנות מהממתק הזה", הוא אמר והחל לבחון את רגליה החשופות. היא הייתה כה מפוחדת ואני רתחתי מעצבים.
"ברית, תעופי לחדר שלך", איימתי והיא קמה מהספה אבל אימרי החזיר אותה בחזרה לספה.
התקרבתי אליו והקמתי אותו. הוא הביט בי במבט מבולבל, לא הבין מה עובר עליי.
"אחי מה נסגר?", הטון שלו כבר היה כעוס הפעם.
"ברית, אל תעצבני אותי וכנסי לחדר המזויין שלך כבר", צעקתי והפעם היא הצליחה לברוח.
"מה זה היה?", אימרי שאל והביט בי במבט מבולבל ועצבני.
"אל תתקרב אליה, בדיוק כמו שאני לא מתקרב אליה", הוא שילב את ידיו ושתק. ציפה לתשובה יותר משכנעת.
"דבר, מה קורה בינך לבין ברית?"