באת ושינית את כל החוקים – פרק שתיים

אני ואימרי נכנסנו למועדון הקלפים של נחמני אלימלך, הנוכל. צעדנו בביטחון אל עבר בר המשקאות והתיישבנו על הכיסאות הגבוהות שהקיפו את כל האיזור של הבר. המקום היה מלא בשולחנות וכיסאות, מהמרים תבוסתניים ואנשים כבדים. זיהיתי כמה מהם, הם ישבו והימרו להנהתם, חלקם מכורים שלא תמיד יודעים להפסיד בכבוד.
העפתי מבט אל הברמן, הוא קירב את אוזנו לכיווני. אמרתי לו שיביא שני חצאי בירה.
אני לא נוטה לשתות בכלל בזמן עבודתי, אבל העניין הספציפי הזה דורש ממני לשתות, אז אין ברירה כל כך.
"הנה הוא", אימרי לחש באוזני והחווה עם עיניו לכיוונו. הוא עמד מחוץ למשרדו, גופו העגלגל זז מצד לצד והפאה שעל ראשו נעה קדימה אחורה, הוא דיבר עם מישהו בנייד ונראה עצבני למדי.
"בוא נסיים קודם כל את הכוס הזאת, אחר כך נכניס אותו למשרד ואתה כבר יודע את ההמשך", אמרתי, כמה שפחות צעקתי.
"תראה את השמן הבן זונה הזה, מפה בא לי לדפוק יריה לתוך הפאה המזדיינת שלו" אימרי החמום מוח ירה בכעס. היה מוכן לשחוט אותו, להתעלל בו ולחתוך כל חתיכה בגופו, אחת אחרי השנייה. הוא פסיכי, לוקו גמור. מכור לדם, להרג, להתעללות והשפלה. הוא פסיכופט עם תעודות.
אבל, הוא כמו אח בשבילי. לכל אורך הדרך הוא היה לצידי ולימד אותי המון. היה איתי ברגעים הקשים, במיוחד ביום שבמו ידיי לקחתי חיים של בן-אדם בפעם הראשונה. זה היה היום הכי קשה שעברתי. אני בחיים לא אשכח את המבט שלו, העיניים שהתחננו והזילו דמעות, כדי שארחם, שאחוס על חייו. אבל לא יכולתי לאכזב את אילני, במיוחד לא את אימרי, אחרי כל המאמצים שעשה כדי שאגיע לשלב הזה. אחרי הירייה, נכנסתי להלם, כל גופי רעד בהיסטריה.
בכיתי שבועות רבים, אילני אמר שזה טבעי, שכולם עברו את זה. הוא אמר שאחרי המוות העשירי, אעשה זאת בעיניים עצומות ואשאר חסר כל רגש. שהמצפון כבר לא יגור אצלי. וכך באמת קרה, אחרי המוות העשירי שביצעתי, זה כבר התחיל לבוא לי כל כך טבעי, בלי שום רחמים כלפיי ה"קורבן".
"קדימה, זה הזמן", אמרתי בעוד אני קם מהכיסא, מוציא מארנקי שטר של מאה ומניח מתחת לכוס.
אימרי התקדם אחריי לכיוון נחמני, הוא עמד שם לבד, התעסק עם הנייד שלו.
"אז מה נחמני?מה שלומך היום?", שאלתי וחיוך משועשע שיחק על שפתיי.
הוא הרים לעברנו עיניים גדולות ומפוחדות, יודע שהסוף שלו הגיע.
"אימרי, אידור, תקשיבו…אני…", הוא גמגם וצעד כמה צעדים אחורנית עד שגבו נדחק אל הדלת.
"תפתח את הדלת, יש לנו הרבה על מה לדבר", אמרתי בקול מאיים שכבר נהפך לטבעי אצלי.
הוא הוציא מכיס מכנסו השחור את המפתח ופתח את הדלת.
נכנסנו אל המשרד המאובק שלו ואימרי הושיב אותו על הכיסא בכוח.
"אני מציע לך לשבת, או שאני אפוצץ לך את כל המוח", אימרי צעק עליו והצמיד אקדח בראשו.
"סליחה, סליחה, בבקשה. אני מתחנן…אני אחזיר את הכסף שבוע הבא", הוא התחנן וכל פניו נטפו זיעה.
"שמענו את זה כבר חודש, אתה לא חושב שקצת הגזמת?", שאלתי, הוא שתק, לא ידע מה להגיד.
נעמדתי מולו, הרמתי את פניו עם ידי והבטתי בו במבט מאיים. "תענה יבן זונה", צעקתי, הרגשתי שכל הדם עלה למוחי.
"אין לי את הכסף, בבקשה, תרחמו עליי, יש לי אישה וילדים. בבקשה", הוא התחנן בליווי בכי חלוש.
"ריחמנו יותר מידי נחמני, הסבלנות נגמרה לנו", אמרתי והרמזתי במבט לאימרי שירה בו.
זזתי כמה צעדים אחורה וקול ירייה נשמעה בכל רחבי החדר.
מוחו נשפך על הריצפה בחתיכות קטנות מגועלות בדם.
יצאנו מהמשרד לא לפני שאימרי ירק על פניו המכוערות של נחמני הנוכל.
צעדנו לעבר היציאה, בביטחון וברוגע.
"עשינו את זה אח שלו", אימרי אמר וצחק בקול ובשעשוע. הוא קפץ אל תוך הרכב והתיישב בנוח על מושב לידי.
"כן, סוף סוף סיימנו עם הבן זונה השמן", אמרתי והתנעתי את הרכב.
"בוא נצא לחגוג", אימרי הציע. האמת היא שמתאים לי עכשיו לשתות עד שהכבד לא יוכל לספוג יותר.
"יאאלה אחי, זורם", אמרתי ונסעתי לכיוון הבית של אימרי.