באת ושינית את כל החוקים – פרק שבע

ברית:

פקחתי את עיניי, גופי כאב טיפה. לא הצלחתי להבין היכן אני נמצאת, אני בבית זר. מה אני עושה כאן?נחטפתי. מישהו חטף אותי. קמתי מהמיטה הגדולה שהייתה דיי נוחה. התקדמתי לעבר הדלת שהייתה סגורה. שמתי את ידי על הידית וחששתי להוריד אותה למטה. חששתי ממה שאראה, שאני נמצאת בסכנה. הורדתי אותה בכל זאת ממש לאט ובשקט. לא ראיתי דבר מלבד מסדרון. יצאתי בצעדים שקטים מהחדר והתקדמתי במורד המסדרון קדימה. עצרתי כשהגעתי לסופו. על הספה ישב מישהו עם הגב אליי, על השולחן היה מונח אקדח, סיגריות ובקבוק שתייה. מי זה המטורף הזה, למה הוא חטף אותי?למה אני כאן לעזאזל?מוחי התפוצץ מכל השאלות ומחוסר תשובות. הפחד השתלט עליי, האקדח גרם לי להבין שאני נמצאת בידיים של רוצח. "התעוררת", קולו המחוספס והעבה של מי שישב בסלון נשמע והתחלתי לרעוד בכל הגוף. הוא קם מהספה. הוא היה נטול חולצה והיה אפשר לראות איך שרירי גבו זזו. הוא הניח משהו על השולחן והסתובב לכיווני. לא האמנתי, אני…"אידור?", לחשתי את שמו, הייתי יותר מידי המומה מהמראה שלו, מזה שהחוטף הוא אידור. מי שנהגתי לכנות עד היום האהבה הכי גדולה שהייתה לי. הוא לא ענה והחל להתקרב אליי בצעדים איטיים. קפאתי, לא הצלחתי לזוז. "ברית", הוא חתם את שמי בפיו ולסתו התקשחה. עיניו השחורות שוב ניצבות אל מולי. שוב אחרי כל כך הרבה שנים. כל כך מקרוב. ליבי החל לפעום בעוצמה שכבר שכחתי שקיימת. הוא הצמיד אותי לקיר בגופו, רעדתי והצטמררתי ממראו המסוכן, הוא נראה כה מסוכן עכשיו. עם הזיפים שעיטרו את לסתו, העיניים השחורות והאפלות, חסרות הבעה. גופו הנפוח, שיערו השחור פחם שתמיד אהבתי נראה פתאום פרוע. על פניו נתפר מבט של רוצח. הדמעות החלו לזלוג, אך זה נראה שזה בכלל לא הזיז לו. כאילו אין לו מושג מי עומדת מולו עכשיו, כאילו הייתי זרה מוחלטת. "תקשיבי לי טוב", הוא החל להגיד בטון שקט אך עם זאת מאוד מאיים. "אם אני אשמע אותך צורחת, אראה אותך מנסה לברוח…זה הסוף שלך, הבנת?", הוא אמר ותפס בפניי ביד אחת בחוזקה רבה, ממש הכאיב לי. הדמעות זלגו על ידו הגדולה וזה לא הזיז לו כלל. מה נהיה ממנו?מי זה הרובוט חסר רגשות הזה?איפה אידור?"הבנת?", הפעם הוא הרים את קולו והטיח את ראשי על הקיר בחוזקה. "כ..כן", גמגמתי מפחד, לא הפסקתי להזיל דמעות, הן בלתי נשלטות. הוא הביט בי לעוד רגע קצר ושיחרר את פניי בזלזול וחזר לשבת על הספה בסלון. אני נשארתי עומדת, צמודה לקיר, קפואה לחלוטין בלי היכולת להזיז יד או רגל. מי זה שעכשיו עמד מולי?אני לא מכירה את הבחור הזה. הרגשתי רעב כבד בבטני ופחדתי להגיד זאת, פחדתי לדבר איתו. פחדתי ממנו. מאידור, האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. "אם את רעבה, תפתחי את המקררותאכלי",כאילו קרא את מחשבותיי. צעדתי לעבר המקרר, ממש בזהירות, מפחדת לעשות רעש שיכעיס אותו. פתחתי את המקרר, הוא היה ריק מאוכל ומלא בבירות ואלכוהול. היה שם במדף הראשון רק כמה פרוסות של גבינה בתוך שקית שנראה כבר מקולקל. הוצאתי בירה וסגרתי את הדלת של המקרר. מזלג היה מונח על השיש ופתחתי בעזרתו את הבירה. זרקתי את הפקק אל תוך הפח שהיה תחוב בין המקרר לארונות של המטבח והלכתי בחזרה לחדר. התיישבתי על המיטה והתחלתי לשתות את הבירה. כל שלוק שלקחתי היה נכבד ומלא. סיימתי אותה תוך חמש דקות בלבד. רציתי עוד, אבל פחדתי שהוא ישים לב שאני רוצה להשתכר ובשביל זה אני צריכה לפחות חמש. יצאתי מהחדר וניגשתי שוב למקרר. הוא לא היה בסלון למזלי, סוג של הוקל לי. הוקל לי עד ששוב אראה אותו. הוצאתי בירה נוספת מהמקרר ופתחתי אותה בעזרת אותו המזלג שעדיין היה מונח על השיש. זרקתי את הפקק אך הפעם נשארתי במטבח. הוא שוב צץ והביט עליי, על איך שאני שותה את הבירה במהירות. הוא החל להתקרב לכיווני. מבטו עדיין נשאר חסר הבעה ומבט של רוצח. רוצח בדם קר. "אידור", העזתי לקרוא בשמו, אני לא יודעת אם זה אומץ או הבירה. הוא הסיט את מבטו מהמקרר אליי. חיכה שאתחיל לדבר. "למה חטפת אותי", פניו התקשחו, נראו פתאום יותר מאיימות. הוא התקרב אליי בצעדיו המהירים. נעמד מולי והניח את שתי ידיו על השיש, חסם את הדרך לעבור. פנינו היו קרובים מידי ועיניו השחורות שוב החלו להזרים בגופי את הצמרמורת. "כאן…רק אני שואל שאלות, הבנת?", הוא שאל והנהנתי בראשי במהירות, מהפחד. רק שלו ישבור לי את הבירה שהחזקתי בידי על ראשי או משהו. לעזאזל איתו.