באמצע החיים. (חלק חמשה-עשר).

נקודת מבט טל-

"טלי, תיפרדי מכולם אנחנו נצא לדרך." הניח יד מנחמת אביו של יניב על כתפי בזמן שישבנו בספה ביחד עם המשפחה המורחבת שלו.
"מה השעה?" פיהוק הבליח מפי והנחתי את צלחת עוגת השוקולד הרחק ממני על השולחן הנמוך בסלון.
"השעה שמונה וחצי בערב, את רוצה לשתות מים?" הביט בעיניי העייפות,
הנהנתי בראשי וקמתי מן הספה בזהירות, בכל זאת..שבוע -כמעט-29 הכביד על גבי ולקח לי זמן עצום להתרומם מן הספה.
נעמדתי ממול לליאור, מתכופפת עם גבי בעדינות אל גופה ומחבקת אותה חזק, היא חיבקה בחזרה ונפלתי על רגליה עם הישבן שלי בשביל חיבוק חזק יותר.
"תבואי אלי לבית!" אמרתי לה בכעס ומחצתי אותה תחת גופי הכבד.
"אני אבוא כשאני אחזור מהצבא." ציחקקה
"מחכה לך!" אמרתי בחיוך מצפה וקמתי בחזרה מהספה לחבק את יתר המשפחה, את דודה של יניב, את בת דודה של יניב, את סבתא של יניב ולבסוף נעמדתי בהקלה בצד וחייכתי.
"התעייפתי." חייכתי, הם חייכו למשמע מילותיי והניחו לי לשתות את כוס המים שלי בשקט.

"תחזיקי לי את היד, רותם." הושטתי את ידי אל ידה הקטנה ויצאנו מהבית.
אמא של יניב מלפנים , מחזיקה את היד של בעלה. ממשיכים ללכת אל כיוון החניה.

"טלי, את נשארת לישון אצלנו." קבע אבא של יניב בחיוך.
"אני לא יודעת, לא ראיתי את אמא ואבא מאתמול." חייכתי במבוכה.
"נכון, אבל מחר בבוקר תצטרפי אלי לטיול מהעבודה." הכריז בחיוך,
"זה יום כיף של אב ובת, את הבת שלנו, כי יניב לא ישמח לבוא בתפקיד של הבת." צחקה אמא של יניב.
"אבל זה מתאים לי היום כיף הזה?" צחקתי, אבא של יניב קרץ דרך המראה והחל לספר.
"הם יודעים שאת תבואי, הם גם יודעים שאת בהריון. הם עשו יום כיף בסגנון חדש, אני התאכזבתי שאני לא בת בעצמי." צחק אבא של יניב,
"כמו מה?" חייכתי בחזרה, מלטפת את ראשה של רותם שנח על רגליי.
היא נרדמה כמו בובה קטנה.

"בהתחלה הולכים לירושלים לכותל, אחר כך לוקחים אותנו לארוחת בוקר. מארוחת הבוקר יש זמן פנוי להסתובב, אפשר להסתובב באזור, לקנות לך ולבוטן בגדים." חייך, מחכה לשמוע את תגובתי.
"ואחרי זה?" חייכתי, מוסיפה "זה נשמע מאוד יפה ללכת לכותל."
"לאחר מכן, יקחו אותנו לחוף הים לשחק כדור עף, כמובן אנחנו נוותר על זה. אבל אפשר לעלות לשיט על היאכטה של חבר שלי, הוא אמר שהוא ישמח.
כשנחזור, נלך לאכול צהריים ויהיה זמן להתרענן ומשם ישר לראות סרט בקולנוע." אמר בהתרגשות.
"אני רוצה גם!" התלוננה אמא של יניב
"אבל אני צריכה בגדים.." חייכתי חיוך קטן
"יש לך בבית שלנו בגדים, לא?" שאלה אמא של יניב
"כן אבל אני רוצה להביא עוד סוודר." פיהקתי.
"נעבור דרכך ותקחי בגדים ודברים שאת צריכה." אמרה בחיוך דואג.
"היום?" ציחקקתי, אבא של יניב הנהן בראשו.
"אולי רותם גם תלך איתכם?" שאלה אמא של יניב.
"את מסכימה?" פער את עיניו אבא של יניב.
"בהחלט, קצת חופש מגיע לה. אמא שלה עסוקה עם התינוק, היא זקוקה לזה." חייכה
"יופי! מחר הולך להיות נהדר." אמר בחיוך מאושר

הגענו לבית שלי, ההורים של יניב כמובן עלו איתי ביחד.
רותם בידיו של אבא של יניב, רדומה.
"הגעתם." חייכה אמא וחיבקה אותי חזק,
"היום הוא שיהק." אמר אבא של יניב בחיוך גאה וחיבק את אימי לשלום.
"לא נכון!" אמר אבא באכזבה, "פספסתי!" .
"פעם הבאה." ציחקקתי והלכתי לחדר להביא בגדים ודברים שאני נחוצה להם למחר.

"עכשיו ערן סיפר לי שאתם מחר ביום כיף, בעבודה של אבא לא מפנקים ככה." צחקה אמא

נפרדתי מהוריי ונסענו לבית של ההורים של יניב.

"את הולכת לישון?" שאל אבא של יניב, ערן.
הנדתי את ראשי לשלילה, "להתקלח."

התקלחתי, חופפת את שיערי הקצר ומתענגת על המים החמים.
יצאתי מן המקלחת, לבושה בחולצה ארוכה של יניב ומכנס פיג'מה רחב.
"כרמית, כשנפלתי אצל סבתא נהיה לי סימן סגול." אמרתי בדאגה לאמא של יניב.
"נכון.. הבנתי שזאת הייתה חתיכת נפילה. חוץ מהאזור הזה, משהו כואב לך?" שאלה בדאגה מהכניסה לחדרי,
רואה שאני נשכבת לישון במיטה של יניב ליד רותם שנחירות קטנות בקעו מגרונה.
"לא, חוץ מהחזה. הוא מרגיש לי כבד.." נאנחתי בתסכול.
"נכון, זה החלב." חייכה,
"את תקומי לאכול איתנו ארוחת בוקר?" שאלתי בפיהוק קצר.
"בהחלט." חייכה וכיבתה את האור בחדר, יוצאת מהחדר אל כיוון החדר שלה.

התעוררתי לבוקר בהיר, רותם שכבה במיטה וראתה ערוץ הופ עם בקבוק של שוקו בפיה.
"בוקר טוב.." מלמלתי, היא הביטה בי וחייכה חיוך קטן.
"ניני התקשר." שמחה, עוד כינוי שהדביקה ליניב.
"מה הוא רצה?" שאלתי בחיוך שבור
"לשלוח לנו נשיקות." שמחה
חייכתי אליה והמשכנו לצפות בערוץ הופ.

"טלי, תותי!!" קראה לנו אמא של יניב בחיוך רחב, "אתן מאחרות, תקומו להתארגן."
מיד התחלתי להתלבש בלי בושה ליד אמא של יניב ורותם,
שמה טייץ' פרחוני מאמריקן איגל וחולצה שחורה מגוהצת מכופתרת ארוכה וג'קט ג'ינס.
זה נשמע מכוער, אבל זה היה יפה. מעולם לא חשבתי שאלבש כזה דבר.

רותם התלבשה במכנס לייקרה בצבע שחור, חולצה ורודה ארוכה וסוודר צמר.
כשרותם הלכה לסלון, אני צחצחתי את שיני ועשיתי את האירגונים האחרונים שלי .

עלינו על האוטובוס ושמחתי בכל ליבי שהגענו בדיוק לפני שהאוטובוס יצא.
"מאחרים?" צחק איש מבוגר,
"טל, זה ישי, הוא המנכ"ל. איחרנו בגלל טל." קרץ אבא של יניב, ערן .
"נסלח לך." צחק.
התיישבנו בספסל באמצע, ערן בפנים, רותם ישובה עליו, אני בכיסא לידו.
הבטתי על החלון והתרכזתי בלחשושים ששמעתי.
"היא בהריון?בת כמה היא?" שמעתי מישהי לוחשת .
הבטתי על ערן, אבא של יניב ונשכתי את שפתי רגע לפני שאני פורצת בבכי.
"הי. לא מתייחסים." אמר ברוך והתפנה לרותם שהתפעלה מהנוף.

הנסיעה עברה בשקט, אני הצלחתי לנמנם מעט.
"נרד בצורה מסודרת לכותל, נעשה מסלול קצר ברובע היהודי ובאזור. לאחר מכן יהיה ארוחת בוקר וזמן פנוי למי שירצה להסתובב באזור. בשעה 12 וחצי ניפגש בנקודת מפגש שנקבע מראש ומשם נמשיך לחוף הים לשחק כדור עף, משם נלך לארוחת צהריים ולראות סרט בקולנוע." הכריז ישי ברמקול וכולם התלהבו,
קמתי מן המושב כשראיתי שכבר כל האוטובוס למטה ואני לא צריכה להידחף, יורדים שלושתינו ללמטה ומחכים לכולם שיסיימו להתארגן.
שמתי את תיק הצד הקטן שלי על כתפי והכנסתי את הנייד.
סקרתי במבטי את הבנות שהגיעו, מהגיל הקטן ביותר, גיל 4 עד הגדול ביותר, עשרים לכל היותר.
אני הייתי באמצע.
היינו בסך הכל שתיים עשר בנות.
לא ניסיתי להתחבר לאף אחת, הייתי מקובעת. יד אחת של רותם בידי, וידה השנייה בידו של ערן.

הסתובבנו קודם כל ברובע היהודי, ראיתי בייגלה חם.
הוא ממש משך את תשומת ליבי.
הקבוצה התקדמה בעוד שאבא של יניב, ערן צילם את רותם.
"ערן, תחכה לי!!" אמרתי בהתלהבות והלכתי לאיש שמוכר את הבייגלה החם.
אבא של יניב בא אחריי עם רותם המחזיקה בידו וניגש אל המוכר של הבייגלה.
"רותם רוצה גם!" אמרה בחיוך שחושף שיניים ישרות ולבנות,
אבא של יניב קנה 3 בייגלה ענקיים, כמובן הקבוצה נעלמה לנו מטווח הראייה.

"תודה!", אמרתי בשמחה והתחלתי לאכול.
"אין בעד מה, מתוקה!" אמר בשמחה
"תודה" חזרה רותם בצחקוק אחריי.
"בבקשה, חיים שלי!" אמר ערן ונשק ללחי של רותם
השמנמנה.

"איפה הקבוצה?" ציחקקתי כשהתהלכנו ברובע היהודי ואבא של יניב הסביר לנו על כל מיני אזורים ועל מבנים מיוחדים שראינו.
"נמשיך לטייל, ניפגש בכותל." אמר בנינוחות,
המשכנו לטייל וראינו הרבה דברים מיוחדים.

בזמן שאבא של יניב סיפר לנו סיפור על מערת המכפלה, הנייד שלי צלצל.

מאת; כרמית.

אמא של יניב.

-"כרמית." אמרתי בחיוך והמשכתי לאכול מהבייגלה.
"הגעתם? הכל בסדר." שאלה בדאגה,
-"כן, אנחנו מטיילים לבד עכשיו, ערן מספר לנו על העתיקות כאן וקנינו גם בייגלה חם!" צחקתי
"אני רוצה גם!" אמרה בקול עצוב
-"תבואי!" אמרתי בחיוך,
"הלואי, אני עובדת.." צחקה
-"פעם אחרת." אמרתי בניחום.
"תמסרי נשיקות לכולם! תגידי לערן שאני יודעת שהוא סינן אותי."
צחקקתי ללא הפסקה וסיימנו לדבר.

צילמתי את אבא של יניב ואת רותם ושלחתי ליניב.

המשכנו לטייל והגענו לכותל,
החזקתי לרותם את היד מפני שזה מופרד, אזור לגברים, אזור לנשים.
"אני אלך לאזור של הגברים, אני אלך לקרוא כמה פרקים וכשאני אסיים אני אתקשר אלייך וניפגש בדיוק כאן." הצביע על האזור שבו אנו עומדים.
"אני רוצה גם לקרוא, אתה תתפלל על התינוק?" חייכתי, הוא הנהן בראשו וניח את ידו על ביטני התפוחה.
"הוא היום לא זז הרבה.." מלמלתי בהיסח דעת,
אבא של יניב גמע את רוקו והביט בי בשתיקה.

כשבאתי לפצות את פי, ישי בדיוק הגיע.
"הנה אתם! בגלל הבייגלה התעכבתם?" צחק ישי,
ציחקקתי במבוכה, "זו אשמתי.."
"רותם תהיי זמינה, כשתסיימי תחייגי אלי." חייב אבא של יניב והלך ביחד עם ישי.

החזקתי לרותם את היד ושמחתי שאין הרבה אנשים.
"רותם, לא לעזוב לי את היד." הפצרתי בה.
"טוקי." המשיכה עם המילה המוזרה שלה.
סידרתי את חולצתי על ביטני ונכנסנו אל האזור של הנשים, הולכות באיטיות אל כיוון הקיר הקדוש.
כשהגענו אל הקיר , התכופפתי על ברכיי בשביל להיות באותו גובה עם רותם והנחתי את ידי הימנית על יד ימין שלה והצמדתי לקיר, עושה את אותו הדבר עם יד שמאל שלה והיא נצמדת עם גופה אל ביטני ונשענת על הקיר.
"תעצמי עיניים ותבקשי את כל הדברים הטובים שאת רוצה." אמרתי בחיוך, מזיזה מעט את ברכיי בגלל הכאב שחשתי, מביטה הצידה ורואה בנשים מביטות בי, חלק במבט מזועזע, חלק בחיוך, וחלק בעצב.
"אני רוצה שהתינוקי שלך יהיה בסדר." חייכה חיוך רחב.
"את יכולה לבקש את זה, את גם יכולה לבקש בריאות, שנהיה בריאים כל הזמן." אמרתי בחיוך קטן,
"אני רוצה שנהיה בריאים וגם חבר שלי שבבטן שלך יהיה בריא." אמרה עם חיוך שחושף טור שיניים לבנות.
קולות שקטים של התפעלות נשמעו מאחוריי, רותם הזאת שוברת לבבות.

קמתי בזהירות מהריצפה והלכנו ביחד לשבת בכיסא שהיה שם, התיישבתי ורותם ישבה על רגלי, מצמידה את גבה אל ביטני ומצחקקת כשמרגישה את העובר דוחף אותה.
ניסיתי לקרוא פרק בתהילים אך ללא הצלחה, רותם השתוללה יותר מידי עם העובר.
קמתי מן הכיסא כשלא הרגשתי נוחות בלשבת, הכיסא היה קטן מידי להכיל את שתינו.
נעמדתי ליד הכיסא וקראתי בתהילים.
רותם הניחה את ידיה על ביטני וניסתה לעורר את תשומת ליבי.
הנחתי יד מנחמת על קודקוד ראשה וליטפתי.
זה הרגיע אותה לקצת,
"טלטי, טל, טלי, טלוטל, טלטול, טל" אמרה בחוסר סבלנות רותם כשהגעתי לפרק השני.
הבטתי בה וחייכתי בהתנצלות, מושכות יותר מידי תשומת לב.
"אני רוצה ללכת." יבבה בעצב
סימנתי לה שכבר,
נעמדת לצידי ונכרכת סביב רגל שמאל שלי ולא משחררת.
המשכתי לקרוא ומידי פעם עצרתי לנשק את קודקוד ראשה. .
היא הושיטה את ידיה הזעירות אל מתחת חולצתי הארוכה השחורה והגעה בבטני, מקפיאה לי את הצורה.
"הוא אומר לי שלום!" חייכה,
הבטתי הצידה למשמע צחקוקים, רואה את שתי הנערות שהיו לידנו באוטובוס.
הן לא הפסיקו לחייך אל רותם.
הבטתי אל הצד השני, רואה באישה מבוגרת מחייכת בעצב.
"תשבי." חייכה, הנדתי את ראשי לביטול והנחתי את ידי השמאלית על ראשה של רותם, מלטפת ומרגיעה, בעוד שהימנית אחזה בספר התהילים .

המשכתי לקרוא ורותם כמובן המשיכה לזוז מסביבי ולשגע את העובר שזז בתוך רחמי.
"תרימי אותי, אני רוצה להתפלל!" אמרה בשמחה, מושיטה את ידיה אל האוויר על מנת שארים אותה.
עזרתי לה לעלות לכיסא, ראשה בגובה קו החזה שלי.
היא כרכה את ידיה סביב זרועי השמאלית ולא שחררה,
מביטה בספר וממלמלת מלמולים כפי שעשיתי.
חייכתי בהערצה, מרגישה את מבטיהם של כל האנשים פה.
כשסיימתי לקרוא, הנחתי את יד ימין על גבי והתמתחתי בעוד שרותם עוד לא שחררה את ידיה מזרועי השמאלית והמשיכה "לקרוא".

"קחי כיסוי ראש." חייכה אלי האישה משמאל, בסביבות גיל ה-50 לחייה.
"א-אני לא אמא שלה." צחקתי, מביטה בה במבוכה
"הו-כן, ידעתי. את נראת צעירה, לא רציתי להעליב. אבל ראיתי שאת בהריון והנה- טבעת. אז את נשואה אבל רגע איפה הטבעת נישואים?" שאלה בחטטנות
"ניני הביא לה טבעת!" אמרה רותם בחיוך מאושר.
"א-אני לא נשואה, רותם בואי נלך.." מלמלתי במבוכה ועזרתי לרותם לרדת מהכיסא ושתינו יצאנו לבחוץ.
פוגשות בישי יושב במקום שבו קבעתי להיפגש עם ערן, אבא של יניב.
ישי חייך אלינו ומיד הרגיע "ערן עוד לא סיים, הוא כבר יצא."
חייכתי בהבנה והתיישבנו לידו.
רותם קיפצה ואכלה מהבייגלה, לקחתי לה חתיכה מפני שאת שלי סיימתי .
מה?
אני אוכלת בשביל שני אנשים.
חחחח

"איפה השירותים?" שאלתי את ישי בזמן שרותם גירדה בגבי, אך הייתרון בלהיות פה עם ילדה קטנה.
"שם, את ממשיכה ישר, פונה שמאלה, ימינה, ישר, מצד שמאל." הסביר, אם אני אזכור.
"תגיד לערן שהלכתי עם רותם לשירותים, כבר נחזור." אמרתי , הוא הנהן בראשו.

החזקתי ביד של רותם והתחלנו ללכת, כל צעד אחד שעשינו קדימה, החזירו אותנו שניים אחורה.
"סליחה, איפה השירותים?" שאלתי קבוצת חיילים של משמר הגבול לאחר שלא מצאנו את האיזור.
"השירותים…" ניסה לחשוב לעצמו אחד החיילים , רותם התחבאה מאחורי גבי כשאחד החיילים עשה לה שלום.
"רותם את מתביישת?" צחקתי, מביאה אותה קדימה.
היא נתקעה בבטני וקברה את ראשה ברגליי בעוד שידיה כרוכות סביב ביטני.
כשהחייל נגע בכתפה היא ציחקקה והביטה בבישנות בו,
"אתה בצבא כמו ניני?" שאלה את החייל, הוא חייך אליה.
"נכון, אני בצבא. מי זה ניני?" חייך
"ניני זה יניבי! הוא חבר שלה." משכה בקדמת חולצתי באזור הבטן ושיחקה עם חולצתי הקדמית, מעלה אותה למעלה ואז למטה, חושפת את ביטני.
"זה בן הדודה שלה, הוא כמו אח שלה הגדול. קשה לה להסביר.." חייכתי במבוכה, מסדרת את חולצתי.
"ואיפה יניב בצבא?" שאל החייל השני,
"עם הטנקים והוא היה בעזה ונלחם שם!" אמרה בגאווה
"לוחם בשריון." חייכתי חיוך קטן,
"את יודעת מה אומרים על שריון, נכון?" צחק החייל והביט בעיניי,
"שבת ראשונה יוצאים, והשאר נשארים?" צחקתי,
"אכן, טחינה של סגירות." חייך חיוך שבור.

"אתה יכול להראות לנו איפה השירותים?" חייכתי במבוכה,
"בטח, מצטער!" אמר "בואי"

המשכנו אחריו והגענו לאזור של השירותים,
חיילת אחת בדיוק יצאה מהשירותים והביטה על החיילים ללא הבנה.
"מכירים בנות?" צחקה
"בסך הכל הראנו לה איפה השירותים." אמר במבוכה,
"אני המפקדת שלהם." חייכה החיילת.
רותם החליטה להיות חסרת סבלנות במעט ולמשוך את חולצתי על מנת שאתייחס אליה .
בכל זאת, ילדה בת 4, אני לא מאשימה אותה.
גם אני חסרת סבלנות.

היא הכניסה את ידיה הקרות מתחת לחולצתי וחפנה את ביטני בידיה.
"רותם, את קרה.." אמרתי בחיוך קטן, מוציאה את ידיה מביטני ונפרדת מהחיילים בחיוך קטן ונכנסת לשירותים.
"יש לך פיפי?" שאלתי, היא הנהנה בראשה.
"אני צריכה שתרימי אותי." אמרה , שיט.
הנחתי מלא ניירות על התושבת ושמתי את רותם.
"ככה מותר, אבל זה חד פעמי כי אני לא יכולה להרים אותך." אמרתי בזמן ששתינו נדחסנו לתא הקטן לעשות פיפי.
ניגבתי לה לאחר שהיא סיימה, מסדרת את בגדיה ונותנת לה לחכות לי בתוך התא.
שמתי גם לעצמי נייר על התושבת ועשיתי פיפי, ארוך.
נאנחתי בהקלה כשסיימתי, מסדרת את בגדיי ושתינו יוצאות מהתא.
שטפנו ידיים וחזרנו לקבוצה.
אבא של יניב חיכה לנו בדאגה וגם הקבוצה.
"בואו נמשיך לאכול ארוחת בוקר." חייך ישי והמדריך שהיה לצידו.
הבנות פטפטו ביניהן ומלמלו כמה מילים על זה שמחמיא לי ההריון אך מצד שני זה ממש לא לעניין שילדה בגילי בהריון.
רציתי לצרוח עליהן.

"תותי, ראית את טל מתפללת?" שאל ערן, רותם הנהנה במהירות בראשה ומיד צווחה בהתרגשות "אני גם התפלתי!" בלבלה את סדר המילים .
"התפללתי" תיקנתי אותה בחיוך, היא ציחקקה בחיוך ומשכה את ידי שארוץ אחריה.
המשכנו ללכת בקצב מהיר יותר, מגיעים לאולם אירועים ומתיישבים לאכול לפי סידור שמות שזה עתה עשו.

התיישבנו בשולחן מרובע שמכיל 12 אנשים.
התיישבתי בכיסא הכי שמאלי בעוד שרותם באמצע ובצד ימין ישב ערן.
ממולנו ישב אבא עם שתי בנותיו, אחת בת 16 והשניה בת 17.
מצדנו השמאלי אב ושתי בנות בסביבות גיל ה14,
ומצדנו הימיני ישב עוד אבא ושתי בנותיו בנות ה19-20.

התחלנו לאכול ארוחת בוקר מפנקת, פלטת גבינות, סלטים, לחמים, מאפים, מתוקים.
שפע מכל טוב.

כששבעתי, הבטתי ברותם ששיחקה בנייד של אבא של יניב.
מתקשרת אל יניב ומחכה לתגובה ממנו,

"חיים שלי, אני באמצע שמירה. משהו דחוף?" דאג
-"לא, הכל טוב." מלמלתי ומיד ניתקתי את השיחה.

"דיברת עם יניב?" שאל ערן, יכולתי לראות שכולם מתעניינים בשיחה והתחלתי להתעצבן, מצד שני רציתי לבכות.
שפשפתי את עיני רגע לפני שאני פורצת בבכי.
"זה מתחיל?" חייך, הנהנתי בראשי.
קמתי מן הכיסא והלכתי אל השירותים שפה, כבר הספקתי לחנוך אותם פעם אחת באמצע הארוחה.

עצמתי את עיניי ויבבתי בבכי בתוך תא השירותים,
"טלי, אפשר להיכנס?" שמעתי את ערן, אבא של יניב.
"לא. אני רוצה לבכות בשקט." מלמלתי בבכי
"זה בסדר לבכות, יניב מתגעגע אליך. הוא לא עושה את זה בכוונה.." אמר בשקט, שומעת את רותם עושה רעש של נשיקות וצוחקת.
הנהנתי בהבנה לעצמי ויצאתי מתא השירותים לבחוץ ומחבקת חזק את אבא של יניב, מיבבת בבכי.
רותם חיבקה את רגל ימין שלי ושאלה בקולה החמוד "למה בוכה?"
"טלי שלנו מתגעגעת אל יניב." אמר ערן וליטף את שיערי בדאגה אבהית.

כשנרגעתי מהכל, לא הייתי מוכנה לחזור לשולחן.
"נלך לטייל בשדרות ממילא, אני אגיד לישי שאנחנו זזנו. תחכו לי בחוץ?" שאל אבא של יניב, הנהנתי בראשי.

אבא של יניב הגיע והמשכנו לשדרות ממילא, מטיילים, כמובן קונים.

הגעתי מותשת אל האוטובוס וחיכיתי רק להירדם.
המדריך הסביר לאן נלך, עכשיו אנחנו הולכים לחוף הים לשחק כדור עף אבל אני לא אשחק, במקום זה, נהיה ביאכטה של חבר של ערן.

"נוכל להיות קצת בחוף הים?" שאלתי בעייפות.
ערן הנהן בראשו בעוד שרותם קיפצה על החול.
הרוח הייתה נעימה, לא קרה מידי.
ערן הלך לדבר עם הגברים בעוד שאני פרשתי שמיכת פיקניק על החול הרך כמה שיותר קרוב למדרכה,
רחוק מהמשחק כדור עף.

"רותם תחזיקי." ציחקקתי כשהשמיכה עפה כל רגע.
רותם התיישבה על השמיכה והיא הפסיקה לעוף,

נשכבתי על השמיכה ביחד עם רותם, השמיכה הגנה עלינו מפני החול.
שכבתי על צד גופי והצמדתי אלי את רותם לחיבוק קטן בזמן ששכבנו, פניה מול פניי.

התעוררתי מנגיעות קלות בכתפי, ואז נשיקות על אפי.
פקחתי את עיני, קשה לא לזהות מי זאת.
רותם שלי.
שפשפתי את עיניי בזהירות, מבחינה בקבוצת נערות מהקבוצה שבאנו איתה מצטלמות בחוף בעוד שהגברים משחקים כדור עף.
"תותי רוצה ללכת ליאכטה, את רוצה לבוא איתה?" דיברה על עצמה בגוף שלישי.
"כן, אני אבוא.. רק פיפי." נאנחתי בעייפות, מתרוממת לישיבה ואז לעמידה.
הבטתי אחורנית בזמן שהרמתי את השמיכה מהחול, רואה את אבא של יניב מדבר עם ישי ושניהם צוחקים, שותים בירה.

הלכנו אל כיוונם וחיכיתי שערן יסיים לדבר,
"דפקת נחירה של שעה." צחק ישי,
שפשפתי את עיניי וחייכתי חיוך קטן.
"נלך ליאכטה?" שאל ערן בחיוך, הנהנתי בראשי והושטתי אליו את השמיכה , שיחזיר לאוטובוס.
הוא החזיר את השמיכה לתיק באוטובוס וחזר אל כיווננו, ממשיכים במרינה אל כיוון היאכטה.

אבא של יניב וחבר שלו התחבקו ודיברו ולאחר מכן הציגו אותנו.
ישבתי במושב וצילמתי את מאיה ששיערה התנופף כתוצאה מהרוח של הים.

אחרי תמונות רבות, גם שלי.
הנייד שלי צלצל.

"בייבי." שמעתי את קולו של יניב
-"בייבי, אני מתגעגעת.." יבבתי בעצב.
"גם אני, מאוד." אמר באכזבה,
-"קשה לי להיות לבד , בהריון.." נאנחתי
"אני יודע.." אמר בשקט
-"בוטן זז הרבה, אתה אפילו לא שם בשביל להרגיש."
"ברגע שאחזור, אני אפנק אותך בספא."
-"אני רק רוצה שתהיה איתי, תשכב איתי."
"מה שתרצי אעשה." אמר בהערצה
-"אני אוהבת אותך.."
"אני אוהב אותך."
-"ראית את התמונות?" צחקתי
"כן, אני העלתי את זה לאינסטגרם שלי." צחק
-"יניב!" אמרתי בכעס
"אהובה שלי, אני אדבר איתך." מלמל במהירות.

המשכנו בסיור לאחר שירדנו מהיאכטה, אוכלים ארוחת צהריים ואז נוסעים לסרט.

נכסנו לסרט מיניונים, באמצע הסרט יצאתי שוב לשירותים.
רותם נהנתה מאוד,
אני כבר מיציתי, נהייתי עייפה.

כשהגענו לבית של כרמית וערן , כרמית הייתה בחדרה וערן הלך להתקלח בעוד שרותם באה איתי לחדר של כרמית.
"אני עייפה." מלמלתי ונשכבתי במיטה בצד של ערן, מספרות לכרמית מה עשינו, מראות תמונות.
"אני שמחה שנהנתן." אמרה בחיוך רחב,
עפעפעי נעצמו ונרדמתי, על המיטה של ההורים של יניב.

התעוררתי מתזוזות שפגעו בגבי, שפשפתי את עיניי, שיט, נרדמתי כאן.
רותם זזה מתוך שינה, ראיתי שנעליי לא עלי.
כנראה שממש הייתי עייפה.

התעוררתי לבוקר אחרון עם רותם ,
"בוקר טוב, נסיכה." חייכה כרמית.
ציחקקתי בשקט וניסיתי לחזור לישון.
"נשים את רותם בגן ואז נחזיר אותך לבית? נעבור דרך הרופאה בשביל שתעשי את הבדיקות." אמרה כרמית.

הנהנתי בראשי וקמתי מן המיטה לעשות את הארגונים שלי, רואה את רותם בסלון שותה שוקו מול הטלוויזיה.

"מצטערת שלקחנו לך את החלק במיטה.." ציחקקתי בחיוך קטן אל ערן, אבא של יניב.
"זה בסדר." צחק, "לא כל יום אני יכול לראות משחק כדורל בסלון."
חייכתי בשקט והלכתי לאכול,

יצאנו מהבית, שקית שוקו בידי ונסענו אל הדרום הרחוק מן המרכז הנוח אל הדרום השקט והטוב.
"רותם אני אתגעגע אלייך." אמרתי בחיוך
"גם אני, תותי תתגעגע!" אמרה בצחקוק מהיר ונפרדה ממני בחיבוק ובנשיקה.
"עוד אחת, בפה!" אמרה והושיטה את שפתיה קדימה ,
צחקקתי ללא הפסקה.
"השפתיים שלי שמורות רק ליניב." קרצתי,
רותם לא הבינה.
נישקתי אותה בחזרה וכרכתי את ידי סביבה, מחבקת אותה חזק.
"נשיקה לתינוקי!" אמרה במהירות רגע לפני שירדה אל הגן.
הרמתי את חולצתי מעלה ונתתי לה גישה אל ביטני התפוחה, מרגישה במבטם של הילדים של הגן המביטים בנו מתוך החצר של הגן, הגננת של הגן והסייעת.
היא חיבקה חזק את ביטני ומלמלה שטויות ואז נשקה לבטן.

כשכרמית סיימה להיפרד מרותם ולהראות לגננת את כל הדברים שהביאה לה, כמו אוכל שתיה וכו'.
המשכנו חזרה לביתי במרכז על מנת לעשות בדיקות.

הבדיקות עברו מהר, כבר ראיתי בראשי איך אני קורסת במיטה.

וכך קרה,

ברגע שהגעתי הביתה קרסתי במיטה ונרדמתי עד הצהריים.

–

הימים עברו וסוף סוף יכולתי להרגיש את תחושת החופש.

התעוררתי לבוקר יום שישי , רואה את יניב שכוב במיטתי, ערום כביום היוולדו.
כמו שהבטיח, וכמו שאני הבטחתי, הסופש הזה לא הולך להתנהל אחרת.

עליתי מעל גופו, מתיישבת עם כל משקלי עליו.
יכולתי להרגיש איך איברו מתקשח כנגד איברי.
יניב נהם נהימה חלושה והניח את שתיי ידיו על מותני החשופות, מלטף את ביטני הגדולה ולאט לאט מגשש אל תוך יריכי, רגע לפני שמגיע אל איברי וגורם לי להתחרפן מרוב ההורמונים הדפוקים שלי, דפיקה בדלת נשמעת.

"טלטל! התעוררת?" שמעתי את אמא קוראת לי מבעד לדלת.
"כן! אל תיכנסי!" אמרתי בחוזקה והחזרתי את ידיו של יניב בדיוק היכן שהפסיק.
הוא חייך אלי והמשיך במעשיו, גורם לי להשתגע מעונג.

קמנו מן המיטה הישר אל המקלחת, המים זלגו על גבי בעוד שיניב חפף את שיערי, מסבן את גופי ועל הדרך מנצל את מעמדו וחופן את שדיי כשהוא נצמד אלי מאחורי גבי.
"זה כואב!" אמרתי בכעס והתרחקתי ממנו, מיבבת בכאב.
"אני מצטער, לא ידעתי ששוב כואב לך." אמר בשקט ונשק לצווארי,
המשכתי ליבב, עד שיצאנו מהמקלחת, הולכת אל חדרי בחלוק מגבת בעוד שיניב מתלבש בשירותים שלא יראה חשוד שקרה משהו במקלחת.

נשכבתי על מיטתי וסירבתי להתלבש, מנמנמת בחלוק מגבת לשינה ארוכה.

יניב נישק את צווארי, מעיר אותי משינתי הארוכה.
"יפה שלי, קומי לאכול. נלך עוד מעט אלי?"
"בא לי פנקייק." אמרתי בהתפנקות, קמה מהמיטה ומתלבשת בבגדים.
מכנס טרנינג שחור וחולצת טריקו לבנה .

"יניבי מתי אתה חוזר?" שאלה אמא בחיוך את יניב.
"אני יוצא לרגילה, אני אקח את טל ליומיים כיף." חייך יניב בזמן שאכלנו קורנפלקס, שום פנקיק לא חיכה לי!
"לאן? לא בא לי יציאה שתעשוק אותך בכסף." צחקתי
"סבתא, יש לנו בריכה חמה, ג'קוזי, אוכל של סבתא." חייך.
"כן, תיקח אותה. קצת חופש ממנה" קרצה אמא
"תודה!", אמרתי בכעס ואכלתי עוד קערת קורנפלקס.

כשסיימנו לאכול, שמחים ששבת הגיע, יצאנו להיפגש עם החברים .

חזרנו הביתה לארגן לי תיק ודברים נחוצים, נוסעים לסבתא של יניב.
"איפה היא?" שאלתי כשהיא לא הייתה פה בשביל לברך אותנו, רק אוכל טעים מילא את השולחן.
"אצל אוולין, היא תחזור ממנה מחר" חייך
"יהיה לי זמן לנשק אותך, לחבק אותך ולשכב איתך." חייכתי חיוך שובב.
"הכל בשבילך יפה שלי, שבוע 30 שמח." נשק לשפתיי