באמצע החיים. (חלק תשעה-עשר). הסוף!
נקודת מבט טל-
פקחתי את עיניי, בית החולים נגלה לפניי.
יניב ישב בכיסא, ראשו מורכן אל כפות ידיו,
לעאזל.
הסיוט הזה לא נגמר…
התיישבתי במיטה, סחרחורת תקפה את ראשי.
מה לעזאזל קורה פה?
האחות נכנסה אל החדר לאחר שלחצתי על הזמזם,
איתה ביחד נכנסו הוריי שעיניהם היו נפוחות.
"אמא.." יבבתי,
"מאמי שלי, הכל בסדר." נשקה למצחי.
האחות ביצעה כמה בדיקות,
לא הייתי בטוחה למה הייתי כאן.
יניב נרדם, כן, שירדם- חתיכת בן זונה.
"טל, אני שירן- הרופאה. את יודעת למה את כאן?" שאלה,
"היה לי צירים?" שאלתי ללא הבנה.
"לא, את התעלפת." אמרה בחיוך קטן,
"איזה יום היום?" שאלתי בבהלה, אבא ניגב את דמעותיו.
"יום שבת בבוקר, את זוכרת משהו?" שאל אבא בדאגה.
"אבא!" התחלתי ליבב בבכי, מעירה את יניב על הדרך.
"מה קרה?" שאל בבהלה, יניב מיד התקרב למיטה.
"חתיכת בן זונה!" הטחתי ביניב,
"מה קרה?" שאל ללא הבנה, מביט ברופאה בבלבול
"אני חלמתי שבגדת בי! שעזבת אותי, ושאתה לא אוהב אותי." התחלתי לבכות, מלטפת את בטני בת ה30 שבועות.
"מה?" שאל ללא הבנה, הרופאה יצאה ורק המשפחה נשארה.
נזכרת שהתעלפתי עוד לפני שהספקנו להיכנס לבריכה,
פאקינג הכל חלום.
"כן! יצאת עם רונה! והמשפחה של אבא לא דיברה איתנו כי הם לא אוהבים אותי, כי אני מפונקת ורבתי עם דורית ועידן." יבבתי,
אמא צחקקה, פותחת את הדלת ואני רואה את המשפחה של אבא.
אפילו עידן הייתה, דורית הייתה הראשונה להיכנס ולחבק.
פאקינג הכל היה חלום!!!!!!!!
השלמנו פערים ולאט לאט החלום פרח מזכרוני, הכל חזר להיות רגיל.
"אנחנו נחזור אלי, נעדכן אתכם בהכל." אמר יניב להוריי ונשק לשפתיי.
נכנסנו לבית של ההורים של יניב, קורסים בחדר אחרי שדאגו לי אינספור פעמים.
"אם אתה אי פעם תבגוד בי אני אספר לכולם שיש לך מחלת מין." חייכתי,
יניב צחק.
"חיים שלי, לעולם אני לא אבגוד בך. מה אני צריך עוד בעולם הזה חוץ ממך וממנו?" שאל, נושק לביטני .
–
"יניב!" הערתי אותו משנת הצהריים שלו כשהיינו אצל סבתא שלי,
"מה?" מלמל, מביט על המיטה "זה בסדר, אמרו שזה קורה שבורח פיפי." אמר במבוכה
"יניב!" צעקתי חזק יותר , מתחילה לבכות מאושר.
"סבתא." יבבתי בבכי כשהיא נכנסה אל החדר, מביטה בי בדאגה.
"מה קרה?" נבהלה, בעוד שיניב התלבש במכנסיו לאחר ששם את תחתוניו במהירות בעוד שסבתא התפרצה לחדר.
לא יכולתי לדבר, התיישבתי ברגליים פסוקות ויבבתי בבכי.
"יפה שלי, מה קרה? זה לא טוב בשבוע 40 לבכות." נשקה למצחי.
"סבתא, הוא מגיע!" יבבתי בבכי,
"מי?" נבהלה,
"התינוק!!" צרחתי בכאב בעוד שאמא נכנסה לחדר, כולה נוטפת זיעה מבהלה.
"מה קרה?" שאלה,
"שיט! טל, ירדו לך המים?" שאל יניב בדאגה, מבין את פשר המים .
הנהנתי בראשי והחזקתי חזק בידו, צורחת את נשמתי בעוד שסבתא חייגה אל האמבולנס שיגיעו בדחיפות.
"מה קרה?", שאל אבא ללא הבנה, מתפרץ לחדר גם הוא.
"צאו מכאן!" צעקתי בכעס,
אמא הרגיעה את אבא בחוץ בחוץ שסבתא ביקשה ממני להוריד את המכנסיים והתחתונים, מוכנה ללידה בבית.
"לא! סבתא, אני לא רוצה ללדת בבית!!!" צעקתי בבכי.
אמא נכנסה להרגיע אותי בעוד שיניב הפך ללבן, מפחד ממה שיקרה.
"הראש שלו בחוץ." אמרה סבתא בדאגה,
"כשהציר הבא מגיע, תדחפי!" אמרה סבתא בחיוך, יניב מצד אחד של גופי, מחזיק בידי ונושק לשפתיי שהכל בסדר.
אמא מהצד השני, מחזיקה בידיי ומתפללת.
נשמתי עמוק וכשהציר הגיע, איתו גם התינוק.
בכי של תינוק נשמע ברחבי החדר, לא הספקתי להחזיק את התינוק ומד"א נכנסו לחדר .
הם פינו אותנו לבית החולים ולפני כן הושיטו לי את האוצר לידיי בעוד שהוא מכוסה,
"יניב, זה בן או בת?" נזכרת שלא בדקתי.
"סבתא שלך אמרה, זאת בת." חייך,
–
כעבור שנתיים ותשעה חודשים-
"אבא!" צרחות ברחבי הקומה השלישית של סבתא של יניב נשמעה אוראל, הבת שלי.
"הוא עוד לא בא, הוא בעבודה." חייכתי אליה,
ממשיכה להכין ארוחת ערב לקראת יניב שיגיע מהעבודה.
"אמא, איפה?" שאלה בדאגה, ילדה יפה שלי.
היא התיישבה לשחק בסלון במשחקים שלה,
מצחקקת לעצמה כשצעדים נשמעו במעלה המדרגות.
"אבא!" צעקה,
"כן, חיים שלי יפה." נשק לשפתייה, מתקרב אליי כשהיא בזרועותיו ונושק לשפתיי.
"אשתי , מה אוכלים?" התיישב בשולחן,
אז כן.
אנחנו נשואים,
זה קרה ממש לפני חצי שנה.
אוראל נכחה בחופה, למרות שהיו כאלה שהתנגדו.
עידן ואני בקשר טוב, היא הבייביסיטר של אוראל ושל אורי, הבן של דורית.
אז מה עבר עלינו?
הרבה.
בשנה הראשונה, גרנו בבית של ההורים שלי.
ההורים של יניב נכחו כל יום לעזור לנו,
יניב השתחרר בסוף שירותו מהצבא, הלך ללמוד הוראה ולעבוד תוך כדי במלא עבודות.
כשאוראל גדלה , נהייתה בת שנה.
סבתא של יניב הציעה לנו את הקומה השלישית שלה שאף אחד לא נמצא שם, זה היה יותר מזבלה..
עד שכל המשפחה, משני הצדדים, נתרמה לסדר ולנקות וארגנו לנו בית מהסרטים .
אני התחלתי לעבוד לפני חצי שנה בגן ילדים, לומדת גם הוראה.
ככה נוכל להיות הורים במאה אחוז לאוראל .
אומנם הקשר ביני לבין יניב לא היה קל, אך התגברנו .
כשאוראל הייתה בת חצי שנה, אפילו נפרדנו למשך חודשיים.
זה לא היה קל מבחינתי, גם מבחינתו לא .
אך אלו החיים .
גדלים, לומדים, טועים, צודקים .
תגובות (8)
אני מאוהבת בסיפורים שלך הכתיבה שלך מרשימה ומדהימה אותי כל פעם מחדש זה מדהים אותי מחכה שתמשיכי את הסיפור מתי היא תשים לב כי אני מכורה אליו
הסיפורים שלך ממש מעלפים אני חולה עליהם ! תמשיכי במהירות לעוד סיפור אני ממש מחכה גם לפרק הבא של מתי היא תשים לב:)
אני לא אוהבת כל כך להגיב לסיפורים.
אבל אני פשוט חולה על הסיפורים שלך,
הסיפורים שלך הם היחידים שעוד ברמה שהייתה לפני שכולן עזבו את האתר הזה.
אני עוקבת אחרי כל הסיפורים שלך והם בין הסיפורים היחידים שגורמים לי להישאר באתר ולהיכנס כמעט כל יום לראות אם העלת פרק.
מקווה שתעשי הפתעה ותכתבי עוד איזה פרק אחד לסיפור הזה ותמשיכיי את מתי היא תשים לב. כי אני פשוט מכורה לסיפורים שלך.
מושלםםםםם!!! איןןן לי מה להוסיף את פשוט כותבת מושלםם אני מכורההה לסיפורים שלךךך
מזל טוב לטלל ויניב חח
פרק יפהה
מחכה להמשך!!! אוהבתת
לאאאאאאאא
זה לא הסוףףף בבקשהה לאא
זה מושלם מדיייייי
תמשיכיי את שאר הסיפורים שלךך פלייז אני כל יום בודקת אם פירסמתת!!
תמשיכיי את מתי היא תשים לבב
אוהבתת
הייי מתי את ממשיכה את הסיפו. השני?