באמצע החיים. (חלק תשיעי)

נקודת מבט טל-

"טלטול בוקר טוב." העיר אותי יניב משנתי, פקחתי את עיניי באיטיות. עיניי מסתגלות לאור המסתנן דרך החלון.
"מה?" נאנחתי בשקט והתהפכתי לצד השני, גבי אל כיוונו של יניב.
"קומי, יפה שלי. נאכל ואז תחזרי לישון" ענה
"אני רעבה. ובא לי טוסט" צחקתי
"לא טוסט, יש אוכל אחר" אמר והושיט לי בגדים על מנת שאתלבש וזה מה שעשיתי.
פשטתי את חולצתי ונשארתי רק בחזיה שחורה רגילה , הבטתי מסביבי ומצאתי את המכנס אז פשטתי גם את מכנסיי ולבשתי מיד את מכנס הפוטר הרחב בסגנון בוייפרד בצבע אפור כהה.
"אני יכול לצלם?" שאל יניב והצביע על הבטן שלי שזזה במוזרות. התינוק שבתוך ביטני זז לו מצד לצד ודפק בדפנות ביטני ובכך גרם לעיוות הצורה של הבטן העגולה שלי.
"תדליק מזגן" ביקשתי וגרבתי גרביים לבנות גבוהות אשר מוסתרות בגלל המכנס הרחב,
התיישבתי על רגליו של יניב ונהניתי מהמזגן החם שפלט אוויר חם על ביטני ועל שאר חלקי גופי הקרים.
"תעלי עוד טיפה." אמר יניב ועזר לי לשבת בין רגליו כשגביי מושען על ביטנו החזקה,
שתי ידיו התעקלו מעל ביטני, טיפה על החזה . ביניהם מוחזק הפלאפון הפתוח על מצלמת הווידיאו.
ידי נחו על מותניי, מלטפות את ביטני ומחכות לתזוזה
"בוטן, תושיט רגל." אמר יניב בצחקוק מהיר, טפחתי על ביטני עם כריות אצבעותיי והרגשתי בעיטה חדה בצד ימין של ביטני העגולה.
"בוטן! רק להזיז , לא לקרוע את הבטן של אמא." צחק יניב
"הנה" צחקתי ושוב פעם בליטה נראתה בביטני, הרגל של בוטן.
"אני רעבה" התלוננתי
"אני יודע, נלך עכשיו. רק שבוטן יגיד ביי למצלמה" צחק יניב
"ביי בוטי בוטן" אמרתי והרגשתי שוב בעיטה
"וזהו, זה בוטן בשבוע 25. בוטי, אני לא יכול לחכות שתצא כבר" אמר יניב למצלמה וסיים לצלם מיד אחרי.

"מה אוכלים?" שאלתי את קלרה ולקחתי תפוח אדום ונגסתי במרכזו,
"חמין" אמרה והניחה צלחות על השולחן
"אה." שחררתי קול עצוב

באמצע חיפושיי אחרי יניב , קלרה אמרה לכולם לשבת לאכול.
"איפה יניב?" שאלתי בחשש
"הוא כבר בא, הוא מדבר בחוץ עם ליאם" אמרה קלרה
"מה את אוכלת?" שאלה חן
"אני לא אוהבת חמין.." שחררתי בפשטות
"מה?" אמרה בבהלה
"אני רוצה רק סלט" חייכתי בהקלה
"טוב, אז סלט. ומה עם משהו לאכול?" שאלה חן שוב ובדיוק יניב נכנס לחדר
"טל לא רוצה חמין, היא לא אוהבת.." אמרה קלרה בבהלה
"אין כזה דבר לא. את חייבת" אמר יניב ברוגע והתיישב לידי
"זה נראה כמו חר-" באתי לסיים את משפטי אך יניב הניח את ידו על פי
"שכחת נימוסים.." הזכיר ושם בצלחת שלו חמין, נאנחתי בשקט ואכלתי מהסלט.
"בא לי טוסט.." מלמלתי אליו
"לא. יום שבת היום , אי אפשר להכין.." אמר בקול מבואס
"טוב." עניתי בהבנה ואכלתי סלט וחלה.
"תאכלי חמין, זה בריא!" אמרה חן
"לא בא לי.." עניתי בשקט
"יניב! תדאג לבת זוג שלך" אמר ליאם
"היא תאכל" אמר יניב
"אני הולכת לחדר אוכל, בא לי חלבי." אמרתי ליניב וקמתי מהשולחן, הולכת מחוץ לחדר אל כיוון חדר האוכל וזוכה למבטים על הבטן שלי.
סידרתי את חולצת הטריקו האפורה הבהירה על ביטני הגדולה ונכנסתי לחדר אוכל .
הנייד שלי צלצל, זאת הייתה אמא של יניב.

-"שבת שלום." אמרתי בקול מתוק
"טלי, איך את? התקשרתי אתמול אבל יניב אמר שנרדמת.." ענתה בדאגה
-"אני בסדר.. אתמול כאב לי החזה, היום אני בסדר." צחקתי
"יופי, אני רגועה יותר. מה אתם עושים?" שאלה
-"טל אוכל עם חברים שלו בחדר, אני בחדר אוכל.. עוד מעט אחזור"
"למה את לא אוכלת איתם?" נדהמה
-"יש חמין. אני לא אוהבת, אני רוצה טוסט. אבל אין כאן" נאנחתי
"תביאי לי את האחראי של הצימר" אמרה מיד
-"לא. אני אסתדר" צחקתי
"זה לא בסדר, את בהריון! את צריכה לאכול כל מה שאת רוצה" כעסה
-"טוב.." צחקתי וסיימנו לדבר.

"סליחה?" שאלתי את האחראי על האוכל כשראיתי סופלה טעים
"כן" חייך האחראי, נראה בן 21 לכל היותר.
"רציתי לדעת אם הסופלה מבושל מספיק בשביל ש-שאני.. ש-אנ. לא משנה" חייכתי בהתנצלות והלכתי לאזור של הלחמים ולקחתי לחם וריבה.
אני שונאת את זה. לאכול דברים דוחים.
התחלתי לאכול ושיחת וידיאו נכנסה אל הנייד שלי.

•לין פליץ•

ענה.דחה

סידרתי את הנייד על השולחן מול פניי ולחצתי ענה וחיכיתי עד שהתמונה תתייצב.
השענתי את הנייד על ספל הקפה שלי וככה יכולתי לדבר עם לין שנמצאת בטיול שורשים בפולין.

"איפה את!" אמרה בבהלה וחקרה את המקום שבו אני נמצאת
-"יניב לקח אותי לצימר, אני עכשיו בחדר אוכל." צחקתי
"איפה הוא?" הזיזה את ראשה בשביל לראות היכן הוא
-"בחדר, הוא אוכל עם חברים שלו." הסברתי ונגסתי בלחם עם הריבה
"ומה את עושה פה לבד!" אמרה בכעס
-"אני שונאת חמין. ובא לי טוסט, ויש סופלה לא מבושל מספיק ואסור לי לאכול" אמרתי בעצב והתחלתי לבכות לאט לאט.
"למה את בוכה?" התחילה לבכות גם היא
-"א-אני רוצה לחזור לבית, אני מרגישה חרא. כואב לי הציצים ואני לא יכולה ל-" אמרתי בבכי ולין סימנה לי בפניה לשתוק. לא הבנתי למה.

"שלום, וגם לך שלום" אמר האחראי אלי ואל לין שנמצאת בתוך הנייד
"א-אני מצטערת על הרעש.." מלמלתי וניגבתי את דמעותי
"זה בסדר. את לא סיימת את המשפט שלך מקודם" ענה בבושה
"אה. לא משנה, אני הסתדרתי" מלמלתי

"היא רוצה סופלה מבושל, אבל טוסט יותר מכל!" אמרה לין מהטלפון
"תודה." חייך אליה האחראי וסימן לי לבוא אחריו.
-"ביי לין.. תשלחי תמונות." אמרתי בקול עייף וסגרתי את השיחה. הולכת אחרי האחראי משמרת.

"את מאוד בהריון.." אמר והושיט לי כיסא לשבת עליו כשהיינו במטבח
"כן.." אמרתי בשקט והשפלתי את ראשי
"אני לא שופט. רק אומר" ענה והוציא מצרכים מהמקרר
שתקתי.
הוא חתך חלה והכניס לתוכה גבינה צהובה, גבינה צפתית, חצילים וזיתים.
"זה מריח טוב" צחקתי וחיכיתי שזה יהיה מוכן
"מאוד. ועכשיו אני אכין סופלה" אמר בחיוך קטן והכניס סופלה לתנור שיבושל עד הסוף.
"זה מוכן?" שאלתי כשהרחתי את הריח של הטוסט, הוא העהן בראשו ושם לי בצלחת טוסט עם חמאה וגבינת שמנת.
"זה טעים, תודה" אמרתי בחיבה והמשכתי לאכול עד שובע.
"עם מי באת לפה?" שאל כשסיימתי לאכול והתיישב על השיש מולי והביט על תנועותי.
"עם בן הזוג שלי" הודתי בחיוך קטן ושפשפתי את ביטני הרועשת
"ואיפה הוא?" שאל ללא הבנה
"עם חברים שלו, באנו לפה שלוש זוגות. הם אוכלים חמין" עניתי ועשיתי פרצוף נגעל
"איזה שבוע את?" שאל במבט לא מוגדר, העיניים שלו שידרו כאב
"עשרים וחמש" חייכתי חיוך קטן והבטתי בעיניו בהיסוס
"זה מדהים." אמר בפה פעור
"כן, נכון האקסית שלך בהריון?" צחקתי, הוא פער את פיו בבהלה
"לא. אני מקווה שלא!" אמר בדאגה
"אה. כי- אני מצטערת. זה נראה כאילו יש לך חיבור ממשי להריון" התנצלתי
"הארוסה שלי גילתה היום שהיא בהריון. קיבלתי על זה הודעה מקודם" חייך
"מזל טוב" צחקתי בהקלה
"כן. זה מדהים כל הדבר המוזר הזה" אמר בחיוך מנחם
"הסופלה מוכן?" חייכתי, הוא הנהן בראשו.
אכלתי מהסופלה ושבעתי, כאבה לי הבטן. הייתי צריכה לשירותים- מהר.
"תודה על הדאגה. אני צריכה כבר לחזור, אנחנו חוזרים הביתה" חייכתי
"תשמרי על קשר. אליאור נבו" אמר ושמר את המספר שלו בטלפון שלי
"תודה, אני אלך." הודתי בשקט וחזרתי לחדר ונכנסת מהר לשירותים.
לעזאזל עם התופעות של ההריון, שירותים ארורים.

"ארזתי את התיק, נצא עוד מעט לרכב. מה אכלת?" שאל
"טוסט וסופלה, אבל הוא היה מבושל עד הסוף!" חייכתי ונשכבתי על המיטה
"יופי. איפה הבקבוק מים שלך?" שאל, הצבעתי על השידה ויניב לקח את הבקבוק ומילא אותו במים לנסיעה שאשתה.

"מי זה אליאור?" שאל כשהביט אל הפלאפון שלי כשהסתמסתי עם אליאור בזמן שהיה אור אדום
"האחראי מטבח, הוא הכין לי את האוכל" הסברתי בפשטות
"זה שם של אדם צעיר" אמר יניב בבלבול
"כן. הוא בן 23, הוא נראה בן 21. הארוסה שלו בהריון!" הצהרתי בשמחה
"מה" צחק יניב והמשיך בנסיעה
"היום הארוסה שלו סיפרה לו שהיא בהריון, יהיה להם תינוק! כמו לנו!" חייכתי בהערצה
"נכון. זה מקסים, את חושבת ככה?" חייך
"כן. אתה חושב שהילדים שלנו יהיו חברים?" צחקתי
"אולי, מי יודע." קרץ והמשיך בנסיעה,
כיביתי את הנייד והנחתי את ראשי על החלון, שתי ידיי על ביטני ואני מקופלת לכדור זעיר וכך נרדמת.

אמא תמיד אמרה לי למצוא את הטוב ולשמור אותו חזק.
הטוב הזה היה יניב.
תמצאו לי עוד גבר שלא יתעצבן כשישמע שחברה שלו מדברת עם גבר שזה לא הוא.
למרות שזה דפוק ומסריח! כי אף אחד לא צריך לקבוע לנו עם מי לדבר או מה לעשות.
יניב שלי הוא גבר אמיתי.

"אין בעיה, בטח." שמעתי את קולו של יניב מדבר
"אני מצטערת. תגיד לילדה שלי שאני מצטערת.." אמרה אמא, מה? איפה היא.
פקחתי את עיניי ובחנתי את האזור ,היינו עדיין ברכב.
אמא לא פה. איפה היא?
"הכל טוב, היא איתי. אני אודיע לה" ענה שוב יניב
"טוב." משכה אמא באפה, "היא תישאר אצלכם עד שנראה מה המצב"
"כן. עדיף שהיא תהיה רחוקה מזה" אמר בהבנה
"תודה יניב. תגיד לה שתתקשר אלינו" אמרה אמא בדאגה

הבטתי על יניב וחיכיתי להסבר, הוא הנהן בראשו ונשם עמוק
"נגיע אלי ואז אני אסביר" אמר בשקט, הנהנתי בראשי וחיכיתי שנגיע לבית שלו.

–

"שלום!" אמרתי בשמחה ונכנסתי לבית לאחר שדפקתי פעמיים מתוך נימוס
"שלום מתוקה!" אמרה אימו בהקלה וחיבקה אותי חזק
"שלום ילדונת. מה שלומך?" חייך אביו של יניב וקם מיד לחבק אותי
"אני בסדר" ציחקקתי והתיישבתי בספה בעוד שיניב הביא לבית את המזוודות.
"תודה טל!" צחק יניב וחזר אל הסלון ביחד עם בקבוק מים בשביל שאשתה
"אתם רעבים?" שאלה אמא של יניב, כמובן שהנהנצי בראשי.
"יש סלט פירות, את רוצה שאני אכין לך מרק אפונה?" שאל אבא של יניב
"טוב, אם אתה מתעקש!" חייכתי
"הכל בשבילך!" אמר בשמחה
"אני הולכת להתקלח" אמרתי בעייפות והלכתי אל כיוון המקלחת, שומעת את טל מספר להוריו מה עשינו שם.

–

ניגבתי את שיערי החום הקצר וסירקתי אותו, חוזרת אל הסלון עם חולצת טריקו של יניב מהצבא שהתאימה בדיוק למידת ביטני ומעל גקט שחור עם ריצרץ שלא נסגר על ביטני, וכמובן מכנס שחור מחמם של טרנינג.
הבטתי ביניב מחבר את הנייד שלו לטלוויזיה והסרטון מהבוקר מתחיל לפעול, איך שהתינוק בועט. הסרטון הזה הצליח להדהים גם אותי.
"אני לא מאמינה.." הזילה אימו של יניב דמעות
"כן" צחקתי במבוכה והלכתי להציץ בסירים שאבא של יניב הכין בהם את המרק.
כוס זכוכית גדולה התמלאה בסלט פירות שמיד אכלתי.
"מתי אני אחזור לבית?" שאלתי את יניב, עדיין לא ידעתי למה לא הולכים לבית שלי.
הוריו הביטו עלי בשקט והשפילו את ראשם.
"א-אני לא יודע. את תהיי פה לבינתיים" אמר בשקט
"למה?" שאלתי ללא הבנה,
"תסיימי לאכול ואז נדבר" אמר בחמימות ונשק לקודקוד ראשי, חוזר אל הסלון ומשאיר אותי לשבת במטבח.
"זה מוכן?" שאלתי את אבא של יניב שהנהן בראשו במכאניות. כאילו הסתיר משהו.
"למה אני מרגישה שאתם מסתירים ממני משהו?!" אמרתי בכעס
"לא. מה פת-אום." אמר אביו במקוטעות והניח צלחת של מרק לידי
אכלתי את המרק והתקשרתי לאמא.

-"אמא!" אמרתי מיד וחיכיתי לתשובה שלה
"י-ילדה שלי." אמרה בבכי
-"מה קרה?" מיד שאלתי
"יניב לא דיבר איתך?" משכה שוב באפה
-"אמא מה יש!" אמרתי בדאגה, הטלפון נלקח ממני לפני שאמא הצליחה לספר לי, זה היה אבא של יניב.

"כן, אני מאוד מצטער.. טל בסדר, היא- כן. בדיוק" דיבר אביו אל הנייד שלי
"תביא לי אותה!" אמרתי בכעס
"להתראות." אמר בחזרה אל הנייד והושיט לי את הנייד שהיה כבר סגור
"מה קרה! מה אתם מסתירים ממני?!" כעסתי
"כלום. תסיימי לאכול" ביקש אביו
"אני לא רוצה להיות פה! אני רוצה הביתה , תגידו לי מה אתם מסתירים!" צעקתי
"תנשמי טל" ביקש יניב
"לא רוצה! אני לא אוהבת אותכם. תנו לי ללכת!" אמרתי בכעס והתחלתי לבכות בהיסטריה
"בואי לחדר, את עייפה?" שאל, הנהנתי בראשי
"מה קרה לאבא שלי?" שאלתי מיד , למה אבא לא ענה לי לטלפון
"בואי נישכב ואני אספר לך." ענה
"הביתה.." מלמלתי בבכי ונגררתי אחריו לחדר.

"את רגועה, את לא בוכה." הזכיר
"לא." נאנחתי
"את כן." ענה
"מה קרה?" מלמלתי בבכי וליטפתי את הבטן שלי
"סבא שלך עבר התקף לב. הוא- הוא נפטר." ענה בשקט
"א-א" באתי לדבר אך כלום לא יצא. במקום נשכבתי על המיטה והתחלתי ליבב
"אני יודע מה את מרגישה, אני יודע איך זה מרגיש.." דיבר אלי
"סבא שלי." יבבתי בכאב והתחלתי לבכות בהיסטריה
"אני יודע שזה כואב. סבא נמצא במקום טוב יותר, הוא שמח" ענה
"אני רוצה גם להיות שמחה. אני רוצה את סבא" בכיתי אל תוך חולצתו
"נכון. אבל סבא שלך מסתכל עליך ושומר עליך מלמעלה" הזכיר
"אבל הוא לא פה!" צרחתי
"נכון. את יכולה לבכות, זה בסדר." ענה ברוגע
"כואב לי.." בכיתי בכאב ורציתי רק את אמא ואבא.
"מה כואב לך?" שאל בלחש ועזר לי לשכב על הגב.
"כואב לי בחזה ובבטן. והגב" הוספתי
"לחצים?" שאל, הנהנתי בראשי. הוא יצא מהחדר וחזר עם בקבוק חם וגלידה.

"הוא באמת מת?" שאלתי בשקט כשנרגעתי וניסיתי לעכל הכל.
"לצערי.." ענה בשקט
"איפה כולם?" מלמלתי בעייפות
"ההורים שלך עם סבתא שלך. הם רוצים שתהי רחוקה קצת" ענה
"ואיפה דורית?" מלמלתי בבכי שוב
"בבית שלה. מחר תהיה הלוויה ונלך לשם" ענה
"הוא רצה לראות נינים, והוא חיכה שאני אלד. הוא רצה לזכות בנינים" דמעתי שוב
"מאוד." חייך חיוך עגום
"אני רוצה ללכת הביתה, אני צריכה את המשפחה שלי" נאנחתי
"אני המשפחה שלך, את צריכה להישאר כאן." ענה בשקט
"אני רוצה את דורית" מלמלתי בבכי
"אני נשבע לקרוא לה לכאן, בתנאי שתשני."
"אני לא עייפה!" קראתי בכעס
"תשבעי לי שאת עוצמת עיניים ונחה" אמר
"בסדר." נכנעתי
"אני עכשיו אתקשר." הזכיר ויצא מן החדר, אל החדר נכנסה אמא של יניב מיד ונשכבה לידי . מחבקת אותי ועוטפת את גופי בגופה. מעלימה את חששותי בחמימות שלה.

"איך את?" שאלה בשקט
"קרח. אני לא יודעת מה להרגיש" מלמלתי
"נכון. זה קשה, אבל את גיבורה. הוא גיבור.." הצביעה אל התקרה
"קשה לי לדבר.." מלמלתי והתהפכתי על הצד, מניחב את ראשי על רגליה ומנסה להירגע.
היא ליטפה את שיערי ושרה לי שיר רגוע. כאב לי בלב,
"את ילדה גיבורה." אמרה בשקט
"מה עושים כשמישהו מת?" שאלתי בחשש, לא מביטה בעיניה.
"אחרי הלוויה מתכנסים בבית של הנפטר, יושבים שבעה. שבעה ימים שבהם מתפללים ומספרים על המת ,זה עוזר להתגבר ולהתמודד על האובדן. ביום שבת נהוג לעשות שבת עם המשפחה.. ואחרי חודש מהלוויה עולים לקבר ורואים את הקבר מוכן." הסבירה
"אתם תהיו איתי שם?" הבטתי בעיניה, היא החלה להזיל דמעות ולחבק אותי חזק.
"בטח שנהיה. אנחנו משפחה, כואב לנו מאוד שזה מה שקרה.." מלמלה בבכי
"אני אוהבת אותכם. כעסתי מקודם, לכן דיברתי כך." מלמלתי בעצב וחיכיתי שתמשיך לשחק בשיערי,
"אני יודעת." ענתה בשקט
"מה עושים בלוויה?" שאלתי בחשש שוב
"מלווים את המת מהבית אל בית הקברות, ובלוויה קוברים אותו ומתפללים עליו שיהיו לו חיים טובים בשמיים , מבקשים שימחל לנו אם פגענו בו. והמשפחה קורעת את החולצה, זה סימן של אבל" הסבירה
"אני לא אוהבת לוויות." עניתי ברעד
"אף אחד לא אוהב. את ילדה מיוחדת טלי שלנו, יש לסבא שלך מזל גדול שהוא התברך בנכדה כמוך."
"אני עייפה. אבל אני לא רוצה להירדם, הוא יבוא לי בחלום?" פחדתי
"לא תמיד. לפעמים המוח שלנו חולם עליו, ולפעמים הוא באמת בא לבקר בחלומות. זה דבר טוב- לא רע." חייכה חיוך שבור.
"אז אני יושנת. אבל את פה?" שאלתי בדאגה. היא הנהנה בראשה וליטפה את שיערי עד שנרדמתי, ונרדמתי.

–

"היא התעוררה?" שמעתי את קולו של יניב, איזה חלום מפחיד חלמתי.
פקחתי את עיניי והבחנתי שדורית לידי וראשי מונח על רגליה של אמא של יניב.
זה לא היה חלום.
שתקתי. רק התכסתי בשמיכה חזק יותר,
"ילדונת, מה שלום האלוף?" ליטפה את ביטני דורית.
הנהנתי בראשי.
"איך את חזקה?" אמרתי בקול חנוק
"אני עצובה. אבל אני יודעת שטוב לו למעלה" אמרה בחיוך קטן
"אני עצובה. אני לא רוצה שהוא יהיה למעלה, אני רוצה אותו פה לידי"
"הוא אוהב אותך. הוא תמיד פה איתנו" הצביע על הלב שלי
הבטתי על יניב והסטתי שוב את מבטי אל דורית ואז אל ביטני.

אחרי חצי שעה של דיבורים ושירים רגועים אמא של יניב קמה להביא לנו לאכול.
הבטתי על דורית ונאנחתי בשקט
"מתי הלוויה?" שאלה דורית את יניב שקרא בספר של ההריון שלי,
"עוד שעה. טל תשים נעליים ונצא" ענה
"שמעת?" שאלה דורית וקמה מהמיטה של יניב וחיבקה אותי חזק,
"אתם תבואו ברכב יניבי , אבא ואני נבוא באוטו השני" הסבירה אמא שלו
"את באה איתנו?" שאלתי את דורית, היא הנהנה בראשה והרימה את המפתחות של הרכב שלה.
"אני אחכה איתך מחוץ לבית הקברות" אמרה דורית

אחרי שאמא של יניב האכילה אותי בכוח הלכנו לרכבים, בסוף נסענו יניב ואני עם דורית . ההורים של יניב באו ברכב אחר, והגענו ביחד לבית הקברות לאחר שההורים של יניב הלכו ללוות את סבא מהבית..
עדיין לא האמנתי שזה קרה.
הייתי לבושה בטרנינג ומעל מעיל.
נכנסנו מחובקים לכניסה של בית הקברות והתפרקתי כששמעתי את כולם בוכים,
"הכל בסדר יפה שלי" אמר יניב וחיבק אותי חזק, נתקע בבטן הגדולה שלי.
"ילדה שלי" חיבקה אותי אמא בחוזקה והתחילה לבכות.
אבא היה עם האחים שלו ולכן לא ראיתי אותו.
"איפה אבא?" מלמלתי בבכי, אמא הצביעה על מקום כל שהוא ומיד הלכתי לאבא.
חיבקתי את אבא בלי התרעה מוקדמת ופשוט בכיתי.
אבא חיבק אותי בחזרה ולא שחרר, נושק לקודקוד ראשי ומלטף את גבי בהרגעה.
לא הפסקתי ליבב.
הוא תפס בפניי וניגב את דמעותיי מפניי ונשק למצחי,
"סבא מרגיש יותר טוב שם." ענה
"אבל אני לא!" אמרתי בכעס,
"העצב שלנו הוא אגואיסטי. אנחנו עצובים על זה שהבן אדם יהיה חסר לנו, ולא חושבים על זה שטוב לו שם" ענה בשקט

הלכתי מאבא וישר חיבקתי את סבתא שכעסה עלי שבאתי
"למה את פה! את לא צריכה להיות פה, זה מקום טמא." כעסה
"אבל זה סבא שלי" אמרתי בעצב ובפחד
"נכון.." בכתה סבתא וחיבקה אותי, "תחכי בחוץ, זה לא טוב לך.."
"סבתא אני פה בשבילך, נכון?" נאנחתי בכאב, היא הנהנה בראשה.

–
המשפחה של אבא באה לדבר איתי, חיבקתי אותם והלכתי לרכב של דורית ביחד איתה.
"יש לי פיפי" אמרה דורית באנחה ארוכה ויצאה מן הדלת של הרכב, הבטתי בה בזעזוע והלכתי אחריה מחוץ לרכב שם היא עשתה פיפי.
"גם לי יש" נאנחתי בעצב
"תעשי" צחקה וחיכתה שאעשה, אך זה בעיה.
לבסוף עשיתי, מלא.

ישבנו באוטו והבטנו בשמיים, יניב היה בתוך ביצ הקברות ביחד עם כולם. גם בעלה של דורית היב שם.
"דורית למה את פה?" מלמלתי בעצב
"אני לא יכולה להיות שם." תירצה
"את במחזור? כי יש לך בטן קצת.." מלמלתי בשקט
"א-כ-אני.." מלמלה והרימה את חולצתה, חושפת כרס קטנה
"שמנה" צחקתי והרמתי את חולצתי וחשפתי את ביטני הגדולה
"אני בהריון." אמרה בשקט
"מ-ה." אמרתי בפה פעור ולא ידעתי מה לומר.
"שבוע 15, אבל זה בינתיים סוד." הסבירה "עין הרע"
"א-" מלמלתי שוב ולא הצלחתי לדבר אז שתקתי.
"אני יודעת שאת כועסת, אבל עברתי כבר שתי הפלות- לא רציתי להתאכזב מחדש."
"בסדר" חייכתי חיוך מזוייף וליטפתי את ביטנה הקטנה.
"יש לך טיפים?" שאלה בחיוך מתנצל
"ככל שהזמן עובר ככה גם החשקים גדלים , יש הרבה עצירויות. תאכלי תאנים" צחקתי
"או- ומה עוד?" צחקה
"בחילות, גזים, דלקת בפיפי, ושוב עצירויות." אמרתי במבוכה
"אני אשרוד" צחקה
"וכאבים בציצי. הם גדלים, הרגליים מתנפחות, ושוב כאבי ציצי" מלמלתי בכאב
"איך יניב?" חייכה
"מושלם." הודתי בגאווה
"אני מאושרת." הזילה דמעה, "את באה לשבת אצל המשפחה?"
"כן. עם יניב" מיד אמרתי ובדיוק ראיתי את יניב בדרך לאוטו,
"יופי." ענתה בשקט ומיד שתקה.

"הפרעתי?" שאל יניב מבעד לחלון, הנדתי את ראשי לשלילה ויצאתי מהרכב אל כיוון הרכב של ההורים שלי.
"יפה שלי, את תישני אצלי. ההורים שלך ישנים אצלך סבתא שלך" אמר בהיסוס
הנהנתי בראשי בהבנה וחזרתי לרכב של הוריו.
"אתה נשאר השבוע איתי?" שאלתי בחשש
"אני מחר אחזור לבסיס וביום שלישי אני אצא הביתה" ענה
"טוב" נאנחתי בשקט והתיישבתי במושב האחורי ליד יניב. ההורים שלו נכנסו צרכב נטולי דיבור- אין מצב רוח לדיבור בזמן כזה.
"את רעבה?" הביט עלי אבא של יניב דרך המראה, הנדתי את ראשי לשלילה ונשענתי עם ראשי על כתפו של יניב וניסיתי להירגע
"למה לא" שאל יניב
"אני לא רעבה." החזרתי בנוקשות
"את חייבת לאכול" התערבה אמא שלו, עצמתי את עיניי ונרדמתי.

"לפני שהיית בהריון היה יותר קל להרים אותך לבית כשהיית רדומה" חייך יניב
"תתרגל, אתה תצטרך להרים את שנינו" חייכתי
הוא עזר לי לצאת מהרכב ותוך שניות ספורות היינו בחדרו.

"אני אגלה לך סיפור שאסור לגלות?" שאלתי בחשש
"אבל אסור." אמר בחיוך קטן והתעקל מאחורי גופי והתאים את גבי אל בטנו וכך יכל לכרוך את ידיו על ביטני כשנשכבנו על הצד.
"דורית בהריון, היא שבוע 15. היית מגלה את זה?" שאלתי בקול
"אם היא לא סיפרה לנו כנראה שיש סיבה." ענה בהיגיון
"הוא זז." אמרתי כשהתחלתי להרגיש תזוזה של העובר
"כן, אני מרגיש." ענה ונשק לצווארי, עולה מעל גופי ומנשק חלק רחב בצווארי.
"אני רוצה אותך.." מלמלתי ונישקתי את שפתיו בחזרה, סוחפת אותו לעולם משלנו.

–

"בוקר טוב" אמר יניב בקול משועשע כשראה אותי מביטה בו בלי הפסקה בזמן שישן
"אתה יפה." חייכתי ונשקתי לשפתיו וחיבקתי חזק אותו.
"כן." צחק
"אתה צריך ללכת, אני רוצה לזכור כל חלק וחלק ממך" חייכתי בשקט
"אני אחזור בשלישי. אני אסיים את הדברים ואחזור מיד"
"טוב. נאכל ארוחת ערב?" שאלתי בשמחה
"לא. נאכל ארוחת בוקר" צחק
"אתה מכין." קבעתי וקמתי מהמיטה אל הסלון, אמא של יניב ישבה שם מול הטלוויזיה

"אני אשאר איתך היום בבית." חייכה אימו,

–

הימים עברו ויום שלישי הגיע במהרה.
במהלך הימים הלכתי עם אמא של יניב לנחם את המשפחה שלי ולהיות איתם בשבעה,
ישנתי אצל יניב ואמא שלו נשארה בבית ולקחה חופש מהעבודה. נשארת למעני,
"טלי, אכלת?" שאלה אמא של יניב, הנהנתי בראשי והתעמקתי בסרט המשודר על המסך.
"תודה שהיית איתי." אמרתי לה בהיסח דעת
"הכל בשבילך ילדתי, אני פה תמיד. שמעת שיניב בדרך?" שאלה, הנהנתי בראשי והמשכי לצפות בסרט. השעה כבר מאוחרת..

"מחר בבוקר תלכו לשבעה, אני אלך לעבודה לקחת מסמכים", אמרה אמא של יניב
"טוב.." מלמלתי והתכרבלתי אל תוך חזהו הקשה של יניב ונרדמתי.

–

"נלך?"שאל יניב, הנהנתי בראשי וסידרתי את חולצת הטריקו שלי ומעליה מעיל שחור מעור
"כן." עניתי בבטחון והתיישבתי במושב ליד הנהג וחיכיתי שנגיע כבר.

התיישבתי על כיסא ליד סבתא והשענתי את ראשי על כתפה, בא לי את סבא.
"יניב.." מלמלתי אליו כשהוא דיבר עם הוריי ומשפחתי המורחבת על ההריון שלי
"מה יפה שלי." מיד התפנה אלי
"אפשר תה?" ביקשתי חיוך
"בהחלט. לאה, רוצה תה?" שאל טל את סבתי, היא הנהנה בראשה ונשקה למצחי
"עם סוכר תשים לה, כפית." חייכתי
"טוב, מתוקה שלי עוד משהו?" שאל לפני שהלך , הנדתי את ראשי לשלילה ובדיוק הרגשתי את התינוק זז.
"תיגעי!" אמרתי בצחקוק מהיר והנחתי את ידה של סבתא על ביטני, היא החלה לבכות.
"הוא רצה להיות סבא גדול. לראות ילדים מכם, ובמיוחד הנין שלו הראשון.." בכתה
"כן" אמרתי בקול חנוק
"אתמול דורית הייתה פה. היא בהריון.." בכתה וחייכה בו זמנית
"אה." מלמלתי בשקט
"סבא חיכה לנין ממנה.." ניגבה את דמעותייה.
נשמתי עמוק ושמחתי כשראיתי את יניב מגיע אלינו עם כוסות התה.
שתיתי מהתה וברגע שיכולתי ברחתי אל תוך הבית, נשכבת בספה ומקשיבה לדיבורים של המשפחה הקרובה שיכלו להגיש אוכל.
"תגידי ליניב שיחזיר אותך הביתה, את עייפה." החליטה דודתי מצד האמא שבאה לבקר
"לא, אני לא." עניתי בנוקשות
"טוב." מלמלה והלכה,

הזמן עבר ואמא שלי ביקשה שאני אלך ביחד עם יניב חזרה לבית, וזה מה שעשינו.

–

הימים עברו ויום שישי הגיע, היינו צריכים לעשות שבת אצל סבתא.
"איפה ישנים?" שאלתי שוב, יניב צחקק והמשיך בנסיעה בארוכה
המשפחה שלי הזמינה את הוריו של יניב שיבואו אך הם לא יכלו לבוא והעדיפו להישאר בבית.
"אצל שכנים של סבתא שלך. יש להם יחידת דיור" הסביר
"אה- טוב." צחקתי.

חיכיתי ברכב כשיניב העלה את השמיכות והכריות שלנו ליחידת הדיור שהייתה בקומה השניה של הדירה , הכניסה אליה הייתה מבחוץ ונפרדת מהבית.
"יש לנו חדר שם עם מקלחת ושירותים. מה עם כאבי הבטן שלך?" שאל בדאגה
"פחות כואב." הודתי בשקט והלכנו אל הבית של סבתא, מתיישבים בסלון ומקשיבים למשפחה שדיברה, כולם היו פה.
טום ודורית ישנים בבית נפרד עם אחות של דורית, אני ויניב לבד..
"את רעבה?" שאל יניב והביא לי תפוח עץ אדום, אכלתי בהנאה. דורית באה משום מקום והתיישבה לידי, מביטה על התפוח בשקיקה.
יניב קם מהספה והלך להביא לה גם תפוח,
"סיפרת לו?" שאלה דורית, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני אספר לו.!" אמרה בחיוך קטן והוסיפה "אולי הוא יייפנק אותי גם"
"יניב, השמנתי ו-טום ואני בהריון" אמרה בשקט ליניב, הוא חייך חיוך קטן והושיט לה את התפוח
"רואים עליך" ענה והושיט לשתינו תה חם.

"איפה הילדה שלי?" נכנסה אמא לבית של סבתא וסבא וחיבקה אותי חזק.
"פה.." צחקתי וניסיתי להשתחרר מחיבוקה הכואב.
"אני רעבה, את רעבה? כי אני רעבה." לחשה לי דורית
"אבווו" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו חזק.
"ילדה שלי, את האהבה שלי בחיים, אל תשכחי את זה" אמר בחיוך קטן
"אני לא אשכח." עניתי ברצינות רבה והתקרבתי לשולחן האוכל שבו ישבו כל המשפחה

"מה אוכלים?" שאלתי את יניב
"דג, אמא שלי הכינה לך דג בלי חריף במיוחד" אמר והוציא מהתנור את הדג
"אבל אני רוצה חריף!" צחקתי
"זה יעשה לך כאבי בטן, את צריכה בלי חריף." ענה
"יניבי.." שרברבתי את שפתיי במסכנות
"לא. את צריכה אוכל לא חריף, זוכרת שהיו לך עצירויות?" חייך
"אתה מגעיל אותי!" עניתי בכעס
"טוב. לאכול" אמר וכשהסתיימה הברכה התחלנו לאכול.

"תנשק אותי." ציוויתי עליו כשהזדקקתי אליו נואשות.
הוא נישק את צווארי והניח את כף ידו הימנית על ביטני כשישבתי על רגליו כשסיימתי לאכול. עם ידו השנייה הוא החל לאכול.
"תנשק אותי עוד" צחקתי והצמדתי את צווארי אל שפתיו
"אני אוכל. אני מבטיח אחרי זה לעשות מה שתרצי" ענה
"טוב.." מלמלתי בעצב והבטתי על דורית וטום שאכלו בשקט והתלחששו בין שניהם
"עזוב אותי!!" אמרה דורית בכעס לטום שניסה לחבק אותה
"אני מצטער.." חייך ונשק למצחה
"די לגעת בי!!" החזירה שוב
"את תתגעגעי לזה, את תהי כזאת חרמנית שתרצי שהוא רק יהיה לידך!" אמרצי לה בחיוך, למזלי המשפחה שלנו לא לידנו ורק ארבעתנו ישבנו בשולחן נפרד.
"מניסיון?" צחק טום
"היא כל הזמן ככה, או שהיא רוצה שלא יגעו בה." אמר יניב והמשיך לאכול
"אני אקח את זה לתשומת ליבי" חייכה דורית בהקלה.

"למה אנחנו לבד?!" שאלתי בכעס כשראיתי שרק ארבעתנו בשולחן לבד.
"הנגועים" אמרה דורית בצחקוק
"את נגועה, אני לא." חייכתי בשעשוע
"טוב לאכול!" אמר יניב ונתן לי לאכול חלה מתוקה
"כואב לי הציצים" מלמלתי בכאב והנחתי את ראשי על השולחן, תופסת בחזה שלי בעדינות ומנסה לישון.
דורית וטום צחקו בעוד שיניב נשק לגבי וניסה להרגיע אותי
"יש לי משחה לזה" אמרה דורית והוסיפה "אחרי הארוחה נלך לדירה ונביא לך"
"באבו אני אוהבת אותך" אמרתי ליניב וחיבקתי אותו חזק
"גם אני. קדימה בואי נשב עם המשפחה שלך" אמר בחיוך קטן.
בן דודה שלי שנולד כמה שנים אחרי דורית ישב בספה עם עיתון, לא רציתי להתקרב.
המצב לא היה נעים אחרי שנכנסתי להריון וכולם הבינו שטל שלהם לא תמימה.
"אפשר לחזור לחדר?" שאלתי, הוא הניד את ראשו לשלילה.
לבסוף ישבנו עם בני דודים שלי וניסיתי להסתיר את הבטן, ללא הצלחה.
"איזה שבוע את?" שאל בן דודה שלי. הערכתי עם ידיי "שבוע 25."
"עצומה. עוד מעט את תהי אמא" ענה בשקט
"רוצה להרגיש אותו?" שאלתי בחיוך קטן וחשפתי את חולצת הטריקו שלי.
הוא הנהן בראשו והניח את כף ידו החמימה על ביטני וחיכה לתזוזה, ליטפתי את ביטני וניסיתי להעיר אותו. הוא עשה בעיות ולא קם.
"נו.." מלמלתי וניסיתי שיזוז. אך הוא לא זז. התחלתי לפחד..
הבטתי על יניב בחוסר אונים, הוא נשק למצחי והלך להביא סופלה שוקולד.
אכלתי בשקיקה ולאחר כמה דקות הרגשתי תזוזות. גם בן דודי הרגיש וכולם התקבצו סביבי וניסו להרגיש.
"בוטן שלי תותח." אמר בחיוך יניב
"בוטן שלי!" אמר אבא בגאווה
"הוא מיניב, אני בטוחה שיניב זה שיכול להגיד בוטן שלי." צחקתי
"בוטן שלי!" אמרה אמא
"ובוטן נמצא אצלי, אז גם את" צחקתי
"מספיק" אמר אבא בגועל והלך לדבר עם משפחתו
"טל רוצה לבוא איתי לקחת שמיכה?" שאלה בת דודה שלי, הנהנתי בראשי והלכתי ביחד איתה

"זה מוזר שאת בהריון, את יותר קטנה ממני." צחקה
"יש לך חבר, נכון?" התעלמתי מההערה שלה
"כן. אבל אנחנו לא מקיימים יחסי מין, רק אחרי החתונה.." ענתה
"אה- כן." מלמלתי בבושה והתעסקתי בכל דבר מלבדה
"יכול להיות והיית היום בלי תינוק אם היית שומרת על עצמך." נקבה בשקט
הבטתי עליה במבט המום ונענעתי את ראשי בחוסר הבנה
"את לא רצינית.." צחקתי בזלזול
"אישה צריכה לשמור על הגוף שלה!" אמרה בכעס
"אבל אני אוהבת את יניב! זה הרגיש לי לנכון, מי את בכלל שתשפטי!" צרחתי בכעס
"את לא צריכה לתת את הגוף שלך לבן אדם שלא בעלך." אמרה בגועל
"סעי ממני!" צרחתי בזעם ורצתי מחוץ לחדר , רואה את יניב וישר מחבקת אותו ובוכה.
"היא דיברה עלי. מגעיל!" בכיתי אל חולצתו החגיגית
"היא רעה!" אמרתי בכעס והוא נשק לצווארי, מושך אותי למקום מבטחים.
"את רוצה ללכת לישון?" שאל בשקט, הנהנתי בראשי והמשכנו ללכת מחוץ לדירה של סבא וסבתאא. כולם הסתכלו עלינו במבט המום.
סבתא מנעה מאבא ואמא להתערב בזה, בצדק.
"אפשר לישון עם אבא ואמא?" שאלתי בשקט, משכתי באפי ויצאנו מהבניין של סבתא וסבא.
"לא. תתני להם את הפרטיות שלהם, תישני איתי." ענה
"אתה תשחק לי בשיער ותעשה לי נעים בגב?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.

–

"לבשת פיג'מה?" שאל יניב שיצא מהמקלחת לבוש במכנס טרנינג וחולצת טריקו.
"כן. כואבות לי האוזניים" מלמלתי בעצב
"בואי תשכבי, אני אביא לך בקבוק חם ואני אשחק לך בשיער." ענה
"אמא ואבא היו פה כשהייתה במקלחת. הם אמרו שהיא ביקשה סליחה" סיפרתי לו כשמילא את הבקבוק במים חמים.
"תשכבי על הצד" אמר יניב ונשכב מולי כשהייתי על הצד. ידו הימנית שיחקה בשיערי בעוד שהתכרבלתי אל תוך גופו החמים ונשמתי עמוק את הריח שלו.
"זה מגעיל לחשוב שגם פעם ההורים שלי היו כמו שאנחנו?" צחקתי
"קצת" צחק ונשק לצווארי.
"אתה הולך לישון?" שאלתי בשקט
"כן. אני קצת חולה" ענה בשקט ועצם את עיניו, נושם עמוק.
"אני אטפל בך." הכרזתי
"לא. תנוחי איתי, זה מספיק." ענה
"טוב.." מלמלתי וחזרתי לישון.

–

"בוקר טוב" צחקקתי כשראיתי את יניב מתלבש בג'ינס וסריג אלגנטי.
"בוקר טוב ישנונית, איך את מרגישה?" שאל והתקרב אלי
"חרא. בא לי נשיקה" צחקתי
"טוב" צחק ונשק לשפתיי נשיקה ארוכה
"נלך לאכול?" שאלתי, הוא הנהן בראשו. קמתי מהמיטה אל כיוון המקלחת, מצחצחת את שיניי ואת פניי ומרגישה מוכנה לצאת כמובן אחרי שעשיתי פיפי.
"את באה עם הטרנינג?" שאל , הנהנתי בראשי.

"בוקר טוב" אמרתי לסבתא ולאבא ואמא. חיבקתי אותם חזק ומיד אכלתי מהעוגות שיש,
"בוקר טוב" צחקו משפחתי והמשיכו בעיסוקם.

הארוחה עברה בסדר ומיד לאחר מכן עלינו שוב לישון. ושוב ארוחת צהריים ומיד לאחר מכן הביתה.
"אני חוזרת הביתה?" שאלתי את יניב כשהעמיס את הדברים שלנו לאוטו
"לא, את באה אלינו. את מחר תלכי לבדיקה עם אמא שלך ואז תחזרי לשם" ענה בחיוך קטן
"טוב" חייכתי בעצלות וניסיתי להירדם במהלך הנסיעה.

"קומי בייבי" אמר יניב ועזר לי לצאת מהרכב, הקור היה מקפיא באופן נורא.
"בייבי" צחקקתי ורצתי אל תוך ביתו במהירות, מחכים למעלית שתיקח אותנו לביתו.
"בייבי" חייך ועלינו לבית . בבית חיכו לנו משפחתו, שמחתי נורא.
"התגעגעתי!" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותם חזק.
"גם אנחנו ילדים שלנו" חייך אבא של יניב ואימו מחתה את דמעותיה,
"אני ישנה" הכרזתי ונכנסתי לחדר של יניב ונשכבתי לישון במיטתו.
"התקלחת מסריחה?" שאל יניב , צחקתי והתעלמתי מדבריו
"אני עייפה, בא לי לישון" מלמלתי ובאמת נרדמתי.

הבוקר הגיע ויניב הלך לצבא, נפרדתי ממנו בנשיקה ומיד לאחר מכן הבדיקה שלי התחילה.
העובר בריא ועלי לבוא לעוד בדיקות עד שאלד.
"כמה טוב.." חייכה אימו בזמן שנהגה
"כן. את תיכנסי איתי ללידה?" חייכתי, היא פערה את פיה והתחילה לבכות
"אני- אני לא האמנתי שתבקשי את זה ממני. בהחלט שאכנס!" אמרה בשמחה
"את אמא ויניב" חייכתי
"אני אשמח. את הורגת אותי כול פעם מחדש מתוקה שלי" מחתה את דמעותיה.
"גם את סבלת מעצירויות?" שאלתי את אמא שלו
"בוודאי. זה היה סיוט" נזכרה בכך
"תודה." צחקתי והמשכתי להקשיב לשירים המתנגנים
"הבאתי לך מרק שזיפים, זה עוזר לעצירויות" הזכירה
"יש לזה טעם של שלשול" אמרתי בגועל.
היא גלגלה את עינייה וצחקה בחיוך קטן

–

נכנסתי לבית והדבר הראשון שעשיתי היה לחבק את הוריי ולא לעזוב.
ישבנו בספה שלושתינו וראינו טלוויזיה, אבא עשה לי מסאג' בכפות רגלי ואמא חיבקה אותי חזק כשאכלתי סלט פירות .
"איך היה עם יניב בשבת?" שאלה אמא
"בסדר. חוץ מהסתומה המפגרת הזאת" התעצבנתי על בת דודתי שדיברה אליי בצורה מסריחה
"תתעלמי." אמר אבא והמשיך לעשות לי מסאג'

–

הימים עברו ושוב יום שישי הגיע אך יניב לא היה פה. הוא היה בבסיס,
התייאשתי מהימים של ההריון.

-"בייבי" אמרתי אל תוך הטלפון
"בייבי איך את?" שאל בדאגה
-"חרמנית." צחקתי
"א-" גמגם ושמעתי קולות של צחוק מבעד לקו
-"אתה עם חברים?!!" שאלתי בכעס
"כן. לא ציפיתי שתגידי את זה. לעזאזל- שתקו!" אמר יניב
-"טוב. אני נכנסת להתקלח, אתה בא ביום שני?"
"לא. רק בשישי הבא" ענה בשקט
-"טוב. ביי" אמרתי בייבוש
"את כועסת?" שאל
-"כן, ביי."
"ביי." נאנח בשקט וסיימנו לדבר.

–

פקחתי את עיני, היה זה יום רביעי.
3 הודעות.
אחת מהן מיניב, השאר לא מעניינים.
במיוחד לא ההודעה מהצבא שמודיע לי לבוא לצו ראשון, הצהרתי שאני בהריון. מה כואב להם?

מאת; אהובי.

'איך את?'

-'בסדר. חרא, אבל בסדר.'

'למה חרא'

-'מפני שאתה לא פה..'

'אני יודע…'

-'אני אוהבת אותך. אני רוצה אותך לעצמי'

'גם אני בייבי'