באמצע החיים. (חלק ששה-עשר).

נקודת מבט טל-

עלינו לחדר שאנו ישנים בו אצל סבתא של יניב,
נשכבת במיטה ומזמזמת שיר מוכר בעוד שיניב מעלה את התיקים שלנו למעלה.
"נכנס לבריכה?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"קר מידי.. היא חמה?" נאנחתי בחיוך רחב
"כן, נסגור אחרינו את הדלת." נשק לצווארי, נזכרת שעשו שיפוצים וסגרו את הבריכה בתוך ויטרינות שקופות על מנת שיהיה מתאים לחורף.

קמנו מן המיטה, יורדים למטה ולוקחים מגבת וממשיכים אל הבריכה.

יניב פשט את חולצתו ומכנסו, נשאר בבוקסר וקופץ אל הבריכה.
אני סגרתי את הדלת של המתחם של הבריכה, מבטיחה שישאר חם .
"המים חמים!" אמר כהבטחה,
הנהנתי בראשי ופשטתי את המכנס ולאחר מכן את התחתונים, רואה את מבטו המופתע של יניב.
זורקת את חולצתי וחזייתי בצד גם כן ונכנסת אל תוך הבריכה, מתרגלת למים החמים ונכנסת עמוק יותר עד שהם מכסים את כל גופי העירום.

שוחה קצת ואז מתקרבת אל יניב וכורכת את ידיי סביב צווארו ואת רגליי.
"את חמה, ועירומה." קרץ
"ממ.. מאוד." ציחקקתי
"לפחות יש גדר, ככה השכנים לא יכולים לראות." צחק יניב.
מחבק אותי אל גופו ונושק לצווארי, סוחף אותנו לעולם שלם של אהבה.

"תיקח אותי כאן." נאנחתי בעונג, משפשפת את מרכז איברי באגנו של יניב.
יניב קבר את ראשו בצווארי ופשוט נשם.
המשכתי להשתפשף, הוא לא עשה כלום, לא זז, לא נע.
גנחתי אל צווארו וחיפשתי אחר ידו הימנית והבאתי אותה בנינו, רוצה להרגיש את היד שלו בדיוק שם.
שיקח אותי ללא רחמים וישכיח ממני את ההורמונים החראות האלה.
רגע לפני שהיד שלו הייתה שם- במקום שכל כך רציתי, הוא נזכר.
"אני לא יכול, את פאקינג מחרמנת אותי. ו-לעזאזל. תפסיקי." נאנק והזיז אותי ממותניו.
פקחתי את עיניי והבטתי בו בשקט, הוא.. הוא דחה אותי?
"זה בגלל הבטן שלי?" יבבתי בבכי, מרגישה חשופה.
הוא נאנח בתסכול והביט בי, זזה ממבטו, עולה בסולם ויוצאת מן הבריכה.
מתעטפת בחלוק שלי ויוצאת בבכי מן המתחם אל כיוון הבית.

"טל! הגעתם." שמעתי קול קורא לי,
צווחת בהלה פרצה מפי, זאת סבתא של יניב.
"ה-כן. אנחנו בבריכה.." מלמלתי, מנגבת את דמעותיי.
"למה יצאת?" חייכה, מתקרבת אלי באיטיות ומסדרת את משקפיה על פניה.
"פיפי." שיקרתי בחיוך,
"אכלתם?" שאלה, הנהנתי בראשי.

הלכתי לחדר שבו אנו ישנים, נועלת ונכנסת למקלחת, נועלת שוב אחריי ומיבבת בבכי בזמן שאני מתקלחת.

כשיצאתי מן המקלחת לבושה בטרנינג מחמם נכנסתי בין מצעי המיטה וניסיתי להירדם.
מתוסכלת מינית.
אני כזאת חרמנית…

"טל, תפתחי בבקשה את הדלת." שמעתי את יניב קורא לי מחוץ לדלת.
"לך מכאן, תשכח ממני. יותר אני לא שוכבת איתך או גורמת לך להנאה כל שהיא. אנוכי אחד!" אמרתי בזעם
"טלי, תפתחי לי את הדלת. נדבר כמו גדולים." התחנן
"לך מכאן!" צרחתי בזעם, מיבבת.

והוא הלך.

נכנסתי לאינטרנט קוראת קצת באינטרנט סיפורי אהבה ומנסה להירדם.

שולחת לחברות שלי הודעה אם הן ערות, אך תשובה שלילית.
בכל זאת.. מחר בית ספר.

שלחתי הודעה לחן, מקבלת תשובה מידית ממנה.

-'חן?'

'כן, בובה.'

-'את בצבא?'

'כן, אבל אני יכולה לדבר. קרה משהו?'

-'אנחנו אצל סבתא של יניב ואני רוצה ללכת הביתה, רבתי עם יניב..'

'למה רבתם?'

-'היינו בבריכה וביקשתי ממנו שנשכב..'

'הוא כעס?'

-'כן.. אני רוצה ללכת מפה, אני חרמנית ובא לי אותו ! ועד שהוא פה – הוא לא שלי. לא בא לי את כל ההורמונים הדפוקים האלה, אני חרמנית ובא לי לאכול.'

'מבינה אותך. אדבר איתו'

-'לא! הוא מניאק.'

'טוב, בובה. הכל יסתדר, את תראי.'

הבטתי בשעון, השעה 1 לפנות בוקר.

קמתי מן המיטה, יוצאת מהחדר אל החדרים האחרים ובודקת איפה יניב ישן.
מסתכלת בחדר של סבתא של יניב, רואה שהיא ישנה.
מסתכלת בחדר אחר, הוא לא שם.
עוד חדר, הוא שם.

"יניב.." שאלתי בשקט
"כן?" שאל בשקט מתוך שינה.
התכרבלתי אל תוכו וניסיתי לישון.
"אני מצטער.." מלמל
"אתה לא אוהב את איך שהגוף שלי נראה? אני יודעת שהוא מגעיל. אני אוריד מהמשקל שלי, אני לא יאכל הרבה מתוקים." יבבתי
"אני אוהב אותך, כל סנטימטר בך." נשק לצווארי.
"אז למה, למה דחית אותי בבריכה?" יבבתי בשקט, מתרחקת ממנו ומתיישבת במיטה ברגליים מפוסקות.
"כי זה לא בסדר, זה לא טוב לך, המים, ה-הלכלוך, את פאקינג בהריון, את כבר לא צעירה חסרת אחריות שאנחנו יכולים להזדיין בבריכה או בג'קוזי או פאקינג בים!" אמר בהתחלה ברוגע ואז הרים את קולו בכעס,

זאת הייתה טעות לבוא לדבר איתו.
ניגבתי את דמעותי, אני פאקינג בהריון.
"א-אני מצטער." נאנח בתסכול, קם מן המיטה ויוצא מהחדר.
הוא מתחרט?
אני לא רוצה להיות אם חד הורית.

יצאתי מן החדר, הולכת אל המטבח, יודעת ששם אני אפרוק את יגוני.
מביטה בשעון שאמצע הלילה עכשיו.

פתחתי את המקפיא והוצאתי חבילת גלידה, לוקחת כפית מן הארון ובורחת לחדר שבו אנו ישנים.
כלומר- לחדר שבו אני אשן היום לבד .

נעלתי את הדלת, נכנסת בין מצעי המיטה ומדליקה את הטלוויזיה על הסקס של מאסטר.
הלוואי וגם לי היה אפשרות לסקס כזה.
אכלתי מן הגלידה בשקיקה, מיבבת בשקט מידי פעם ואז ממשיכה לצפות ולאכול.

הבטתי מטה אל החפיסת גלידה, היא כמעט ריקה.
לעזאזל, לא אכלתי קילו גלידה.
היא הייתה חצי מההתחלה אני חושבת..
יבבתי בתסכול והתקשרתי אל חן.
03:13, לעזאזל. לא ישנתי..

-"חן.." יבבתי בבכי אליה,
"ממ, הלו?" מלמלה מתוך שינה
-"הערתי אותך?" משכתי באפי.
"זה בסדר, אני צריכה לחזור לאוהל שלי."
-"איזה אוהל?", מלמלתי בבכי
"אנחנו השבוע באוהלים, להרגיש קצת קרביות." צחקה
-"יניב אמר לי שאני לא ילדה כבר, אני בהריון." יבבתי
"למה?" שאלה בעצב.
-"כי הוא אמר שאי אפשר לעשות דברים שעשינו פעם."
"לשכב בחוסר אחריות?" נאנחה בשקט
-"כן.. אני חושבת שהוא מתחרט על ההריון." בכיתי
"הוא לא, הוא מבולבל." הסבירה
-"הוא הבטיח שהוא יהיה שם בשבילי, אני חרמנית וראיתי את 'הסקס של מאסטר' ואכלתי חצי קילו גלידה."
"יפה שלי, את יודעת שאת לא חייבת אותו בשביל לא להיות חרמנית." צחקה
-"אבל אני רוצה אותו, לא משהו אחר." יבבתי בבכי
"אני אקנה לך את הספר חמישים גוונים של אפור." עודדה
-"אם יניב יעזוב אותי.. את תישארי חברה שלי?"
"בהחלט, אבל הוא לא יעזוב." אמרה
-"טוב.. לילה טוב." נאחתי
"לילה טוב , מתוקה."

מצמצתי את עיניי, מתי נרדמתי?

מביטה בשעוני, השעה 12 בצהריים.

לעזאזל, הגב שלי כואב..

דפדפתי בנייד ומיד קמתי לשירותים לעשות את האירגונים שלי.

הנייד שלי צלצל בעקבות הודעה, בודקת מיד.

מאת; אהובי.

'התעוררת?'

התעלמתי.

חייגתי אל דורית והתחלתי להתלבש בשמלת מקסי כחולה.
הוצאתי סריג החוצה בשביל שאלבש אותו עם השמלה, מכיוון שהשמלה אומנם ארוכה אך היא עם כתפיות.

"הלו?" שמעתי את הקול העייף של דורית.
-"אני אצל סבתא של יניב, את יכולה לבוא לקחת אותי ונלך לאכול פסטה ברוטב רוזה?" התחננתי.
"מאמי שלי, אני עוד מעט אוספת את עידן מהרכבת.."
-"אה, טוב.." מלמלתי ובאתי לנתק את השיחה
"איך אצל סבתא של יניב?" התעניינה.
-"לא משהו.. יניב ואני רבנו, הוא לא ישן איתי בלילה.."
"הכל בסדר?" שאלה
-"אני חושבת שהוא מתחרט על ההריון הזה.." נאנחתי
"א-את רוצה להיות עם עידן ואיתי?" שאלה
-"לא, אני אתקשר לאבא שיבוא לקחת אותי."
"אל תתקשרי אל אבא, הוא ידאג.. אני באה." קבעה

אחרי חצי שעה שבהם לא עשיתי כלום, דורית התקשרה שהיא מחכה לי למטה.

יצאתי מן הבית בבטחה, יניב וסבתא שלו לא היו באזור.
באתי לשבת במושב הקדמי אך עידן ישבה שם וגלגלה את עיניה לנוכח דמותי.
נכנסתי למושב האחורי וחגרתי חגורה, נושמת עמוק.
"מה נשמע טל?" שאלה דורית.
"מה יכול להיות כבר." צחקה עידן "שרמוטה כמו תמיד."
לא היה לי כוח לדיבורים,
שומעת את דורית נוזפת בעידן.

דפדפדתי בנייד שלי, הודעה מיניב.

'יצאתי עם חברים, סבתא שלי תחזור עוד שעה, תאכלי.' כתב לי את זה לפני חצי שעה.

"עכשיו נהיה איתה כל היום?" שאלה בכעס עידן
"תדברי יפה." ביקשה דורית
"מה את מגנה עליה? היא זאת שהוציאה לך שם של מסכנה. אוי, דורית נשואה כבר שנה וחצי והיא לא מצליחה להיכנס להריון. ופתאום השרלילה מספרת שהיא בהריון כשאת בדיוק עשית הפלה." צחקה בזלזול.

זה פגע בי, אך לא היה בי כוחות להתערב.
דורית שתקה, הרי זה נכון.
אמא סיפרה למשפחה שאני בהריון כי כבר אי אפשר היה להסתיר את הבטן, דורית בדיוק עברה הפלה אך לא ידענו.
אני בכלל לא רציתי לספר על ההריון.

הנסיעה המשיכה בשקט, הדרך לא הייתה מוכרת, כנראה זה לא לבית של דורית הרי ממזמן הייתי רוצחת את עידן.

הגענו לחניה חשוכה, דורית פצתה את פיה.
"אנחנו בקניון, א-טל קבענו כבר מראש לעשות לק ביחד, עידן ואני. תצטרפי?" שאלה
הנדתי את ראשי לשלילה ונכנסנו לקניון, אני הסתובבתי ,
מגלה שאנחנו בעזריאלי.

"נתקשר כשנסיים?" שאלה אותי דורית בשקט, הנהנתי בראשי.
אך כבר ידעתי שאני עומדת לברוח משם עוד הרבה לפני.

לא היה לי חשק לקנות בגדים, גם לא היה לי חשק לראות אנשים.
השמלה לא טשטשה את מה שצריך לטשטש, אומנם מלפנים לא רואים, אך מהצד מבחינים מעט שיש לי בטן הריונית בעקבות השמלה שהיא רחבה אך צמודה בחזה.

הגעתי למסדעה שאני אוהבת, מתיישבת בשולחן ריק ומחכה למלצר.
לא יכולתי לבכות, רק לנשום עמוק.

חייגתי אל אבא כשסיימתי להזמין את ארוחת הבוקר שלה אני מייחלת, מתעצבנת כשאני רואה מבטים עלי.

-"פאפא, מתי אתה מסיים לעבוד?" שאלתי
"בשבע בערב, למה מתוקה?" שאל
-"אני בתל אביב, רוצה הביתה.. אני יוכל לבוא לעבודה שלך?"
"בהחלט, יפה שלי. את לא עם יניב?"
-"לא. אבא, אל תספר לו איפה אני.." התחננתי
"אני לא אספר, מאמי שלי. את רוצה אני אבוא לקחת אותך?"
-"לא, אני אסיים לאכול ואז."
"טוב.. אולי תקני לך בגד יפה?"
-"אני יכולה לקנות לך בגד?"
"מה שיעשה לך טוב."

סיימתי לאכול והנייד שלי צלצל, זאת דורית.
לא עניתי.

הזמנתי חשבון ויצאתי מן המסעדה לאחר ששילמתי,
באה לרדת במדרגות נעות ולברוח לעבודה של אבא.
לבכות לו.
אך ראיתי את עידן מרחוק, היא לא ראתה אותי, לכן נכנסתי אל תוך החנות בגדים 'זארה'.
הריח היה בלתי נסבל, של חדש.

עברתי בין הקולבים עד שנגלה לעיניי הדבר הכי יפה שקיים.
סריג כחול עמוק, מתאים עם חולצות אלגנטיות.
מיד ניסיתי לעלות על קצות אצבעותיי ולתפוס בבד, אך ללא הצלחה.
החזקתי שוב בבטני התחתונה וביד השניה בבד שמעלי, מנסה לתפוס ושוב לא מצליחה.
נאנחתי בתסכול והסתכלתי על הנעליים שיש על המדף התחתון.
נעל שחורה אלגנטית, תתאים ליניב אבל לא מגיע לו.
אני אקנה לאבא.

התכופפתי לריצפה, על שתי ברכיי ובדקתי מידות של הנעליים.
"שלום, תרצי עזרה?" שמעתי קול מאחוריי,
הנהנתי בראשי והמשכתי לחפש מידה לאבא.
לבסוף מצאתי.
"תעזור לי בלקום.", ציחקקתי והושטתי לו את ידיי וקמתי באטיות.

הבטתי עליו, צעיר בן 21, מנסה להתפרנס בכבוד אחרי הצבא.
"אתה יכול להביא לי את הסריג הזה?" חייכתי, הוא הנהן בראשו.
הנייד שלי שוב פעם צלצל.

סבתא של יניב.

-"היי.." אמרתי בשקט, כשהמוכר מחפש מידה
"איפה את?" שאלה בדאגה
-"נסעתי הביתה."
"איך? מי לקח אותך?" נבהלה
-"אבא. אל תספרי ליניב." ביקשתי
"התקשרתי אליו כבר לבדוק איפה את.."
-"אל תגידי לו איפה אני עכשיו." נאנחתי
"תחזרי, אל תלכי ככה." ביקשה.
-"מצטערת.." אמרתי וניתקתי את השיחה

המוכר הושיט לי את הסריג והציע להראות לי מכנס יפה, אני הסכמתי מיד.
אבא חייב מכנס אחר לעבודה.

הנייד שלי שוב צלצל, דורית.
לא עניתי.

באמצע החיפושים, הנייד שוב צלצל, דורית.

כשסיימנו לחפש הלכתי לשלם והודתי לבחור והלכתי.

הגעתי אל התחנת אוטובוס שליד הקניון, עולה על האוטובוס ורואה שהוא עמוס.
נעמדתי בצד ונשענתי על העמוד ותפסתי במושב הקרוב בידית.
ביד השניה אחזתי בשקית ועטפתי את בטני איתה.
הנייד שלי צלצל, התעלמתי.

סוף סוף הגעתי ליעד וירדתי מהאוטובוס.
כמעט נתקלתי בשמלה שלי ונפלתי, אך משהו עצר אותי.
הבטתי למעלה על הבחור וראיתי את אותו אחד שעזר לי בחנות.

כשירדנו מהאוטובוס חיבקתי אותו חזק ונתקעתי בו עם בטני הגדולה.
"תודה!" אמרתי כשאני מתייפחת בשקט. .רק דמעות זולגות.
"אין בעד מה! הכל בסדר?" שאל בדאגה, מושיט לי בקבוק מים.
"כן, לא. אני מצטערת שאני ככה." ציחקקתי בין הדמעות.
"הכל בסדר, את צריכה רק להיזהר עם השמלה." חייך
"נכון, אני יודעת." נאנחתי בתסכול.
"לאן את הולכת?" שאל בדאגה כשראה אותי מרימה בחזרה את דבריי ובאה ללכת.
"לבניין ששם, אבא שלי מחכה לי." יצבתי את קולי.
"גם אבא שלי, אני בדרך אליו." צחק,

הוא סחב את השקיות שלי בעוד שהתקדמנו אל הבניין.
"דרך אגב, פעם הבאה אל תמסרי לאף איש לאן את הולכת." אמר בדאגה,
"טוב." חייכתי,
"אני חושב שאני מכיר אותך, את טל?" חייך,
הנהנתי בראשי.
"אני זוכר אותך כשהיינו קטנים, באנו לעבודה של ההורים." צחק
"זאת אני." חייכתי בשקט,

הנייד שלי שוב צלצל.
דורית.

-"הלו?" שאלתי בשקט, שנינו במעלית
"איפה את?" אמרה בכעס
-"אצל אבא."
"את חתיכת חסרת אחריות! את יודעת את זה?" אמרה בכעס.
שתקתי.
"אני פאקינג חשבתי שהתעלפת באחד השירותים!"
-"מצטערת." אמרתי בשקט
"לא מעוניינת לשמוע! תפסיקי להתנהג כמו ילדה בלי אחריות, את בהריון! לא צעירה בגיל הטיפש-עשרה."
יבבתי בשקט, מנתקת את הנייד.
כמו שיניב אמר.
אני בהריון, לא בגיל הטיפשות שלי.

המוכר משך אותי לחיבוק בזרועותיו, אני אפילו לא יודעת את שמו.

כשהגענו לקומה, רצתי אל החדר של אבא בהיסטריה ונכנסתי בלי לדפוק בדלת.
ראיתי שני אנשים יושבים אצלו במשרד, אבל לא אכפת לי.
"אבא.." יבבתי בבכי, עוקפת את שני האנשים ובוכה לו.
מתפרקת בין שתי זרועותיו.
הוא כרך את ידיו סביב כתפיי ונתן לי תחושה שהכל בסדר, אך הרגשתי את ליבו פועם בחוזקה.
"הכל בסדר? נסיכה שלי. מישהו פגע בך?" דאג,
לוחש לאוזני.

שמעתי את הדלת נסגרת והנחתי שהאנשים שהיו בחדר יצאו.
"יניב- ואז דורית." יבבתי
"אני לא מבין, תספרי לי מהתחלה." ישב על הכיסא שלו ומיד התיישבתי עליו, מחבקת אותו חזק.
עדיין בוכה אל תוך החזה שלו.
איפה אמא..
למה היום היא הייתה צריכה ללכת לישיבה בצפון.

"מה הם עשו?" שאל
"אמרו לי שאני לא יכולה להיות חסרת אחריות, שאני בהריון." יבבתי
"את יכולה להיות חסרת אחריות, זה הגיל שלך. ההריון לא מונע את זה ממך, אבל את צריכה להיות זהירה." תמך בי.
"אני רוצה להיעלם מפה." יבבתי
"הכל בסדר, יפה של אבא."
"יניב לא ישן איתי בלילה." הבטתי בו בעיניים רטובות.
"איפה הוא היה?" שאל
"ישן בחדר אחר, רבנו לפני. ואז הוא כעס עלי ולא ראיתי אותו. גם בבוקר לא." מלמלתי, הוא חייך חיוך שבור וניגב את דמעותיי.
"הוא יודע שהלכת?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"דורית באה לקחת אותי בבוקר, היא היתה עם עידן. עידן קראה לי שרלילה.. ו-ואז בקניון הן הלכו לעשות לק ואני הלכתי לאכול ובסוף החלטתי לברוח להן. ו-והיא התקשרה אלי אבל לא עניתי וכשהגעתי לכאן היא ענתה לי וצעקה עלי שאני חסרת אחריות." הסברתי בהתנשפויות.

אבא הרגיע אותי והחליט שנצא.
"רוצה לשבת בחוץ בפארק? ננוח." חייך, הנהנתי בראשי.
הוא הושיט לי נייר טואלט וקינחתי את אפי.

בזנן ששטפתי את פני ואספתי את שיערי החום הבהיר לקוקו גבוה, דפיקה בדלת נשמעה.

אבא חזר לחדר לאחר כמה דק' עם השקיות שקניתי לו דברים.
אבא מיד הציץ בקניות והתלהב מהבחירה.

יצאנו מן החדר אל המעליות, רוצים להגיע אל קומת הקרקע ולטייל.
הגענו אל הפארק שאני אוהבת, הרבה דשא ושמש.
אבא פרס את השמיכה הדקה על הדשא ונשכבנו שם.
ראשי על בטנו של אבא.
ואני שכובה על הצד.
בעוד שאבא מאונך אלי על גבו.
"הפרעתי לך בשיחה?" שאלתי , נזכרת שהתפרצתי באמצע.
"לא, הכל בסדר." קבע
"מי אלו היו?" שאלתי
"שני שותפים, באו להציע לחברה שלנו פרויקט. בדקתי את הפרויקט והוא אמור לעבור ועדות."
"משעמם לי בבית.. אף אחת לא רוצה להיפגש." נאנחתי
"למה?" שאל
"כולן לומדות." נאנחתי
"כל היום?" צחק, הנהנתי בראשי, מדפדפת בנייד שלי.

הנייד של אבא צלצל,
"מי זה?", מיד שאלתי.
"יניב." ענה,
"אל תענה!" אמרתי בכעס אך אבא כבר ענה ויניב שמע

"כן, היא איתי. אבל היא לא רוצה שתבוא."
"תכבד את זה יניב, היא צריכה את הזמן שלה."
"אין בעיה, אמסור."

השיחה נגמרה.

"הוא אמר שהוא אוהב אותך ודואג לך." סיפר אבא
"אני רוצה הביתה.." נאנחתי בתסכול.
"אני אבקש משמעון שיחזיר אותך?" שאל, זה הנהג פה בחברה.
אבא והוא חברים טובים מאוד.
"כן.." מלמלתי בעייפות.
"אכלת?" שאל, הנהנתי בראשי.

הגענו אל הבניין של העבודה של אבא, אבא מיד התקשר אל שמעון לעדכן אותו.
נכנסתי לשירותיים לפני שנלך ואז יצאתי מחוץ לבניין, אבא דיבר שם עם שמעון.

"רוצה לבוא אלינו? חגית בבית." חייך,
חגית זאת הבת שלו, קטנה ממני בשנה.
תמיד שיחקנו ביחד.
"כן." שמחתי,
"אני יאסוף אותך כשאני אסיים משם." אמר אבא, הנהנתי בראשי.

אני אוהבת ללכת אל שמעון הביתה, תמיד עשינו שם על האש ביחד.

הנסיעה היתה טובה עם שירים.
שמעון נכנס איתי אל הבית, חגית מיד רצה לחבק אותי.

"מרתון ראש גדול?"
"מרתון ראש גדול?"
אמרנו שתינו באותו הזמן,
הלכנו לחדר שלה ונשכבנו במיטה לצפות.
כמו הזמנים הטובים.

אכלנו גלידה ושמנת מתוקה עם תותים.
זמנים טובים.

לא שמתי לב וכבר הייתי בחלום השמיני שלי.
שפשפתי את עיני, צריכה פיפי..
חגית לא הייתה בחדר, אז הנחתי שהיא בחוץ.
השעה הייתה כבר 19:45, איפה אבא?
נכנסתי לשירותים ולאחר מכן יצאתי אל הסלון.

אבא ישב שם בסלון עם כוס קפה שחור.
"פאפא." חייכתי, חגית וחבר שלה ישבו בספה לידם בעוד ששמעון התעניין באפליקציה של חבר של חגית.
"קמת." חייך, קם מן הספה ונפרד משמעון וחגית וחבר שלה.
נפרדתי גם אני והודתי להם.

הגענו לבית ומיד נכנסתי להתקלח, אבא הכניס את הבגדים לארון.
כשיצאתי מן המקלחת מיד פרשתי לישון.
חייגתי אל אמא כי היא חוזרת מאוחר בלילה.

-"מאמייי."
"מתוקה, אבא סיפר לי הכל.." נאנחה בעצב
-"נעביר נושא." קבעתי
"בשבת נהיה אצל סבתא, כל המשפחה תהיה."
-"גם דורית ועידן?"
"כן, מאמי."
-"טוב.." מלמלתי
"תביאי את יניב." קבעה
-"לילה טוב."

התעוררתי לבוקר שקט, אין שיחה ואין הודעה מיניב.
האדמה בלעה אותו.

אל; אהובי.

-'אתה מתחרט על ההריון?'

ההודעה נקראה אך לא נענתה.

התלבשתי בבגדים נוחים ולקחתי את האוזניות שלי, קצת הליכה.
אכלתי ארוחת בוקר ומיד יצאתי.

הלכתי במעלה הגבעה, עוברת בפארקים יפים.
חוזרת במורד השביל הישר לבית לשתות מים ..

הנייד שלי צלצל, עניתי.

יניב.

-"מה?" שאלתי בחוסר חשק
"אני עוד שעה אביא לך את הבגדים ששכחת."
-"ביי." אמרתי, מחזירה באותה הדרך על הקרירות שבו.

אכלתי ארוחת בוקר ושתיתי שוב מים,
משעמם לי..

אין לי עכשיו גם את דורית שתהיה איתי..

ניקיתי את הבית, כלים, שולחנות ואבק.

כשראיתי שעברה שעה ויניב לא הגיע, שטפתי את הבית.

אני אוהבת לנקות..
הגברתי את המוזיקה והחלתי לנוע לפי הקצב בזמן שאני מעבירה את המגב.

דפיקה בדלת קטעה את רצף השירים, זה יניב.

פתחתי את הדלת ולא הכנסתי אותו,
"מה את עושה?" שאל ללא הבנה כשראה את החלל הריק מדברים קטנים.
"כמו מה זה נראה לך?" שאלתי בכעס, "מנקה."
"הבגדים שלך פה, אני הולך.." אמר, שם את הדברים שלי על הריצפה.
"תלך, חתיכת אפס." אמרתי בעצבים, טורקת את הדלת על פניו.
"מה אמרת?" שמעתי אותו כועס מחוץ לדלת.
"אפס!", החזרתי מתוך הבית ופתחתי את הדלת לראות את פרצופו הזועם.

"אני עוד אפס, כן, כי אני זה שאחראי להכל!" צעק
"כן! אתה זה שאשם בהכל." קבעתי
"לעזאזל איתך, את כזאת מעצבנת!" רתח מכעס
"אתה זה שהכנסת אותי להריון ואתה זה שתדאג לו!" כעסתי גם
"אם להזכירך זאת אשמתך! שבכית שזה משמין אותך, מעניין לי גם את הקצה של הזין אם זה משמין אותך!" רתח מזעם
הבטתי עליו במבט שקט ופגוע, מסתובבת על עקבותיי וסוגרת את הדלת של הבית במהירות.
מיבבת בבכי בזמן שאני מנקה את הריצפה.

הימים עברו, לא דיברתי עם יניב.
אמורה להיות לי בדיקה היום, הוא הבטיח לבוא איתי.
אני לא מעוניינת שיבוא.

נכנסתי למרפאה והרופא חיכה לי שאכנס,
הכל בגלל יניב.
"איפה יניב?" שאל בחיוך,
נאנחתי בתסכול, "רבנו."
"בסדר, מחר הוא ירגע.." חייך חיוך מנחם.
"אנחנו לא מדברים כבר שבוע." צחקתי צחוק שבור.
"יש לו ספקות בנוגע להריון?" שאל בדאגה,
"לא יודעת.." מלמלתי.

הבדיקה הסתיימה וחזרתי לבית לארגן את הדברים מחר אל סבתא.

ארגנתי לי בגדים ודברים נוספים, בכל זה, שבת…

"יניב יבוא?" שאלה אמא, נאנחתי בתסכול.
היא הבינה שלא.

–

הגענו אל סבתא, הנכדות של סבתא, כולל אותי, היינו צריכות לישון בחדר ביחד.
אבא ואמא בחדר של אבא, דודה שלי ובעלה בחדר שלה, דודה אחרת שלי ובעלה בחדר שלה, ותום ודורית בחדר נפרד.
הבנים ישנו במרפסת הסגורה לחדר.

"סבתא, אני לא ישנה שם." קבעתי, אין שום סיכוי שבעולם.
"תישני איתנו." אמרה אמא,
התחלתי ליבב בכעס, לא רוצה להיות פה !

למזלי אנחנו השניים שהגענו, אחרי דודה שלי שהגיעה עם בעלה ושני הבנים שלה.
דורית והמשפחה שלה התעכבו.

אמא חיבקה אותי חזק ונשקה לקודקוד ראשי.
"קר לי כאן, ואני רוצה הביתה." יבבתי,
"אני רואה, את מעט חמה." אמרה בדאגה,
"בואי לחדר שלנו, תישני. אבא יעבור לישון עם הבנים." קבעה אמא.
משכתי באפי וניגבתי את דמעותיי,
לא קל לי לבד.
החזה לוחץ ולוחץ.

"תישני פה, נישן ביחד." אמרה סבתא.
לא רציתי.
"מאמי, אני אדאג לך. תני להורים שלך לנוח." קבעה סבתא.

פשטתי את המעיל וחולצתי המכופתרת ולקחתי את אחת החולצות הרחבות שאני ישנה איתן ושמתי עלי, מיד אחרי שאני זורקת את החזיה הצידה.
סבתא חייכה לנוכח הבטן המאוד הריונית שלי.
פשטתי את הג'ינס ממני והנעליים ונשכבתי לישון מתחת לשמיכה.

"תתקשרי אלי כשתתעוררי, אני אכין לך תה." אמרה,
הנהנתי בראשי ונרדמתי.

התעוררתי מרעש צחקוקים, הבטתי הצידה וסבתא לא הייתה.
שמתי עלי את מכנס הג'ינס ואת החולצה המכופתרת, כולל חזיה.

צעדתי יחפה לאורך המסדרון, נעצרת בסלון.
רואה את דורית ואת עידן צוחקות להן ביניהן.
הן הסתכלו עלי והשתתקו.

המשכתי ללכת וגלגלתי את עיני,
רואה את אמא מכינה סלט ואת דודה שלי עורכת שולחן.
"אמא אני רעבה." אמרתי לה, מתיישבת על השיש , הודות לכיסא הגבוה שעוזר לי לטפס.

אמא הושיטה לי צלחת מלאה בטוב,
ממולא, עוף וסלטים.

אכלתי בשקיקה בזמן שהיא חתכה את הסלטים השונים ונתנה לי לטעום. מהר מאוד סיימתי לאכול, מכינה לעצמי כוס גדולה עם תפוזים.

קמה מן השיש ומטיילת ברחבי הבית,
"ערן התקשר." אמרה אמא, מה אבא של יניב רוצה?

חייגתי אליו,

"מתוקה, איך את מרגישה?" שאל
-"בסדר.. איפה יניב?" חקרתי
"ה-הוא ב-ב- עזבי. מה אמרו בבדיקה?" התחמק
-"שהכל בסדר.." מלמלתי,
"רוצה מחר לבוא לטייל איתנו? אנחנו יוצאים כל המשפחה לצפון."
-"יניב יהיה?" שאלתי,
"כן." אמר בשמחה
-"לא, אני אצל סבתא.." התחמקתי.
"נחזיר אותך בערב." הבטיח,
-"לא.. תמסור לכרמית תודה בכל מקרה."

כשארוחת הערב הגיעה, הייתי שבעה.
אכלתי חלה מתוקה וזהו.
לא הסתכלתי על דורית ועידן,
חבר של עידן נעץ בי מבטים.
תום פתח שיחה איתי, למרות שנמנעתי.

"איך את?" חייך,
"בסדר.." חייכתי חיוך שבור ,
"למה יניב לא פה?" שאל ללא הבנה,
שתקתי.
"הוא סוגר שבת?" שאל ללא הבנה,
"הוא לא הצליח לבוא." שיקרתי,
"חבל.. איך אתם? מתרגשים לקראת התינוק?" שאל
"לא.." שיקרתי,
הוא חייך ומיד הוסיף "יש לך טיפים לתת לנו?"
מביט על דורית.
גלגלתי את עיני ושיחקתי בציפורניי, אבא הציל אותי מהשיחה.
"אז מה תום? שמעתי קנית רכב חדש."
"כן.." חייך מפרט על מנוע ושטויות אחרות.

"שמעתם על שיעורי הפרידות אחרי לידה?" זרקה לאוויר עידן.
גמעתי את רוקי,
המשפחה השתתקה.
השפלתי את ראשי לצלחת ומעכתי את הפירה בחזרה.
"73 אחוז זה בני נוער, 27 אחוז זה נשואים." צחקה
שתקתי.
אף אחד לא התערב, אבא רצה להתערב אבל אמא עצרה בידו.
"גם ידעתם ששיעור ההריון בקרב בני נוער עולה?" צחקה

התפתתי לקום מן השולחן אך לא רציתי לתת לה את התענוג הזה.
המשכתי למעוך את הפירה עד שנהיה רך ומגעיל.
"ככה זה כשבחורה לא שומרת על עצמה." אמרה בהתנשאות.

נשכתי את הלחי הפנימית שלי, אני צריכה את יניב.
שירגיע אותי, שילחם בשבילי על השם הטוב שלי.
אך כמו שהוא אמר,
זו אשמתי.

נאנחתי בתסכול ולגמתי מהכוס תה שלי.
אני צריכה להירגע…

הארוחה המשיכה ובן דודה שלי סיפר על חברה שלו,
"היא איתי בצבא, מאוד יפה." אמר בחיוך
"היא בהריון?" שאלה עידן בחיוך רשע והביטה בי
גלגלתי את עיניי.
"נראה לך? מה אני מפגר?" שאל בלחץ,
הבטתי באמא בחיוך קטן וגירדתי בראשי בשקט.
להראות שלא מזיז לי.
"מתי תביא אותה? אני רוצה בת דודה!" אמרה בשמחה,
אני בת דודה שלה…
"בהזדמנות, אולי ביום הולדת של שרון." חייך, אמא של עידן ודורית.
יש לה יום הולדת 55 ביום שני.

ליטפתי את ביטני בשקט והתעסקתי באוכל שוב.
לא היה לי תאבון ..
"באיזה שעה זה ביום שני?" שאלתי את אמא בשקט,
"בשמונה וחצי בלילה." חייכה, "מתי הבדיקה שלך?"
"בשמונה בערב, אני כנראה יאחר." מלמלתי,
"זה בסדר, פחות אחד יותר נחמד." צחקה עידן.

לא עניתי, לא היה לי כוח.
אבא כעס על אמא של עידן שלא השתיקה אותה.
"יניב יבוא?" שאלה סבתא, אך לא עניתי.
"הוא לא יבוא, הם לא ביחד. אף אחד לא רואה את זה?" צחקה עידן, "הוא מתחרט על ההריון."
"זה לא נכון!" מיד התפרצתי בזעם.
המשפחה הייתה בהלם, הרי עידן אמרה את האמת.
"כן, בגלל זה הוא לא פה. בגלל זה החזרנו אותך מאצלו כשהיית אמורה להישאר אצלו. וגם דורית סיפרה לי." צחקה עידן.
לקחתי את קערת הסלט וזרקתי על עידן בלי לחשוב פעמיים.
בול פגיעה בה.
למזלה הקערה הייתה מפלסטיק.
"חבל שזה לא שבר לך את הראש המפגר שלך!" צעקתי בכעס.
כל המשפחה הייתה בהלם.
ברחתי לחדר של סבתא ונעלתי את הדלת אחריי, מיבבת בבכי במיטה.
שמעתי את עידן צועקת בהיסטריה,
"מפגרת! שרמוטה!" ועוד ברכות ואבא החזיר עליה צעקות עצבניות.

אמא דפקה על הדלת וחיכתה להיכנס, אך לא רציתי שהיא תראה אותי ככה.

הבטתי בנייד וראיתי שתייגו את יניב בתמונה, כתוב גם היכן הם.

הם במועדון, שותים.
יניב עם סיגריה ביד..

התקשרתי אל חן, הלואי והיא בבית.

"בובה, איפה את?" שאלה בשמחה.
-"אצל סבתא.. את בבית?" משכתי באפי,
"כן, לצערי. רציתי לצאת אבל אף אחת לא רצתה.."
-"רוצה לבוא איתי לאכול שוקולד?" ביקשתי,
"כן! בהחלט. אני יאסוף אותך מהבית שלך?"
-"אני אצל סבתא." הסברתי לה את הדרך אליה,
"אין בעיה, בובה. תתלבשי ואני עוד רבע שעה אצלך."

טשטשתי את פניי הנפוחות באיפור, שמה קצת אודם ויוצאת.
לעזאזל, בשביל מה אני מנסה? הרי אני בהריון.
מי יתחיל איתי….

חן התקשרה אלי ויצאתי מן החדר, פוגשת בהורים של עידן ודורית.
הנחתי את התיק על כתפי והלכתי לחבק את אמא ואבא ולחשתי להם שיצאתי עם חן.
הם הנהו בראשם.
דורית ישבה בספה וכססה את ציפורניה.
עידן קיללה באוזניו של חבר שלה שטען שזה לשון הרע.

יצאתי אל תחילת השכונה שם חן חיכתה לי,
פרקתי את יגוני ברגע שנכנסתי.
היא הבינה, תמכה בי.

הגענו למקס ברנר והתחלתי בארוחת שחיטות, למזלי עבר הזמן שבו שאני לא יכולה לאכול חלבי.

לקחתי מילקשייק ווופל בלגי שחיטות.

חן אכלה פונדו שוקולד ומיץ תפוזים.

כשסיימנו, השעה הייתה 1 לפנות בוקר, שיתפנו חוויות.
"תבואי לישון אצלי?" שאלה
"לא יודעת.. לא נעים."
"המשפחה שלי מתה עלייך!"
"בבוקר נלך לטייל?"
"כן, נלך לפיקניק ביער עם חברות שלי." קבעה

הגענו לביתה , כולם ישנו.

הודעתי להורים שלי שביקשו ממני לעדכן מתי אגיע אליה.

החלפתי לחולצה של אלירן ומכנס טרנינג רחב, נכנסת לישון מיד.

–

התעוררתי בבוקר, רואה הודעות בווצאפ.
סלפי של חן ושלי, כשאני ישנה.

כולם הגיבו, חוץ מיניב.
הוא ראה את התמונה….

קמתי מן המיטה, חן לא בשלב של לקום.

רואה את ההורים שלה בסלון, מזל שכבר התלבשתי וצחצחתי שיניים.

"בוקר טוב, טלטול!" אמרה בשמחה אמא של חן, קמה לחבק אותי ולדבר איתי על ההריון.
"רוצה עוגה?" שאל אבא של חן, הנהנתי בראשי בחיוך. מוסיפה תודה.

דיברתי עם אמא של חן על ההריון ושמחתי, הייתי צריכה לפרוק קצת.
אכלתי מהעוגה וסוף סוף חן קמה.
אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לטייל ביער.

חברות של חן כבר היו שם ועשו פיקניק, הצטרפנו ביחד עם שתיה מוגזת.
אכלתי קצת ונהנתי מחברה של אנשים.

"יניב דיבר איתך?" שאלתי את חן בשקט,
היא הנידה את ראשה לשלילה.
הנהנתי בראשי והתעסקתי בנייד..

הצהריים הגיעו וחן החזירה אותי לבית של סבתא, מיד הלכתי אל המקרר לאכול פרי.
עידן ישבה בסלון ושחררה קללות.
"נשמה, שלא יתקע לך הלשון." צחקתי
היא החזירה קללות ואני התעלמתי, נכנסת לחדר של אבא ואמא.
מספרת להם מה עשיתי אתמול והיום.

–

התעוררתי משנת הצהריים שלי כשסבתא העירה אותי לבוא לאכול.
לא רציתי לשבת איתם.
במיוחד לא עם דורית הבוגדת שסיפרה לעידן..

בסוף באתי,
אכלתי סלטים וכבד.
תום פתח שיחה, שוב פעם.
"אין לי כוח לחפירות." התנצלתי מראש בפני תום.
"שמענו שיש ספא לנשים בהריון, עושים מסאגים ורפלקסולוגיה." חייך,
"אני יודעת.." מלמלתי,
"תצטרפי?" שאל בתקווה שאגיד כן,
"לא מצטרפת עם בוגדים." נקבתי מבט בדורית שגלגלה את עינייה.
"היא בסך הכל ניסתה לעזור." אמר
"בזה שהיא צעקה עלי בטלפון? או בזה שכולם חשבו שאני עושה לה בכוונה שהיא לא בהריון ואני כן!", אמרתי בזעם
"היא לא התכוונה." אמר בחרטה,
"תפסיקי לצאת המסכנה כל הזמן." אמרה דורית בכעס,
"אחותך מסכנה." החזרתי בכעס
"יודעת מה? בואי נפתח את זה ! את באת עם ההריון הזה שלך וניקרת את העיניים של כולם, ביקשת פינוקים, כואב לי, בא לי, חם לי, קר לי. לקחת לי את התפקיד של הנכדה הבכורה שצריכה להביא ילד." אמרה בכעס,
"אני בחיים לא נפנפתי בזה שאני בהריון! הסתרתי את זה כמה שאני יכולה, ומי כמוך יודעת כמה הרגשתי לא נעים שאני כן ואת לא, ואף פעם לא נתתי לך תחושה של התנשאות. אז אל תעצבני." התעצבנתי
"כן? אז מה עם הפעם הזאת שבאתי ודודה נורית מרחה לך שמן בבטן? והפעם ההיא שקנינו במיוחד את הגלידה המסריחה שאת אוהבת כי את לא מוכנה להתפשר!" צרחה
"יודעת מה? אני שונאת אותך!" אמרתי בעצבים וקמתי מהשולחן שוב פעם.
"במשך שלושה חודשים שנאתי את עצמי כל יום על זה שאת בהריון ואני לא ! על זה שאת היית מטומטמת בשביל להיכנס להריון ולקבל את האהדה של כולם. אני שונאת אותך גם! הלואי ולא היית בת דודה שלי!" צרחה בזעם.

טרקתי את דלת חדרי ונשכבתי במיטה, קוראת קצת סיפורים באינטרנט ונמנעת מכל הצעקות בשולחן.
לא ביקשתי שיצדיקו אותי, לא ביקשתי פינוקים, גם לא ביקשתי שיתנו לי יחס שונה.

איפה יניב!!!!

חייגתי אל יניב, אני זקוקה לו.
אני יודעת שאני מעצבנת אבל זאת התוצאה של הלבד.. אני נמצאת 24/7 לבד, עד שמישהו נמצא איתי הוא זה שחווה את הזעם שלי.
ואת הבכי שלי,
ואת הכאב שלי.

"הלו?" שמעתי את הקול המתוק של רותם.
-"רותם, תביאי לי את לי יניב." יבבתי בבכי,

"יניבי! טל בוכה!" שמעתי את רותם קוראת ליניב, יותר נכון צורחת.

"הלו?" שאל אל תוך השיחה.
-"מתי אתה בא הביתה?" משכתי באפי.
"לא יודע. למה?" שאל
-"לא משנה.." ניתקתי את השיחה,

מאת; אהובי.
'הכל בסדר?'

-'לא.. רבתי עם דורית ועידן, דורית אמרה שחבל שאני בת דודה שלה.. ושלקחתי לה את הכבוד להיות הנכדה הראשונה שיולדת. וביום שני יש יום הולדת לשרון ואני חושבת שעכשיו אני לא מוזמנת כי רבנו וזרקתי על עידן קערת סלט..'

הוא קרא את ההודעה ולא ענה..

אני אלך לישון.

התעוררתי מתזוזות, מביטה הצידה.

סבתא.

יניב התעלם ממני….

אל החדר נכנסה אמא, מושיטה לי את ידה על מנת לסמן לי הולכים.
"אנחנו נלך, תיפרדי מסבתא." אמרה אמא בחיוך.
חיבקתי את סבתא לשלום והלכנו.

"אני מצטערת.." אמרתי באמצע הנסיעה, השקט היה נוראי.
"זאת לא אשמתך, זאת אשמת אחותי שילדה בנות כאלה מטומטמות." אמר אבא בעצבים
"אנחנו לא נלך ליום ההולדת?" שאלתי, האמת היא שכן רציתי ללכת למסיבה .
זה סיבה בשבילי לצאת ולהתלבש יפה, אין לי משהו אחר לעשות.

הם המשפחה היחידה שלי בערך.
אמא לא בקשר עם המשפחה שלה,
רק המשפחה של אבא.

"לא , מותק. כנראה נקפוץ להגיד מזל טוב אחרי העבודה ונחזור ישר." אמרה אמא בחיוך שבור.
הנהנתי בראשי.
לא צריך..
למרות שאמא יודעת מה טוב בשבילי.

–

קמתי משנת הצהריים שלי , הבדיקה שלי אמורה להיות עוד כמה שעות.
שעתיים.
אמא ואבא בעבודה, לאחר מכן הם ילכו ליום ההולדת של שרון.

היום אני בבדיקה לבד, אמא בעבודה וגם כרמית.

למזלי ההליכה קצרה לקופת חולים.

אכלתי ארוחת ערב והתארגנתי, מתקלחת ומתלבשת.
מהר מאוד הגיעה השעה של הבדיקה.
לבושה בשמלת מקסי שחורה צמודה לגוף ושמה עלי עליונית.

תיק צד נח על גופי והיה בתוכו את הארנק , פלאפון, ובקבוק מים.

הגעתי לקופ"ח ולקחתי מספר, התורים התעכבו.
שתיתי מבקבוק המים ודפדפתי בפייסבוק.
יניב כרגיל מתויג בתמונות, עושה לייקים לבחורות ארקאיות.

חייגתי אליו,

"הלו?" שאל בחוסר חשק,
-"אמ.. היי.." אמרתי בשקט, יותר מידי אנשים מסתכלים.
"את צריכה משהו?" שאל בשקט
-"ה-הו. אני מפריעה?" חייכתי חיוך שבור.
"כן. כלומר קצת.." מיהר לתקן את טעותו.
-"טוב.. אז לא משנה." אמרתי בביטול ובאתי לנתק.
"מה רצית?" נאנח בתסכול,
-"לדבר. אתה מתכוון לברוח ולהשאיר אותי לבד?" ליטפתי את ביטני.
"אני צריך מרחק, לחשוב על הכל." אמר באנחה ארוכה.
-"יש לך ספקות בנוגע אליו?" התכוונתי לתינוק
"כן." אמר בהחלטיות.
-"א-אה." גמעתי את רוקי ונשמתי עמוק.
"איפה את?" שאל, לא יכולתי לדבר. רציתי לבכות.
-"ב-במרפאה." נשמתי עמוק, עוצמת עיניים.
"את הולכת בערב למסיבה של דודה שלך?"
-"לא, אני לא מוזמנת. אמרתי לך שרבנו.. זוכר?"
"לא." אמר בשקט
-"היית עם מישהי אחרת?" שאלתי בשקט, יודעת שכן.
"א-אני לא יכול לדבר, נדבר מחר." מיהר לנתק.

רציתי לבכות, זה כל מה שרציתי.
שפשפתי את ביטני באיטיות והבטתי על הסובבים, חלק הסתכלו, חלק גלגלו עיניים.
השעה כבר 8 וחצי, התור לא זז.

ב9 נכנסתי לבדיקה, שעה עיכוב.

הבדיקה עברה טוב, ללא בעיות..

הנייד שלי צלצל ממספר לא מוכר, כנראה יניב.

-"הלו?"
"טל, מתי אתם מגיעים?" זה היה בן דודה שלי.
-"א-ה, אני לא באה.. רק ההורים שלי."
"למה?" שאל ללא הבנה,
-"לא מוזמנת." ציחקקתי, יוצאת מהמרפאה לבית.
"את כן, פשוט רבתן אז שרון כעסה ואמרה שלא.."

לא שמעתי ששרון אמרה את זה…

"הלו?" שאל שוב
-"מה?" נאנחתי.
"אז מתי את באה? חברה שלי באה."
-"לא באה, ככה יהיה לך פחות בושה." חייכתי.
"לאסוף אותך?" שאל
-"לא, אנחנו בכלל לא מדברים חוץ מבחגים. מה אתה רוצה?"
"את חוצפנית.!!" אמר בכעס וניתקתי.

הגעתי הביתה ופשוט לא הפסקתי לבכות, מחייגת אל אמא של יניב.

"מאמי שלי." אמרה בשמחה,
-"יניב הביא מישהי אחרת במקומי?" יבבתי
"א-אני לא יודעת.. למה את בוכה?"
-"הוא הביא מישהי אחרת במקומי." יבבתי חזק יותר
"לא, הוא לא." קבעה.
-"הוא אמר שהוא צריך זמן.. לחשוב על ההריון."
היא שתקה
"אני אוהבת את שניכם.."

ניתקתי את השיחה והמשכתי לבכות.
נרדמת לאחר שבכיתי זמן רב.

בבוקר פגשתי באמא בחדרה,
נכנסתי אל החדר והתחננתי בבכי.
"אני רוצה הפלה."
"מה? אבל זה לא אפשרי." אמרה ללא הבנה
"אני לא רוצה אותו, אמא. יניב עזב אותי, דורית מאשימה אותי בזה שגנבתי לה את הכבוד" יבבתי
"מאמי שלי." נשקה למצחי ומשכה אותי לחיבוק.