באמצע החיים (חלק שניים-עשר)

נקודת מבט טל-

שפשפתי את עיניי כששמעתי את אמא קוראת לי, היא ישבה על המיטה שלי, לידי.
"טלי." אמרה בקול שקט וליטפה את שיערי שהסתיר את פניי.
"אני עייפה.." יללתי בעצב והתחלתי לבכות כשהבנתי שהיום זה החודש לפטירה של סבא.
אמא נאנחה בשקט ובלעה את דמעותיה בגרונה,
"אנחנו עצובים, הוא חסר לנו. אבל, הוא במקום טוב יותר." אמרה , הנהנתי בראשי וקמתי למצב ישיבה.
הרגשתי טוב, הבטן לא כאבה.
"אחרי שנלך לבית העלמין, את תחכי לנו בבית של סבא וסבתא ביחד עם דורית, אבא ואני נחזור לעבודה." אמרה בשקט ונשקה למצחי ומוסיפה "את תלכי לדודה שלך, תעזרי לה בגן."
הנהנתי בראשי.
בתחילת ההריון, כשהיתה לי בטן קטנה ולא יכולתי לחזור ללימודים, עזרתי לדודה שלי בגן שלה.
ככה ההורים שלי הלכו בראש נקי מדאגות לעבודה, כשיניב לא היה פה בשביל להיות איתי.
זה עשה גם שקט נפשי בשבילי, ביליתי בחברה של תינוקות עד גיל שלוש.
אבא בא אל החדר עם חיוך שבור ועזר לי לקום מהמיטה,
זקנקן שחור עיטר את לחייו עקב מות סבי, אביו.
"אני מפחדת.." אמרתי בשקט לאבא כשעמדתי להיכנס אל המקלחת לעשות את ארגוני.
אבא הביט בי בעצב וחיבק אותי חזק אל גופו,
"ילדה שלי, אני אוהב אותך. ה' נתן לו חיים טובים כאן, הוא רצה שיהיה לו רק טוב פה בעולם הזה.
ועכשיו הוא בעולם אחר, עולם טוב יותר" אמר בקול שבור ויכולתי לשמוע את דמעותיו ניגרות מתחת לעיניו.

אבא ואמא הורידו אותי בבית של סבא וסבתא, פחדתי להיכנס לבית.
דורית היתה אמורה לבוא בכל רגע, אבל עדיין נשארתי מחוץ לדירה.

נכנסנו לבית דורית , אמא שלה , דודה שלי שעובדת בגן הילדים ואני.
הלכנו למטבח להכין אוכל לאנשים, הדודות שלי ודורית השלטו על הדברים, אני רק אכלתי.
ישבתי בשולחן האוכל שממול למטבח ואכלתי מרק, שומרת על קשר עין איתן כל הזמן.
"טעים?" שאלה דודתי נורית, זאת עם הגן.
"כן." חייכתי חיוך קטן והנחתי מגבת על רגלי שלא ילכלך לי את הבגדים החדשים שאמא קנתה לי.
מכנס ג'ינס שחור וחולצה מגוהצת לבנה ארוכה בשרוולים, שרשרת הזהב שיניב קנה לי הונחה על צווארי.
ג'קט מחמם בצבע שחור-אפור סגר את החמימות בגופי ונשאר פתוח על מנת שיראו את לבושי.
התלבשתי יפה בשביל שאני יוכל להסתובב בקניון אם ימאס לי מלהיות בבית של דודה שלי, שם היא מנהלת את העבודה שלה.

הנייד שלי צלצל והכנתי כף של מרק צח לפי.

-"בייבי." אמרתי בצחקוק והמרק השפריץ לכל עבר
"מא-מי שלי." ענה במקוטע
-"אני אוהבת אותך" ציחקקתי וראיתי את דודתי מתמוגגת
"גם אני, מאוד." אמר באהבה
-"אני בבית של סבתא, אני אוכלת." סיפרתי בשקט
"אבא ואמא שלך עדיין בבית העלמין?" שאל
-"הה- כן." נאנחתי בעצב
"חיים שלי, סליחה שאני לא שם.." ענה בעצב
-"אני הולכת לגן של דודה נורית היום!" סיפרתי בשמחה
"אני שמח שאת הולכת.. תיזהרי על הקטן שלנו" אמר בדאגה
-"לך יש קטן, לי יש ענק." צחקתי, ודודה שלי השתעלה במבוכה.
"יש לך 'ענק'?" צחק מתשובתי,
קמתי בשקט מהכיסא והלכתי לחדר שבו אני ישנה תמיד כשאני באה אל סבא וסבתא.. כלומר, אל סבתא.
אני עדיין צריכה לקרוא לזה 'הבית של סבא וסבתא'?
או רק 'הבית של סבא'.

-"דודה שלי שמעה שסיפרתי בדיחה מינית" צחקתי
"חיים שלי, לא אומרים בדיחה מינית" צחק
-"טוב" צחקתי
"לקחת את הכדורים?" שאל בדאגה,
-"כן קפטן!" צחקתי
"טוב חיים שלי, אני צריך לזוז. נדבר בערב?" שאל
-"טוב חיים שלי.." אמרתי באכזבה

"טל שובבה." צחקה דורית כשישבה בשולחן ואכלה גם היא מרק,
"אני לא שובבה." אמרתי בכעס חמוד
"טוב.. 'לך יש קטן', שובבה." צחקה
"ראש קטן!" אמרתי בסלידה
"אה.." אמרה בחיוך קטן , ניצלתי, "זה נשמע לי אחרת."

כשכולם באו ברחתי אל אבא ואמא וישבתי על רגליה של אמא בזמן שהיא אכלה, היא כרכה את ידיה סביב ביטני.
אבא אכל ובירך על האוכל, אני אכלתי תוך כדי מהצלחות שלהם.
"לכי תישבי בכיסא משלך, את כבדה לאמא.." התערבה אחות של דורית, שאמרה לי פעם קודמת שהייתי צריכה לשמור על הגוף שלי.
"אל תתערבי!" אמרתי בכעס והמשכתי לאכול,
"למה מי את!" אמרה בכעס גם היא,
אבא הפריד בין שתינו ואני כרגיל בכיתי.
המשכתי לאכול כשדמעות זולגות מעיני, אבא הושיט לי נייר סופג ובו ניקיתי את דמעותיי.
דורית משכה אותי מהכיסא וחיבקה אותי חיבוק דוב, הולכת איתי אל הסלון ומתיישבת איתי ביחד.
"תנשמי, יופי קטנה.." אמרה בשקט לאוזני כשהבכי לא נפסק.
לבסוף דורית הלכה לשים לנו אוכל ודיברה עם בת דודה שלי הרעה.

"מה לעשות? שלא תתן לחבר שלה לחלל לה את הגוף." אמרה בת דודתי בכעס ומרמור
"לפחות חבר שלי רוצה לגעת בי! לא כמו חבר שלך!" אמרתי בלי לחשוב, מי היא שתשפוט אותי על ההריון.
"מספיק עידן וטל!" אמר אבא בכעס,
"הבת שלך! הכל היא אשמה!" אמרה בכעס עידן, בת דודתי.
"במה היא אשמה?" שאל אבא ברכות והוסיף "את נסערת.. לכי תנוחי והכל יהיה בסדר."
"הבת שלך הפרוצה!" אמרה בעצבים והתחילה לבכות, המשפחה שלה השתיקה אותה בעוד שאמא שלי באה אל הספה וחיבקה אותי, לא עניין אותי דבר!
"כולם יודעים שיש לה יחס שונה מכולם, היא זאת שמקבל יחס מועדף! חדר פה בבית, מתנות, אהבה!" אמרה בכעס, הלכתי אל החדר שלי בבית של סבתא ונשכבתי במיטה ויבבתי בעצב.
אמא נשכבה לידי וחיבקה אותי.
"אני שמחה שאת בהריון." אמרה אמא בכנות.
"אני יכולה לנסוע להורים של יניב?" שאלתי, אמא הנהנה בראשה.

התקשרתי אל אמא של יניב וחיכיתי שהיא תענה,

"טלילי, איך את מרגישה?" שאלה בשמחה אמא של יניב,
-"בסדר, איפה את נמצאת?" שאלתי בחיבה
"בדרך לאתר בנייה, אנחנו מסיימים את הפרויקט. איפה את טלי?"
-"אצל סבתא, אני לא רוצה להיות פה.." סיפרתי
"אני אבוא לקחת אותך כשאני אחזור מהאתר בניה?" שאלה
-"לא יודעת.." מלמלתי
"תישני אצלנו, מתי אבא ואמא חוזרים היום?" שאלה
-"רגע , אשאל אותם.." ציחקקתי.

"מתי את מסיימת בעבודה?" שאלתי בעייפות
"בחמש, ניקח אותך מאצל נורית." אמרה אמא

-"בחמש, אני הולכת לדודה נורית לעזור לה בגן.." סיפרתי
"אני אחזור מוקדם יותר מהעבודה ותישני אצלנו?" שאלה
-"אני רוצה לישון עם אבא ואמא.." אמרתי בעצב
"תתני לאבא ולאמא שלך להיות לבד, אני אקח אותך מאצל דודה שלך." שמחה
-"את תכיני לי שייק-גלידה?"
"כן, תסמסי לי המקום המדויק ואבוא." אמרה
-"אני אוהבת אותך." שמחתי

"אני ישנה אצלם היום." ציחקקתי, אמא חיבקה אותי חזק ולא שחררה.
אבא הצטרף אל החדר ונשכב במיטה לידנו,
מחבק את אמא ושלושתינו שוכבים בשקט.
"היום טל ישנה אצל יניב" אמרה אמא בעצב
"אני מחר לוקח אותך ליום כיף בספארי." אמר אבא בחיוך
"כן" שמחתי
"אני חוזר לשם, יש תפילה. דודה שלך מחכה לך לנסוע" אמר אבא ונשק למצחי.
נישקתי את אמא במצח ויצאתי מהחדר ביחד איתה.

"מאמה שלי, תיזהרי על הבטן." אמרה לי אמא כשישבתי ברכב של דודה נורית.
"טוב" חייכתי ונסענו.
"הילדים ישמחו לראות אותך.. הצטרף תינוק בן שלושה חודשים" סיפרה

–

ישבתי בספה בבית של נורית כשתינוק בן חמישה חודשים מונח בין זרועותי ואני מאכילה אותו מבקבוק קטן.
"אתה לא רעב?" חייכתי אל התינוק כשהוא לא רצה עוד מהבקבוק.
"נעשה הפסקה." ציחקקתי והרמתי אותו כשהוא נתמך בכתפי וגרעפס קטן ומסריח השתחרר מפיו.
השכבתי אותו שוב והצמדתי אותו אלי בעדינות כשידו מחזיקה בבטני ונותנת טפיחות קלות על ביטני.
לאט לאט הוא נרדם כשבקבוק בין שפתיו והוא אוכל.

תינוקת קטנה בת שנתיים ותשעה חודשים נעמדה לידי והניחה בהיסוס את ידה על ביטני.
"למה את שמנה?" שאלה בחיוך
דודתי נורית חייכה מהצד ביחד עם עוד עובדת שהייתה לידה.
"אכלתי הרבה" צחקתי, הבטן שלי נתנה דחיפה ליד של התינוקת.
העובר שלי זז במרץ.
"יש לך תינוק!" אמרה בהלם מאושר
"כן" צחקתי.

עברו שעתיים וחצי וישבתי בספה כשתינוקת יפה-יפיה מונחת בזרועותי והיא מביטה בי בעיניה הכחולות הגדולות.
"מה" אמרתי בקול מצחיק, "את צוחקת!"
החיוך הגדול שלה תפס חלק נכבד בפניה,
אני רוצה כזאת תינוקת.

"שלום" שמעתי את אמא של יניב בדלת, היא הרימה את משקפי השמש שלה על עיניה וחיבקה את דודתי נורית,
"הנסיכה שלנו מתאמנת?" צחקה אמא שלו,
דודתי צחקה בחזרה.
אמא של יניב התיישבה לידי בספה וצילמה אותי ואת התינוקת ושלחה ליניב וכמובן להורים שלי שדאגו לכתוב לה בחזרה.
"תראי" אמרתי לאמא של יניב ודיגדגתי את בטנה של התינוקת שפרצה בצחוק ללא קול.
בת ארבעה חודשים וכבר צוחקת.
אמא של יניב התמוגגה מאושר ונתנה לי להינות עם התינוקת, לא מתעצבנת על כך שבגללי היא מתעכבת.
זכיתי סבתא נהדרת לתינוק שלי, ובחמות מדהימה.

דודה שלי הכינה לאמא של יניב לשתות, היא העריכה זאת.
כשלא היה לי כוח , ביקשתי ללכת ואמא של יניב הסכימה.
"אחותי הזמינה אותנו לארוחת צהריים." אמרה אמא של יניב בזמן שנהגה,
"אמא של ליאור?" שאלתי, היא הנהנה בראשה.
"ליאור בבית, תוכלו להיות ביחד." חייכה
"היא לא חזרה לצבא?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה.
"חופש" צחקה.

אכלנו ארוחת צהרים מלאה בטוב, בסוף נשכבנו בספה ליאור ואני וצפינו בטלוויזיה.
אמא של יניב ואחותה כעסו עלינו שזה יום יפה ונלך לטייל, אך נחרתי בבוז.
"עוד מעט טל ואני נחזור לבית" אמרה אמא של יניב.

כשהתוכנית שלי הסתיימה , ליאור ואני התחבקנו לפרידה וכל אחת הלכה לדרכה.
אני אל האוטו וליאור לחברים.

הנסיעה היתה ארוכה ומייגעת… אמא של יניב דיברה איתו וסיפרה לו מה אנחנו עושות היום וסיפרה לו שאני והיא הולכות לסרט.
אבל אני מאמינה שנישאר לצפות בסרט בבית..

וזה מה שעשינו.
הנחתי את ראשי על רגליה של אמא של יניב, בעוד שגופי שכוב על הצד.
אצבעותיה של אמא של יניב שיחקו בשיערי , זה נתן לי תחושה של נמנום.
ובהחלט נרדמתי, כי ידעתי זאת בגלל שאבא של יניב הרים אותי, אני לא יודעת איך- אבל הוא חזק.
"לילה טוב טלי." אמר אבא של יניב וכיסה אותי בשמיכה העבה של יניב.

התעוררתי בארבע לפנות בוקר כשכאב לי בצד, כאב לי שיניב לא כאן בשבילי.
צפיתי בטלוויזיה וקיוויתי להירדם…
כשזה לא הצליח קמתי אל החדר של ההורים של יניב, הם ישנו עם דלת פתוחה.
היססתי אם להעיר אותם או לא.
חזרתי אל החדר וחייגתי אל יניב,

-"מאמי.." מלמלתי בעצב כשהוא ענה לשיחה
"חיים יפים שלי, למה את ערה?" שאל בדאגה
-"כואב לי.. אני רוצה לישון איתך.." בכיתי
"אני לא כאן, אבל אני אחכה על הקו עד שתרדמי."
-"אני לא רוצה לישון לבד.." בכיתי בתסכול
"תישני עם אמא שלי, אבא שלי לא בבית." אמר
-"הוא כן בבית" בכיתי כמו דוב
"תישני איתם ביחד, אל תפחדי." אמר בכאב
-"לא-" באתי להמשיך אבל קול קריאה חלש קטע את שטף דיבורי.

"טלי, בואי. אני יוצא לריצה, תישני עם אמא של יניב." אמר אבא של יניב.
ניגבתי את עיני ומלמלתי בעצב "הערתי אותך?"
"לא. קמתי לצאת לריצה ושמעתי אותך" חייך
הנהנתי בראשי וקמתי בעדינות מהמיטה, מחבקת אותו חיבוק קטן והולכת לחדר שלהם.

"טל?" שמעתי את יניב
-"אני הולכת לחדר של אמא שלך" אמרתי בשקט
"יופי , מאמי. אני אשאר על הקו." אמר בדאגה
-"הלואי ויכולת לנשק אותי." מלמלתי
"עוד פעם חרמנית?" צחק
-"כן." ציחקקתי
"איך את מרגישה?" שאל ברוגע
-"כואב לי הגוף."
"נכון, הרופא אמר שזה טבעי.." הרגיע
-"הלואי והיית פה.." מלמלתי ונשכתי במיטה לישון
"אני אוהב אותך.. קדימה מאמי, לישון"

התעוררתי למיטה לא ריקה, אמא של יניב הביטה בי בחיוך והזיזה את הלפטופ מעל רגליה.
"איך ישנת?" שאלה בחיוך
"בסדר.." מלמלתי בעייפות והסתובבתי לצד השני ונשכבתי שוב לישון.

היום עבר וחזרתי לבית, לישון.

יום שני עבר במהרה גם הוא,

גם יום שלישי.

ויום רביעי גם.

חמישי עבר לאט ואז בא שישי.

מצמצתי את עיני, פוקחת אותן לאט.
האור שהסתנן דרך החלון גרם לעיוות פרצופי,
"ילדה של אמא. איך ישנת?" שאלה אמא בחיוך, שכובה לידי במיטה שלה וצופה בטלוויזיה .
"בסדר.." מלמלתי ושפשפתי את בטני בת ה28 שבועות והתכסתי בשמיכה החמימה.
בלילה התעוררתי להקיא, הערתי את ההורים שלי והצטרפתי לישון בין שניהם.
אבא לא היה במיטה, כנראה הוא הלך לעשות קניות לשבת.
יניב חזר אתמול מהצבא והוא יצא עם חברים.
לא ראיתי אותו, לא רציתי לראות אותו.
רציתי שהוא יהיה עם חברים ויבוא להיות איתי רק יום למחורת.

"בוקר טוב" שמעתי את הקול של יניב מבעד לדלת של החדר של הוריי.
"שלום יניב", חייכה אמא וקמה מהמיטה בשביל להשאיר לנו פרטיות.
"בייבי." מלמלתי בעייפות וסימנתי לו שישכב לצידי, הוא נשכב לידי והניח את ידו על ביטני. נושק לצווארי.
"איפה נישן?" שאלתי בעייפות והרמתי את חולצתי מעלה, פושטת אותה על מנת שאהיה מוכנה רק בשבילו.
"אנחנו לא שוכבים, בטח שלא כאן.." אמר בעייפות לצווארי, הסתובבתי לצד ונשכבתי לישון בחזרה למרות שהשעה 11 בבוקר.
"שימי חולצה, בואי לחדר שלך." אמר בעייפות קטנה ונשק לצווארי.
שמתי מהר את החולצה עליי והלכתי לחדר אחריו, האהוב שלי חזר אלי.

יצאנו בסביבות 1 בצהריים מהחדר, אני יצאתי מהמקלחת והתלבשתי בטרנינג חם והלכתי לאכול.
יניב התקלח והשאיר אותי לבד לאכול,
"מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן?" שאלה אמא בפליאה.
שתקתי.
"את מרעיבה את חבר שלך" אמרה אמא בכעס חמוד,
"די.." מלמלתי והתחלתי לאכול

יניב יצא מהמקלחת לבוש באותם בגדים, מחבק אותי חזק ונושק לצווארי.
"יניב אתה נשאר לשבת פה עם הנסיכה?" חייך אבא, הנהנתי בראשי.
"בבוקר נלך לבקר את חברים שלנו" אמר יניב, שלא נתכנן ארוחת בוקר ביחד.
"איפה?" שאלה אמא שלי בהתלהבות.
"בבסיס שלהם, קרוב לפה." חייך,
"א-אני רו-צה ק-צ'-ופ!" אמרתי בפה מלא
"קטשופ?" שאלה אמא בגועל, הנהנתי בראשי.
אוכלת לחם עם גבינה לבנה ומעל שמה קטשופ.
"תבלעי, לא לדבר." אמר יניב כשבאתי לפתוח את פי המלא בקטשופ וגבינה לבנה בשביל לדבר.
"א-בל אני רוצה שיפק-ה!" אמרתי בפה מלא וכועסת.
יניב נשק למצחי והלך להביא לי.
אכלתי ואז נרגעתי.
"תעשה לי מסאג בגב." ביקשתי בחיוך, הוא עשה.
אבא צחק ואמר "זה למה יש לי ילדה אחת ולא יותר". התכוון לפינוק שאנחנו רוצות בזמן ההריון.

נשכבנו במיטה וצפינו בסרט רנדומאלי.

הקידוש בערב עבר בהצלחה עם הרבב אוכל מצידי,
נשכבתי במיטה וספרתי את אצבעותי הלוך ושוב.
"הם לא ינשרו לך. יש לך עשר אצבעות" אמר יניב וחיבק אותי אל גופו.
"תראה, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר" ספרתי כיוון אחד ואז את החזור שלו "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע."
"לא ספרת את האגודל" צחק, הבנתי את הטעות.

התעוררתי בבוקר על גופו של יניב, רגלי מכל צד של גופו.
"מה את עושה?" צחק,
נישקתי את צווארו ולא עזבתי.
הוא נישק אותי בחזרה, סוחף אותי לעולם שלם באהבה איתו.

לבשתי על עצמי סריג שחור שנצמד קצת לבליטתי בת ה-28 שבועות.
"איזה מכנס?" שאלתי את יניב ששכב במיטה עם בוקסר וסירב לזוז.
"הורוד" אמר והצביע על מכנס ורוד עתיק מחוייט.
אהבתי ללבוש בגדים חמים.
לבשתי את המכנס וסגרתי את הרוכסן שלו, מסדרת את הסריג ושמה בושם קצת.
"נצא?" שאלתי, הוא הנהן בראשו וקם להתלבש, משאיר את המצעים מבולגנים, יודעת שאמא תכעס.

באמצע הנסיעה קיבלתי התקף שתן.
"יש לי לעשות פיפי." אמרתי בעצב ויניב התקשר לחברו שנסע מאחורינו שימשיך לנסוע ואנחנו נבוא עוד מעט,
הוא נכנס עם הרכב לפרדס בצד ועזר לי לצאת מהרכב.
"אני לא אצליח.." יללתי בכעס,
"תורידי את המכנס, אחרי זה תלבשי אותו מחדש" אמר בפשטות.
נכנסתי לרכב בעוד שיניב עמד ליד הדלת שלי ועזר לי לפשוט את מכנסי בעדינות.
נעמדתי על הכפכפים שלבשתי רק לנהיגה והתכופפתי העדינות כמה שהבטן תאפשר לי,
עשיתי פיפי ודאגתי לא להתרטב.
יניב זז לצד והלך להביא לי נייר טואלט ומגבונים.
"שורף לך עדיין?" שאל כשנזכר שהתלוננתי שוב ששרף לי.
"לא" מלמלתי והרמתי את תחתוני השחורים עד שסיימתי לעשות את ארגוני ושטפתי ידיים עם המגבונים ואז עם בקבוק מים ולאחר מכן עם חומר חיטוי.

התיישבתי במושב שלי ויניב עזר לי ללבוש את המכנסיים שלי בחזרה.
"תודה", אמרתי בעייפות ונישקתי את שפתיו ולאחר מכן נרדמתי בשקט כשהמשכנו בנסיעה.
התעוררתי לאחר עשרים דקות ויניב בא לדלת של המושב שלי ושם לי את נעלי הואנס השחורות שלי.
התנפחו לי הרגליים וזה כאב מידי פעם
יצאתי מהרכב בעדינות אל עבר הבסיס, אוכלת בורקס שאמא הכינה לנו.

חיבקתי את חברים של יניב ולאחר מכן עשינו סיור בין כל הטנקים והם הסבירו לנו עליהם.
אני ישבתי מידי פעם על טנק ואכלתי שוב ושתיתי.
בסוף ישבנו באחד הספסלים והנחתי את ידי על רגלו של יניב, נמצאת איתו, לידו.
"איך האחיין שלנו?" שאלה קלרה בחיוך,
ציחקקתי בשקט והנהנתי שהכל בסדר.
"חן כבר מחכה לו" סיפר חבר שלה,
ליאם צחק בשקט ואני הסתכלתי על כולם באהבה.

חזרנו לבית ונשכבתי ישר במיטה, פושטת את בגדיי ונשארת רק בתחתון שחור פשוט.
"מה הפעם?" צחק יניב, "את עוד פעם חושקת בי?",
נישקתי את שפתיו ולא שחררתי, גם הוא.
אני רוצה לחיות איתו את שארית חיי.
לגדל איתו את ילדיי
בכיתי בתוך זרועותיו והוא המשיך לחבק,
"כואב לך בחזה?" שאל בשקט כשנשכבתי לידו והמשכתי לבכות.
"לא. כן, גם.!" בכיתי בחוסר החלטיות.
"הכאבתי לך?" שאל בשקט ונשק לצווארי,
"לא.." מלמלתי
"את רגישה?" שאל, הנהנתי בראשי.
"בואי נישן, זה יעשה לך טוב" אמר בהרגעה ועזר לי ללבוש את חולצתי בחזרה ולהישכב לישון.
"מרגיש לי שיכולים לצאת לי זיקוקים מהחזה." אמרתי בשקט
"מהחלב, או מההתרגשות?" חייך,
גם וגם.." מלמלתי בעייפות ושקעתי בשינה.
שינה עם האהוב שלי.