באמצע החיים. (חלק שמיני)

נקודת מבט טל-

קמתי לפחות שלוש פעמים לשירותים במהלך הלילה.
הרגשתי כאבים, יותר נכון, בעיטות של העובר. אני חווה פחד תמידי כשהעובר לא זז ברחמי, אני מיד נשכבת על הצד ומחכה חצי שעה לתנועות.
נשכבתי בחזרה ליד יניב וחיבקתי את גופו, אני צריכה אותו. אני רוצה אותו, איתי.
וככה נרדמתי, מחובקת עם הגבר שלי.

–

"טל, תתעוררי." העיר אותי יניב בחוסר רגישות , הפנתי לו את גבי והמשכתי לישון.
"קדימה, ילדים! בוקר טוב. שרית ילדה!" אמרה בשמחה אמא של יניב ופתחה את החלון בחדר של יניב ונתנה לשמש המסנוורת שיצאה אחרי הגשם החזק, להעיר אותנו.
התרוממתי לישיבה והנחתתי כאפה ללחי של יניב שנרדם בחזרה על המיטה לאחר שהעיר אותי בחוסר רגישות.
"מ-מה!?" אמר יניב בבהלה והביט בי מחייכת בתמימות.
"מה קרה?" שאלתי ללא הבנה, משחקת על כך שנתתי לו כאפה. אמא של יניב עמדה מהצד וחייכה.
"א-ה. חלמתי, לא משנה. מה קרה?" שאל ללא הבנה שהבחין באימו עומדת בציפייה שנבוא,
"זה השלב שאתם אמורים להתארגן ולבוא איתנו לבקר אותה!" אמרה בבהירות והציבה לנו זמן להתארגן, "20 דקות ואתם מוכנים, הכנתי לכם לאכול כבר." חייכה

שרית זאת אמא של רותם, היא מאתמול הייתה בבית החולים. בגלל זה רותם באה לישון

–

"בא לי חריף." ביקשתי מיניב שסיים להתארגן והתיישב לידי בשולחן, אני כבר התחלתי לאכול. הלבשתי על עצמי מכנס מחמם אפור עכבר רחב, ביחד עם חולצת טריקו לבנה ומעל ג'קט רחב שחור.
"זה לא טוב." אמר והתיישב לידי לאכול,
"אבל בא לי!" יללתי בעצב ועשיתי פרצוף עצוב. היא הביט בי בכניעה ולבסוף הביא שיפקה.
"טעים!" אמרתי בשמחה והמשכתי לאכול ג'חנון עם שיפקה וביצה קשה.
"מאוד, כי זאת אמא שלי בישלה." אמר בחיוך גאה.
"נכון." הודתי בחיבה ואכלתי בפעם האחרונה לארוחה הזו שיפקה.
"את לא נורמלית. זה חריף!" אמר בזעזוע שאכלתי שיפקה לבד.
"קצת." קרצתי, מושיטה את רגליי עם הגרביים אל יניב ומבקשת ללא מילים שינעל לי את האולסטר הלבנות שלי.
הוא עשה זאת כמו גדול וככה ידעתי שאין בי שום דאגות, אני מוכנה!

"יש לי אח?" שאלה רותם בהתרגשות בזמן שנכנסה למטבח ביחד עם אמא של יניב,
"בהחלט, את מתרגשת?" שאלה אימו בשמחה והרימה את רותם על ידיה. היא הייתה לבושה בסוודר מחמם ביחד עם מכנס ג'ינס.
"כן! אני יוכל לבחור לו שם?" שאלה בהתרגשות , אמא של יניב הנהנה בראשה ונשקה למצחה.
"את תהיי ילדה טובה. את תעזרי לאמא, לא תכבידי עליה." אמרה בגאווה ורותם הנהנה במרץ.
הבטתי בחיוך מאושר על שתיהן והתחלתי לבכות מהתרגשות.
ניגבתי את דמעותיי וקמתי מיד לחבק אותן, יניב צחק.
"ההורמונים האלה יהרגו אותי." קרא באנחה ארוכה ופינה את הצלחות אל המדיח ואישר בחיבוק רחב את הטענה שלא רק אני רגישה פה.
"הולכים?" שאלתי, הם הנהנו בראשם והתארגנו ליציאה.
"תשימי עלייך את המעיל." ביקש יניב בשקט והושיט לי את המעיל הרחב והארוך.
לבשתי אותו עלי ויצאתי לכיוון הרכב, מתיישבת במושב האחורי, הימני.
יניב בצד שמאל ורותם באמצע. יש לה כיסא מיוחד.

מאות מחשבות עברו בראשי.. האם הלידה הייתה קשה, כואבת, מסוכנת..
האם הלידה שלי תיראה ככה?
האם הלידה שלי תבוצע לפני הזמן , אחרי הזמן. מה ההרגשה של הצירים.
האם התינוק יוולד עם בעיות? האם הוא יהיה בריא?
נאנחתי בשקט והתעסקתי בנייד.

"טל, חשבת על הטיסה?" הסתובבה אלי אימו של יניב והביטה בחיוך רחב עלינו.
הנהנתי בראשי והודתי בעובדות "יניב בצבא, אז.. אני לא אטוס."
"נכון.." מלמלה בעצב, "תמיד אפשר לטוס אחרי שתלדי"
"כן, אבל זה יהיה יותר קשה.. התינוק יבוא ו-ואנחנו בלי השכלה.." נאנחתי,
"צודקת. אבל נעזור לכם, אתם לא תהיו לבד בזה." אמר אבא של יניב מיד.
שתקתי.
"היא לא צריכה לטוס לטיול שורשים כשהיא בהריון." אמר יניב בסלידה,
"כי אתה כבר היית שם!" אמרתי בכעס
"נכון! וזה לא טיול למישהי בהריון. זה טיול קשה, וגם בלי ההריון הוא לא התאים לך." קבע
"מי אתה שתחליט מה טוב ומה לא טוב בשבילי?" כעסתי שוב,
"בן הזוג שלך. שמכיר אותך יותר טוב ממה שאחרים מכירים!" החזיר בכעס
"לא אכפת לי! חברות שלי יהיו בחו"ל בלעדי!" אמרתי בכעס ונשברתי בבכי,
הנחתי את ראשי על החלון קברתי את פניי בידיי, בוכה.
הרגשתי יד קטנה מלטפת את שיערי, היד של רותם.
"זה לא טיול של חו"ל. זה טיול לימודי שתוכלי לראות במקצת מה העם שלנו עבר. ממש לא טיול לחו"ל. את רגישה מידי, בלי קשר להריון.. את לא מסוגלת למעמס רגשי כזה." ענה יניב בשקט, רגוע יותר ממה שהיה מקודם.
"אני לא רוצה להיות רגישה, אני רוצה להיות כמו כולם." אמרתי בעצב, ממשיכה לבכות בשקט.
"אני יודע , אני מצטער שאת לא יכולה להיות כמו כולם.. את יודעת שאני רוצה רק בטובתך." הזכיר,
הנהנתי בראשי והמשכתי להישאר באותה תנוחה שמסתירה לי את כולם.
"אם אני אצא שבוע הבא לחופש הביתה, אני אקח אותך לחופשה. אבל לא בחו"ל, אסור לי לצאת מהארץ." ענה.
שתקתי. אני רוצה הביתה.

–

"אני ארים את רותם." אמר יניב ושחרר את רותם ממושבה המיוחד והרים אותה על ידיו בזמן שיצאנו מהרכב אל כיוון בית החולים.
הזדעזעתי מכמות החולים. זה עורר בי בחילה, הריח הגעיל אותי.
ורציתי לבכות כשראיתי חולים רבים במקום אחד.
"היא בחדר 23.." מלמלה אמא של יניב וחיפשה את החדר, עזרנו לה בחיפושים ולאחר מכן הגענו..

נכנסנו לחדר וראינו את אמא של רותם שכובה על המיטה בבגדי בית החולים, התינוק לא היה פה.
אבא של רותם ישב על הכורסא וכשראה אותנו, קם מיד לחבק אותנו.
אבא של יניב, ואבא של רותם, אחים.
הם החליפו ביניהם מילות ברכה, אני גם כללתי בברכה וחיבקתי את אמא של רותם.
רותם לא עזבה את אמא שלה ושאלה מאות שאלות!
"איפה אח שלי?" צעקה בהתרגשות,
"הוא בבית התינוקות." אמרה אמא של רותם, זה עזר לרותם להבין היכן נמצאים כל התינוקות. למה הוא לא נמצא כאן.
"הוא יבוא איתנו הביתה?" שמחה רותם, אימה הנהנה בשמחה ונשקה למצחה של רותם.

"איך הייתה הלידה?" שאלה אמא של יניב
"קלה. אבל היו סיבוכים, חבל הטבור נכרך סביב הצוואר שלו, אבל גילינו את זה ישר." אמרה בהקלה.
"את מתרגשת, טל?" חייכה אמא של רותם, הנדתי את ראשי לשלילה.
"לא. אני מפחדת.." הודתי,
"זה בסדר, כולן עוברות את זה." אמרה בחיבה.
חייכתי והלכתי עם יניב אל כיוון של התינוקיה. המקום שבו מגיעים התינוקות לאחר הלידה.

הבטנו על התינוקות הישנים במיטות הקטנות דרך החלון.
הנחתי את ידיי על בליטתי ההריונית, שבוע 24.
יניב נעמד מאחורי וכרך את ידיו סביב ביטני, מביטים בהערמה על התינוקות.
תינוק קטן, או תינוקת. החלו לבכות. מיד אחות הגיעה והרגיעה את התינוק.
ומה אם אני לא אדע להרגיע את התינוק שלי? והוא יבכה כל כך הרבה עד שיתפוצץ לו המוח.
התינוקות פה כל כך דומים ..
"אם נקבל תינוק שהוא לא שלנו?" שאלתי בפחד.
יניב צחקק בשקט, מנשק את צווארי.
"מקבלים צמיד, כתוב את כל הפרטים. הם מיומנים, הם לא טועים." הכריז יניב.
הבטתי על כל התינוקות והתחלתי לפחד.
אני באמת אהיה אמא.
"אני מפחדת.." אמרתי בשקט, מנגבת דמעות מעיניי ומביטה על האחיות המתרוצצות בין התינוקות.
"גם אני." אמר בשקט, "אבל אנחנו ביחד בזה."
"אתה לעולם לא תעזוב אותנו." חזרתי על המשפט שתמיד דאג להזכיר לי,
"נכון." ענה.
"תראה אותו." הצבעתי על תינוק קטן, "יש לו פרצוף מתאמץ לקקי." צחקתי
יניב צחק וסובב אותי בידיו, משעין את גבי על החלון ומניח את ידיו על בליטתי, ולאט לאט שפתיו מתקבות לפי. מנשקות אותי ללא היסוס.
"אני אוהב אותך." הכריז והצמיד את גופי אליו, מתקשה בגלל הבטן ההריונית שלי.
"אתה חושב שאפשר להיכנס לשם?" הצבעתי על התינוקייה.
יניב הנהן בראשו, מתקדם אל עבר הכניסה הסטירילית.

אחות מוסמכת חייכה אלינו וניגשה אל כיווננו.
"אני ובת הזוג שלי תהינו.. אולי אפשר להיכנס לראות את התינוקות." אמר יניב בחיוך,
היא הנהנה בשמחה והחלה לדבר לפני שנכנסנו.
"נביא לכם את הבגדים הסטירילים, רק תלכו לשטוף ידיים. ולאסוף שיער." הצביעה על שיערי הפזור.
אספתי את שיערי בגולגול והלכנו לשטוף ידים ומייד ללבוש את הבגדעם הסטירילים.
"את מאוד הריונית.. איזה שבוע את?" חייכה בזמן שנכנסנו לתינוקייה.
"24, בדיוק." חייכתי,
"אתם הורים צעירים, בני כמה?" שאלה בזמן שהובילה אותנו למספר תינוקות אקראיים.
"אני 17 וחצי. והוא, בן 20. את מופתעת?" שאלתי בחשש,
"בכלל לא. יש הרבה בגילכם, וגם אני נכנסתי להריון מוקדם. בגיל 21 כשלמדתי באוניברסיטה." סיפרה בחיוך שבור.
"למדת להיות מיילדת? ונכנסת להריון." שאלתי,
היא הנידה את ראשה לשלילה.
"אחרי שהתינוק שלי גדל, כמובן הפסקתי ללמוד, החלטתי להיות מיילדת. רק בגלל הלידה." צחקה,
"תראי איזה קטן הוא." אמר יניב והצביע על תינוק קטן מאוד.
"הוא נולד לפני 3 שעות." אמרה בחיוך רחב וסידרה את בגדיו של התינוק.
"זה מפחיד.." הודתי,
"נכון. אבל ברגע שאת תראי אותו בפעם הראשונה, את תהיי מאושרת. כל החששות יעלמו." אמרה כהבטחה.
"זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות להורים." אמר יניב בהבנה,
"נכון. אני מאושרת להיות חלק מזה, חלק מהמתנה הזאת." אמרה באהבה מוחלטת.
בכי צומרני נשמע מהחדר, מיד התקרבתי למיטה של התינוק.
"הוא עומד להתפוצץ!" אמרתי בפחד כשהוא נהיה סגול מהבכי, הוא היה ורוד וקטן!
יניב צחק וכרך את ידיו סביבי, "הוא בסך הכל בוכה." אמר בהבנה, מלטף את ביטנו של התינוק שנרגע ממגע ידיו של יניב.
"יש לך ידי קסם." אמרתי בחיוך שקט, מפחדת שאני לא אצליח להרגיע את התינוק שלנו ..
האחות התקרבה וראתה כיצד יניב מרגיע את התינוק. קורנת מאושר.
יניב היה מאושר, יניב יהיה אבא טוב.
"תנסי גם את.." אמרה בחיבה, הרמתי את ידי בחשש וליטפתי את רגליו, התינוק התחיל לבכות.
נכנסתי ללחץ.
"הוא בוכה בגללי." אמרתי בשקט, האחות הנידה את ראשה לשלילה..
"הוא רעב. נביא לו את החלב של אמא שלו." אמרה בחיוך רחב והרימה את התינוק על ידיה והתיישבה על כיסא והביאה לו לאכול מבקבוק מיוחד.
"זה דייסה? הם לא אמורים לינוק?" שאלתי ללא הבנה,
"לא חובה. אפשר להביא לו מטרנה, סימילק. אבל עדיף לינוק.. זה בריא יותר להתפתחות שלו. האמא שאבה חלב והביאה לנו בשביל שיאכל." הסבירה האחות.
"אה." עניתי בהבנה והסתכלתי עליו אוכל. הם כאלה קטנים.

אחרי הסתובבות קצרה בין התינוקות הודנו לאחות שהסכימה לנו להיכנס, יצאנו מהתינוקיה וחזרנו לחדר של אמא של רותם.
"אני אהיה אמא נוראית." אמרתי בשקט.
יניב הניח את ידו על כתפי ומשך אותי לחיבוק.
"את תהיי אמא מדהימה." הכריז,

התיישבתי על כיסא והקשבתי לשיחות בין כולם.
לא רציתי להיות חלק מזה..
התינוק בחן את כולם, הוא כזה יפה.!

–

"רותם באה איתנו?" שאלתי ויניב הנהן בראשו.
"היא רוצה לישון איתכם." אמר אבא של יניב, אני שתקתי. רציתי לישון.
"רק אם תעשי לי מסאג." אמר יניב לרותם שהוחזקה בין זרועותיו.
היא צחקה והשעינה את ראשה על כתפו של יניב וכמעט נרדמה, ובסוף באמת נרדמה.

החלטנו ללכת וברכב רותם הושבה במושבה השכוב, ככה היא תמשיך לישון.
"תרים אותה למיטה." אמרתי ליניב בזמן שתפסתי בביטני בזמן שהלכתי,
הוא הנהן בראשו והרים אותה אל הבית, אני עברתי דרך המטסח לקחת בקבוק מים וחזרתי לחדר לישון.
יניב כבר שכב במיטה כשרותם לידו, שלא תסובב במהלך השינה ותפגע בביטני.
"את חוזרת היום?" שאל, הנהנתי בראשי.
"את מרגישה יותר טוב?" התעניין, הנהנתי בראשי.
"אתה תהיה אבא טוב." אמרתי בשקט. הוא נשק למצחי וכיסה את שנינו.

–

°כעבור ארבעה ימים°

דפדפתי בין מסמכים במשרדה של אמא, שיעמם לי.
"לקחת את הויטמינים?" שאלה אמא בזמן שראתה אותי מקשקשת על מסמכים חשובים שלה,
"כן, קפטן!" אמרתי בצחקוק, היא פרעה את שיערי והנחיתה נשיקה רכה על מצחי.
"את כל כך, גדולה.!" אמרה בהתרגשות והרימה מעט את חולצתי על מנת שתראה את ביטני.
"אני יכולה ללכת לבית הספר? להיפרד מחברות שלי." ביקשתי, היא הנהנה בראשה.
"מתי הן טסות?" שאלה ללא הבנה,
"מחר." אמרתי, מחזיקה במפתחות של הרכב של אימי ומרשרשת בהם, על מנת שתיקח אותי.

"אני אחכה לך בדיוק פה, ברכב." אמרה בחיוך רחב כשהחנתה ליד הכניסה לבית הספר.
לא הייתי פה משנה שעברה.
סיימתי את הבגרויות של כיתה יא'. כבר הבינו שאני בהריון, רצו שמועות.
התקופה הכי מגעילה בחיים שלי.
אני זוכרת שיניב נשאר בבית בגללי, במשך שבוע וחצי.
לא הסכמתי לזוז מהמיטה בלעדיו.
זאת הייתה תקופה נוראית שבה חשבתי שאני מתפרקת.

"איפה יב'1?" שאלתי קבוצה של בנות קטנות, כנראה בכיתה ז'.
"ממשיכה ישר, נכנסת למתחם ועולה לקומה ה-2." הסבירה בחיוך והודתי לה בחיוך רחב והגעתי לשכבה.
הכל השתנה.
כולם! כל הילדים, כולם התבגרו.
היו קצת ילדים בחוץ, לא רציתי שיבחינו בי, או בבטן שלי.

"טל?" שאל בהיסוס אביב, ילד מהכיתה המקבילה שלי, לשעבר.
"כן, זאת אני." חייכתי בביישנות וחיבקתי אותו. התגעגעתי אל כולם.
"את.. את, בהריון." אמר ושפשף את ראשו
"לא, בלעתי אבטיח." עניתי ברצינות.
"נשארת אותה צינית.." צחק וחיבק אותי שוב.
"איפה הכיתה שלי?" שאלתי בשקט,
"בכיתה, שעת חינוך." צחק, הנהנתי בראשי והבטתי בכיתות הסגורות ונזכרתי בפעם.
"את חוזרת?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"רציתי לבקר, לפני פולין." הודתי בשקט.
"חבל שאת לא תצאי.. מה עם חבר שלך?" שאל בזמן שתיישבנו בכיסאות אדומים.
"בסדר, בצבא.." אמרתי בחיוך קטן.
"אתם עדיין ביחד?" שאל בחשש, הנהנתי בראשי.
"הוא מדהים." אמרתי בחולמניות ונקטעה השיחה כשהמחנך שלי לשעבר פתח את דלת הכיתה על מנת לבדוק מי עושה רעש.

"אביב, אתה לא בכיתה." אמר המחנך וניסה להבין מאיפה אני מוכרת לו.
"טל? מה את עושה פה?" שאל ללא הבנה ויצא מהכיתה, פוגש בדמותי היושבת.
"באתי לבקר לפני פולין.." הודתי בחיוך קטן והבטתי על המחנך שלי, הוא כל כך חתיך וצעיר.
בן 25 לכל היותר, עיניים חומות. שיער חום בהיר, גבוה. לבוש בחולצות מכופתרות כל הזמן.
"כמה טוב לראות אותך." אמר בשמחה והתקדם אלי, התרוממתי באיטיות וחיבקתי אותו, נתקע בביטני ההריונית.
"סליחה!" אמר בבהלה כשפגע בבטן שלי, זה לא כאב.
"זה בסדר.." אמרתי בשקט והתיישבתי בחזרה, אביב חזר לכיתתו והתיישבתי בבישנות השכבה.

"בואי תיכנסי לכיתה, מה עם הלימודים שלך?" שאל בהתעניינות.
"הפסקתי ללמוד. סיימתי את הבגרויות של שנה שעברה, עברתי את כולם עם 90." חייכתי בהקלה, חששתי מהבגרויות ולבסוף עברתי הכל. למרות ההריון.
"כל הכבוד. ומה עם החבר שלך?" שאל בשקט,
"בסדר, הוא עדיין בצבא." סיפרתי.
"ואתם ביחד?" שאל כמו כולם. הנהנתי בראשי
"איך אתם מסתדרים?" התעניין.
"אני אצל המשפחה שלו הרבה, אני איתם הרבה. והמשפחות תומכות בנו, זה קשר קשה.. כי , הוא בצבא תמיד." חייכתי בשקט.
"והוא נלחם בצוק איתן?" שאל בחיוך קטן, הנהנתי בראשי.
"איך עברת את זה?" שאל בחשש, נאנחתי בשקט.
"כמו כולם.. בכיתי, והייתי אצל המשפחה שלו." הודתי
"איך ההורים?" שאל בשקט כשנכנסנו לכיתה.
"מעולה. הם מאושרים ומתרגשים לקראת הלידה.." צחקתי,
הכיתה הייתה בהלם מלראות אותי, כל כך הריונית.
בתמונות אני לא מצטלמת עם הבטן..
ואם כן, אני מעצבת שלא תהיה בטן.

"הנה טל, זוכרים אותה?" שאל ועדיין הייתה עליו הבעה של 'אני לא מאמין.'
"טול!" רצה אלי שני וחיבקה אותי חזק. ליבקתי אותה בחזרה, התגעגעתי.
"טולי!" רצה אלי לין וחיבקה אותי גם היא, וגם רותם. מוחצות אותי.
"הבטן.." מלמלתי, הן מיד התרחקו אבל חיבקו עדיין. פחות חזק.
"רציתי להיפרד מכן, לפני פולין.." אמרתי בחיוך, הן חיבקו והתחילו לבכות.
"טולי לא איתי במסע שורשים!" אמרה לין בכעס וניגבה את דמעותיה, לא רציתי לבכות.
"אני אשאר פה, אני לא בורחת." צחקתי, אני תמיד אהיה כאן. השאלה.. אם גם הן.

העברנו את ההפסקה ביחד, אמא התקשרה שהיא נוסעת לבית, היא אמרה שתבוא לקחת אותי ב2. כשתיגמר ההפסקה.
הם לומדים קשה.
לין ישבה עם חבר שלה לידנו, אני התביישתי לדבר איתו. מי מכיר אותו..
השכבה התסובבה ובחנה אותי. רציתי ללכת.
אפילו המורים הסתובבו ובחנו אותי,
אף אחד מהמורים לא שאל לשלומי כשלא חזרתי ללימודים, הרכזת לא טרחה להתקשר ככשמעה שאני לא ממשיכה את הלימודים.

השעה 2 הגיעה ואמא התקשרה שהיא בחוץ.
נפרדתי מחברותי ואמרתי שלום למורה שלי,
"תבואי שוב לבקר, היית חסרה." אמר בחיוך מעודד.
"זה לא היה נראה ככה.." אמרתי בעצב קטם כשכל השכבה היו אחד עם השני,
"זה רק נדמה לך." ענה והביט בי במוזרות כשהנחתי את ידי על הבטן כשהרגשתי בעיטות. עיקמתי את פרצופי ונשמתי.
"את בסדר?" שאל, הנהנתי בראשי וחיפשתי איפה לשבת.
התיישבתי על שולחן שנח לידנו, עוצמת את עיניי.
"סתם, בעיטות." נאנחתי והמשכתי להיות עם עיניים עצומות כשהרגשתי בעיטות.
הבטתי עליו בעיניים עייפות, הוא נראה לא שלם עם עצמו.
"את שלמה עם ההחלטה?" שאל והביט על ביטני. הנהנתי בראשי,
"זה קשה, אבל שווה את זה." הודתי בשקט.
"אני מקווה שתהיי מאושרת." אמר בהקלה, הודתי לו בחיוך רחב ויצאתי מבית הספר. הישר לרכב של אמא.

–

"היה טוב. וטוב שנגמר." אמרתי לאמא כשעליתי לרכב, היא חייכה ונסעה לבית,
"אני אוהבת אותכם, אני לא רוצה לעבור דירה כשהתינוק יוולד. אני אשאר לגור איתכם תמיד!" אמרתי בשמחה,
"הו- ילדה שלי." אמרה אמא בבכי של אושר.
"אני לעולם לא אבקש ממך לעזוב, אבל זה יהיה בריא יותר לך וליניב שתגורו בבית משלכם, כמובן אחרי שתתבססו כלכלית." אמרה בהבנה

נכנסתי לבית וראיתי מזוודה בסלון. מה?
"את נוסעת?" שאלתי ללא הבנה כששתיתי כוס מים.
"לא." חייכה והפנתה את מבטה למסדרון. יניב יצא משם,
"מה אתה עושה פה?" צחקתי וחיבקתי אותו.
התיישבתי במטבח ואכלתי קרונפלקס, מה הוא עושה כאן.
"הבטחתי חופשה." אמר בחיוך קטן,
"לצפון?" שאלתי בהתרגשות. הוא הנהן בראשו ונשק למצחי.
"סוף שבוע, רק איתך." אמר בשמחה. חייכתי חיוך רחב וקפצתי עליו בחיבוק.
"אני מאוהבת." קראתי בהתרגשות,
"נסע מחר בבוקר." אמר בשמחה, התחלתי לבכות מהתרגשות.
"מאמי, אל תבכי. את בוכה הרבה." צחק יניב והושיב אותי על רגליו בספה. נושק לכתפי.
חיבקתי אותו חזק ונשכבתי על גופו על הצד, מחבקת אותו. מביטים בטלוויזיה.
"אני חוזרת לעבודה, תתנהגו יפה." קרצה אימי ויצאה מהבית.
"שמעתי שביקרת את הכיתה." אמר יניב , סיפרתי לו כל מה שקרה. הוא שמח שהרגשתי טוב בביקור.

פקחתי את עיניי והבחנתי שחשוך בחוץ, לעומת זאת, יניב שכב מתחתי.
התרוממתי מיניב וקמתי למקלחת, שוטפת את גופי ומספיקה להתפנות לפני.
"טול, ארזתי לך את המזוודה כבר." אמר יניב ועמד מחוץ לוילון של המקלחת, מתי הוא התעורר?
"תודה, אתה מצטרף למקלחת?" שאלתי בעייפות,
"לא, אבא שלך בחוץ." אמר בשקט.
"אה." צחקתי חזק וכשסיימתי להתקלח עטפתי את גופי במגבת ויצאתי מהמקלחת, פוגשת בגופו של יניב מדבר בטלפון.

"תודה אחי. כן, היא לידי." אמר יניב והביט בי, סימן לי להתלבש.
פשטתי את המגבת ולבשתי עלי בגדים תחתונים.
מחפשת בגד ללבוש, בהתחשב בקרירות שחשתי.
"הצלחת לצאת היום?" שאל יניב את האיש בטלפון ותוך כדי הוציא מהארון שלי טייץ' שחור וחולצת טריקו ארוכה רחבה.
לבשתי את זה עלי בשמחה.
"כן.. אז יום שישי ניפגש היא תשמח." הכריז
"מי תשמח?" התערבתי, יניב הניח את ידו על פי ומנע ממני להפריע לשיחתו.
נשכבתי במיטה וצפיתי ביניב מחייך ומדבר.

"אנחנו נצא מחר לצפון, לצימר. ומחר גם חן ועופר יצאו איתנו. ביום שישי ליאם וקלרה יצטרפו." חייך, הנהנתי בראשי ושתיתי מהשוקו החם בשקיקה בזמן שראיתי 'דקסטר'.
"בבוקר מוקדם?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
"אולי נדחה את זה לצהריים?" חייכתי, הוא הנהן בראשו וענה "זה יותר ברור."

–

חיבקתי את אבא ואמא חזק. נפרדת מהם בשמחה, המזוודות ארוזות ברכב.
יניב נפרד מהוריי ונכנסנו לג'יפ שלו. נוסעים לצפון.
אכלתי קרואסון ונהניתי מהמרקם השוקולדי, זה היה טעים.
"מה אתה מחייך?" צחקתי, יניב נשק למצחי והמשיך בנסיעה. שומעים צפצופים מאחורינו, אלו חן ועופר.
"אתה חושב שנוכל להיכנס לים?" שאלתי, הוא הביט במזג האוויר החם והנהן בהיסוס.
"או שאת מעדיפה ג'קוזי." שאל
"יש בריכה מחוממת בצימר?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
"יש ג'קוזי בכל יחידה, ועוד בריכה מחוממת לכמה דירות." הסביר
"נהיה בערב שם עם עופר וחן." הסביר
"מה יצא לי מזה?" חייכתי בחוצפתיות.
"יש את הקוקטייל שאת אוהבת, ביקשתי במיוחד שיביאו." אמר. זה הקוקטייל של הפירות טרופים, ללא אלכוהול. לכן יכולתי להינות!
"תודה. אני אוהבת אותך!" קראתי בשמחה, מחבקת אותו בזמן שהוא נוהג, הוא נבהל ונשק למצחי.
"אני שרה!" הזהרתי, הוא הנהן בראשו והגביר את המוסיקה.
"היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום , איזה חום!
אולי נזוז שואלת?" שרתי בצחקוק, יניב פער את פיו.
"את מזמינה הפוך? חשבתי שרק לי את מזמינה!" פער את פיו.
"זאת לא אני! זה פאר טסי!" צחקתי
"הוא הזמין לך?" צחק, חבטתי בעורפו והמשכעו בנסיעה.

–

"עצירה של אוכל!" קראתי בהתרגשות, יניב הנהן בראשו החנה ליד מסעדת בשרים.
אכלתי כל בשר שקיים!
לבסוף שבענו וחזרנו לנסיעה.
"את האדם הכי רעב שראיתי." אמרה חן בבהלה כשירדנו מהרכב בצימר,
הוצאתי לה לשון ואז חיבקתי אותה חזק.
"נלך לבריכה!" קראה חן בהתרגשות, השארנו את הבנים לסחוב את הדברים ונכנסנו כל אחת לחדר שלה.

"איפה הבגד ים שלי?" הפכתי את המזוודה ולא מצאתי.
"פה." אמר והושיט מהמזוודה שלו את בגד הים שלי.
סגרתי את הדלת של החדר ונכנסתי לשירותים להתלבש בבגד הים, אוף זה כזה לא נוח עם הבטן.
"הבטן ענקית!" התלוננתי בעצב והנחתי עלי את החלוק וקשרתי.
"נכון, וזה יפה." אמר יניב ונשק למצחי.
"זה לא." התלוננתי בעצב, מזיזה את שיערי לאחורי האוזן.
"אני אומר שזה יפה, אני תמיד צודק." קבע,
הבטתי עליו בעיניים מזוגגות מדמעות.
"זה מגיע?" שאל בחיוך קטן, הנהנתי בראשי וחייכתי חיוך קטן. נושקת לשפתיו, מתקדמים למיטה. רוצה לשכוח מהכל,
פותחת את החלוק ומפילה על הריצפה. לבושים רק בתחתונים, ואני עם חזיה של הבגד ים.
דפיקה בדלת קוטעת הכל, עד שמצאתי תנוחה שלא מפריעה לי להיות ביחד עם יניב מבלי להתברבר עם הבטן.
"שכחנו." צחקתי, מסדרת את הבגד ים בחזרה ביחד עם החלוק. יניב הסתדר במקלחת כמה רגעים, אני ברחתי לבחוץ.

פשטתי את החלוק כשחן ועופר היו עסוקים בלהתמזמז, נכנסתי לתוך המים החמימים והתלהבתי מהמזרון מים שהגיע לפה במקרה. ידעתי שיניב אחראי לזה, אין כמו לצאת מהמרפסת של החדר ולראות בריכה מחוממת.
"את נהנית שם?" שאלה חן כשעופר נישק את צווארה. הנהנתי בראשי ושחיתי במים. מרגיעה את ביטני הגועשת.
"אני רעבה" אמרתי להם כשהם באו להיכנס למים, עופר הביט בנו והלך לאנשהו, יניב הגיע מיד כשעופר הלך, ונכנס לבריכה. מניח לידנו שמפניה ואת הקוקטייל שלי על שפת הבריכה.
"כיף לי!" אמרתי בשמחה וחיבקתי את יניב. כורכת את רגליי סביב מותניו ואת ידיי סביב צווארו. נתקעת עם ביטני בבטנו.
"אני שמח" אישר ונשק לצווארי, מבריח מפי אנחה.
"הלו, אני כאן." אמרה חן. צחקתי בביישנות ועזבתי את יניב כשראיתי את עופר מחזיק במגש של פירות חתוכים ועוד צלחת עם סטייק.
"סטייק! סטייק! סטייק!" התחלתי לקרוא בעידוד ולהתקרב לצלחת ולקחת ביס.
"את כזאת חמודה!" אמרה חן בשמחה ואכלה מהפירות.
"זה ט-עים." אמרתי בפה מלא,
"תבלעי קודם." הזכיר יניב בגועליות ונשק לאפי, משהו שאמא ואבא כעסו עלי שאני עושה.
"טו-אוב." אמרתי בפה מלא. הוא הניח את ידו על פי וסתם אותו.
המשכתי לאכול וכששבעתי לגמתי מהקוקטייל, שוחה אל הצד השני של הבריכה.
"חיים שלי!" קרא בקול כשראה אותי שוחה בקושי עם הבטן הענקית,
"אני דולפין!" צחקתי, שחיתי אל כיוונו בחזרה.
"את מאוד דולפין." אישר זאת וחיבק אותי, כורך את רגליי סביב מותניו.
נשארנו מחובקים, מרוחקים מהכל.
"אתה מרגיש?" צחקתי, הוא הנהן בראשו. מצמיד את ביטני אל ביטנו, מרגיש את העובר בועט בי.
"אני לא מאמין." מלמל בהערצה, "כמה טוב שאנחנו בבית."
"אבל אנחנו לא בבית.." אמרתי בחיוך,
"אנחנו, זה הבית שלנו. שלושתנו, אנחנו הבית אחד של השני." הסביר
"אני בבית." אישרתי זאת,
"את רוצה שנחזור לחדר?" שאל בשקט, הנהנתי בראשי. כבר התחיל להיות לי קר.
חן ועופר פרשו לחדר, לילה ארוך הולך להיות לשני ההורמונלים הללו.

התלבשתי בחלוק ונכנסנו לחדר. סוגרים אחרינו את הדלת, משאירים את סודותינו בפנים.

–

התעוררתי עם חולצתו של יניב על גופי, וכמובן תחתונים.
החזייה שלי לא נכללה בלבושי, כאב לי החזה באופן נוראי.
התעוררתי מנשיקותיו של יניב. הוא יצא מהמקלחת עם ריח מתוק של תחליב הרחצה שלו.
"בוקר טוב נסיכתי" אמר ונשק למצחי, חייכתי ונשקתי לשפתיו.
"נקום לארוחת בוקר?" שאל, הנהנתי לחיוב וקמתי מן המיטה.
"אפשר לבוא ככה?" שאלתי, הוא הניד את ראשו לשלילה.
מתיישב על המיטה ומוציא מהמזוודה מכנס ג'ינס רחב וחולצת פוטר לבנה. מתאימות לנעלי האולסטאר הלבנות שלי.
"יניב?" שאלתי בחשש בזמן שלבשתי עלי את המכנס, הוא הביט בי בציפיה שאענה חו, רואה שלבשתי את החולצת פוטר ללא חזיה, מעקם את פרצופו.
"כואב לי!" התלוננתי בעצב, מחזיקה בחזה בכאב.
"אני יודע.. את רוצה משהו חם?" שאל טל, הרופאה הציעה לשים בקבוק חמים על החזה וכך ירגע הכאב.
"לא. בא לי שיפסיק לכאוב" הנחתי את ראשי על המיטה.
"לפחות גדל לך הציצים" צחק, לא יכולתי למנוע מחיוך להתפשט על שפתיי.
"תביא לי משהו חם." ביקשתי, הוא לקח חולצה והניח במים חמים. סוחט קצת ומביא לי שאניח על החזה מתחת לחולצה.

"זהו.." מלמלתי, לובשת עלי חזיה ואז חולצת פוטר לבנה.
"יופי, נלך לאכול." אמר בהקלה, הכאב לא נגמר לגמרי.. הוא רק פחות כאב.

נכנסנו לחדר של חן ועופר, רואים שהשולחן כבר ערוך עם אוכל.
השולחן היה ערוך ל6, אנחנו רק ארבע..
הבטתי אחורה, שומעת רעש של אנשים, מבחינה בליאם וקלרה!
"בוקר טוב" חייכתי, מחבקת אותם חזק.
"איזה כיף שיצאנו לטיול!" שמחה קלרה, "נלך לקייאקים?"
"תלכו אתם, אסור לי בגלל הבטן.." חייכתי חיוך קטן ולקחתי ביס מבורקס שנח על השולחן.
"אז נלך למשהו אחר!" הציעה מיד, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אנחנו נלך לטייל ליד הקייאקים ברגל." אמר יניב,
"אוכל!" צעקה חן בשמחה והביאה איתה שוקו קר לכולנו. כמובן שזה רק לבנות, בכל אופן.. יניב שונא שוקו.

סיימנו לאכול ולארגן, יצאנו לכיוון הרכב, השמש הייתה נעימה!
"נצמצם רכבים?" שאל ליאם, עופר הנהן בראשו.
"אני אנהג" הציע יניב, "ככה טל תרגיש בנוח לצעוק עלינו." קרץ
"שתוק!" מיד אמרתי,
"אני באה איתכם" אמרה חן, כל השאר נוסעים ברכב של עופר.

–

"איזה שיר?" שאל יניב ללא הבנה כשביקשתי ממנו שישים שיר .
"לא כואב לה, לא כואב לה.. שאני כאן כל הזמן והיא איננה!" שרתי שיר של מאור אדרי
"אה!" אמר בהבנה,
"טוב! אז שתינו שרות את השיר שלו!" אמרה מיד חן.
"לא כואב לה, לא כואב לה, שאני כאן כל הזמן, והיא איננה! וקורא לה שובי אלי ל-מה בא אחרי זה?" שרנו ואני הוספתי את המשפט האחרון. חן לא הפסיקה לצחוק.
"והיא איננה, בואי הנה" חירטטה חן
"שיר אחר!" הכריז יניב והחליף לשיר של פאר טסי.
"אני לא מכירה! זה לא פייר!" אמרה חן, החלפנו שוב שיר.
"כמו שאת, אני צריך אותך כאן! לפעמים כל הזמן, ברגעים שקשה לי מידי" שרתי זייפתי.

"הגענו?" שאלתי כשראיתי שהחנינו, השמש הייתה כיפית.
יניב הנהן בראשו והביא שמיכה.
כששני הזוגות קנו להם כרטיסים, יניב ואני התמקמנו בשמש ופרסנו את השמיכה. מתחממים בשמש.
השענתי את ראשי על כתפו ושכבתי על הצד.
הוא ליטף את שיערי ומלמל אלי מילות אהבה.
"אני אוהב אותך. התינוק זאת מתנה שנשלחה אלינו," הכריז
"מלאך שבא אלינו." השבתי
"בהחלט.. איך את מרגישה?" התעניין
"טוב, הציצים לא כואבים." חייכתי, הוא נשק למצחי.
"תשתי מים, זה בריא." אמר, עשיתי כדבריו והתעסקתי בנייד, רואה שחברות שלי טסו.
"הן נחתו?" שאל, הנהנתי בראשי.
"אתה חושב שהם שכחו אותי?" נאנחתי בצער.
"לא. אי אפשר לשכוח אותך, אבל הם עסוקים.. לא תמיד יש זמן" הזכיר
"נלך ברגל?" שאל, הנהנתי בראשי. אוספים את הדברים ומטיילים ברגל, רואים את הקייקים שטים.
הגענו למקום עצירה , ראינו את הבנים והבנות.
"תצטרפו למים!" צעקה קלרה, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אם אני אכנס למים, זה רק בגלל שיש לי פיפי!" צעקתי בחזרה ואז קלרה חזרה בחזרה לקייק.
"מגעילה." צחק יניב, הבנים המשיכו במסלול ואני ויניב טיילנו ברגל, מצטלמים מידי פעם.

"עושים קידוש?" שאלתי, יניב הנהן בראשו. מושיב אותי על רגליו ומרים את חולצתי מעט, מלטף את ביטני בעדינות.
"תעשה ככה" אמרתי והחזקתי את כריות אצבעותיו ותופפתי על הבטן שלי בעדינות.
בעיטה הורגשה אל תוך כף ידו, הוא ליטף את האזור שבו הורגשה הבעיטה.
"בייבי, זה אני. אבא." אמר יניב בלחש,
"כן, זה אבא." אמר כששוב הרגיש בעיטה.
יניב התלהב והמשיך לחכות לתזוזות, "די. זה כואב" הפסקתי אותו מלהעיר את העובר
"פעם אחרונה!" ביקש וטפח שוב עם כריות אצבעותיו על ביטני והרגיש עוד בעיטה.
נשענתי עם צד ביטני על גופו וחיבקתי אותו.

"נהניתי איתך אתמול. הרבה זמן לא היית שלי.." הודתי בשקט,
"גם אני, התגעגעתי אלייך." ענה
"כואב לי שוב פעם בחזה.." מלמלתי אליו, משחררת את הקליפס של החזיה מאחורי הגב, לתת טיפה אוויר לנשימה.
"הם גדלים לך." חייך, הנדתי את ראשי לשלילה, "אין לי כבר חזיות!"
כל פעם החזה גדל ולא נשארו לי חזיות במידה.
"נקנה לך היום, נצא לקניון. מה עם החזיה שקניתי לך?" שאל
"היא בסדר." הודתי,

הקייקים נגמרו וחזרנו לצימר, ניסיתי לא להתפתל במהלך הנסיעה.
כשהגענו לחדר נקברתי במיטה והתקשרתי לאמא,
-"אמא.." יבבתי בבכי אל הטלפון,
"יפה שלי, מה קרה?" שאלה בבהלה,
-"כואב לי בציצים. אמא!" קראתי בבכי, מעמעמת את בכיותי ע"י הכרית כשנשכבתי במיטה על הצד.
"הו- ילדה שלי.. אני יודעת, אני זוכרת את זה." אמרה בצער
-"כואב לי, זה לא עובר!" נאנחתי בכעס.
הרגשתי את ידיו של יניב מלטפות את גבי, מעסות את כתפי, אז זה לא עזר.
"תשימי משהו חם עליו, זה יעזור.. את רוצה נבוא לקחת אותך לבית?" שאלה
המשכתי לבכות.
"איפה יניב?" שאלה, לא רציתי לענות.
"ילדה שלי, תדברי איתי כשתוכלי. אני אוהבת אותך" אמרה וסיימה לדבר בטלפון איתי.

יניב הרתיח מים והכניס בד לתוך המים החמים, סוחט מעט ומביא לי שאניח את החולצה על החזה.
יבבתי בעצב ולבשתי על עצמי בחזרה את החולצה כשהבד החם על גופי,
"אני אשחק לך בשיער?" שאל, הנהנתי בראשי.
הוא שיחק בשיערי , כיסיתי את גופי בשמיכה ולאט לאט נרדמתי.

כל עשר דק' יניב העיר אותי על מנת שיחמם שוב את הבד שיוכל להרגיע אותי.
כבר הפסקתי לשים לב ויניב כבר החליף את הבד.

–

"בוקר טוב יפיפיה." אמר יניב אל אוזני, ועזר לי לשבת.
לגמתי מהבקבוק מים וחיבקתי אותו חזק.
"את מרגישה יותר טוב?" שאל בשקט. הנהנתי בראשי, מחבקת אותו חזק.
"אני אוהבת אותך." אמרתי, הוא נשק למצחי ועזר לי לקום מהמיטה לחדר של קלרה וליאם.

"קניון!" אמרה בצעקה חן וקפצה עלי בחיבוק, מחוצת את החזה שלי ואת הבטן בטעות.
נאנקתי בכאב וחיבקתי אותה בחזרה.
"אני מצטערת!" אמרה מיד והתרחקה, הנפתי את ידי בביטול והלכתי אל המקרר, מחפשת משהו לנשנש. מצאתי בהצלחה תפוח וחזרתי לדיבורים של כולם.
"קניון!" צעקה שוב חן, הצבעתי בידי, כולם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח.
"כן?" צחק יניב, "אני רוצה קניון, הבטחת לי." עניתי
"קניון" אמר יניב והרים את המפתחות והלכנו לרכבים בחזרה.

–

"המידה הזאת?" שאל יניב והושיט לי סוודר, הנדתי את ראשי לשלילה וסימנתי לו מדיה קטנה יותר.
"ואיזה מידה של החזיה?" שאל כשבדק מידות,
"לא יודעת" אמרתי בתסכול, מחפשת מידות.
"הנה, זה בטוח יהיה טוב עלייך." אמר יניב, הבטתי על המידה, היא הייתה גדולה מידי.
"זה גדול! זה יהיה גדול!" ביטלתי את דבריו,
"לכי תמדדי" אמר. הנדתי את ראשי לשלילה, מודדת היקפים ולמרבה הפתעתי זה טוב עלי.
"ידעתי." חייך

הכנסנו את השקיות לתא המטען, חוזרים למלון.
"קידוש?" שאלתי בעייפות, יניב הנהן בראשו וסידר את הכיסאות ביחד עם הגברים, הבנות הלכו לקנות אוכל.
התיישבתי בכיסא והסתמסתי עם לין ורותם שהיו במסע שורשים.

עשינו קידוש והתחלנו לאכול, רציתי שבת בבית. רציתי לחזור לבית.
"אני מתגעגעת אל הבית.." נאנחתי בשקט לאוזנו של יניב,
"את מתגעגעת להורים?" שאל בחיוך מנחם, הנהנתי בראשי.
"זה יהיה חוסר התחשבות להגיד שאני מתגעגעת למיטה שלי?" ניגבתי דמעה מהעין שלי.
אני לא יודעת אם הגעגוע היה אל המשפחה, או אל המקום המוכר, הבית.
"בכלל לא, גם אני מתגעגע למיטה שלי." קרץ.
"אנחנו נהיה מאושרים?" שאלתי, הוא הביט בי בשקט.
"את רוצה שנהיה מאושרים?" שאל
"אושר זה לא בחירה." מיד אמרתי,
"אושר זה מבחירה, את יכולה להיות מאושרת, את בוחרת להיות מאושרת." קבע
"אני בוחרת להיות מאושרת, אבל אני בוחרת גם להיות עצובה. כי בלי עצב, לא נדע מה הוא שמחה." קבעתי
"יפה אמרת.." חייך
"זה מהספר שקנית לי." חייכתי, השתלם לקרוא ספרים.