באמצע החיים. (חלק שמונה-עשר).

נקודת מבט טל-

התעורתי למשמע צלצול בטלפון, אמא של יניב.
קיוויתי שהיא תספר לי שיניב נדרס והמוח שלו סוף-סוף הסתדר.
לא חשבתי שאגיע לשלב שאני מאחלת שהאהוב שלי ידרס,

-"בוקר." עניתי בצרידות,
"בוקר?" ציחקקה בהפתעה .
-"כן." אמרתי בפיהוק,
"השעה 2 בצהריים, לאן נעלמת בבוקר?" דאגה
-"יניב אמר שאני מפריעה לו לישון- אז הוא שם אותי בבית." סיפרתי בפשטות.
"מה?" צחקה ללא הבנה, "מה קורה איתכם?"
-"הוא נפרד ממני אתמול… באסמס.." מחיתי דמעה
"לא יכול להיות, אולי לא הבנת נכון?"
-"הוא כבר במשך שבועיים מתעלם ממני, הוא הכיר מישהי אחרת.." מלמלתי בבכי.
"זה לא יכול להיות." אמרה בכעס, כעס על עצמה.
-"לא שמת לב בשבת?" צחקתי בזלזול,
"לשים לב למה?" אמרה בשקט.
-"לא נשיקה, לא חיבוק." אמרתי בשקט נוקשה.
"הוא נכנס בשישי ואחרי שאני חיבקתי הוא נישק אותך."
-"לא, אני התקרבתי בשביל לחבק אותו והוא עקף אותי ואמר שלום לערן והמשיך לחדר." יבבתי ,
"מה הוא אמר לך?" שאלה באכזבה.
-"שהוא לא בטוח שהוא רוצה תינוק.. הוא ביקש שניפרד."
"יש לי ילד מפגר." אמרה בכעס,
-"כרמית.. אני לא רוצה לגדל את התינוק לבד." יבבתי
"את לא, אנחנו כאן." אמרה בביטחון.
-"זה לא נכון, בסופו של דבר יניב יכיר מישהי. אני לא.. מי ירצה לצאת עם אמא?" יבבתי בבכי
היא שתקה, אך אני לא.

-"אני נישקתי אותו והוא כעס עלי." אמרתי בתסכול,
"אני מצטערת, מתוקה." אמרה בשקט

ניתקתי את השיחה, מנגבת את דמעותיי ומתקשרת אל חן.

-"חן." יבבתי בבכי לשיחה,
"מה קרה?" שאלה בדאגה, מתרחקת מכל הרעש.
-"יניב.. הוא נפרד ממני אתמול."
היא שתקה.
כאילו היא ידעה שזה מה שיבוא.

-"את ידעת את זה?" שאלתי בשקט,
"הוא סיפר לי." אמרה בשקט,
-"למה הוא נפרד ממני? יש לו מישהי?." בכיתי בתסכול
"אני מצטערת, מאמי. אני לא רוצה להתערב בין שניכם."

נאנחתי.
מנתקת את השיחה.

חיפשתי בפייסבוק את אלפסי, חבר של יניב.
הוא בטוח יספר לי.

-'אלפסי, אני יודעת שזה מוזר. אני יכולה להתקשר?'

בעודי שותה כוס מיץ תפוזים, אני רואה שאלפסי שלח קישור של המספר שלו.

חייגתי.

-"אלפסי." אמרתי בקול שקט,
"כן, טל." אמר בבטחון,
-"אתה תגיד לי את האמת ורק את האמת?"
"בטח." אמר בצחקוק קל
-"יניב בוגד בי?"
"מה זאת אומרת?" שאל ללא הבנה,
-"הוא מתעלם ממני כבר שבועיים, ו-ואתמול הוא שלח לי אסמס שאנחנו צריכים להיפרד. שהוא לא רואה את עצמו ממשיך בקשר." יבבתי בבכי,
"א-טל. אל תבכי.." ביקש בשקט
-"איך אני לא אבכה? אני לבד. אין לי אף אחד חוץ ממנו."
"זה לא נכון. יש לך אותי, את ההורים שלך."
-"הוא בגד בי?" יבבתי,
"אני לא יודע אם הוא בגד, אבל הוא מסתובב עם איזו חדשה כאן."
-"רונה?" כמעט נחנקתי מהבכי
"מצטער.." אמר בשקט.
-"הוא הבטיח להתחתן איתי." יבבתי ללא הפסקה ,
"זה יעבור לו, הוא יחזור אלייך במהרה." אמר
-"הוא לא, הוא לא נמשך אלי. הוא כעס עלי כשישנתי בלי מכנס ושאכלתי אצלו בחדר, ששמתי את הבגדים על הריצפה. הוא לא אוהב אותי."
"איפה את?" שאל.
-"בבית." נאנחתי בתסכול,
"אולי תלכי אליו, תדברו." אמר כהצעה,
-"הלכתי אליו, שישי שבת. כששאלתי אם הוא יוצא הביתה הוא אמר שלא, אז עשיתי בבית שלו שבת. הוא נכנס לבית ולא אמר בכלל שלום. הוא עקץ אותי כל הארוחה וכשבאתי לנשק אותו הוא התעלם והמשיך ללכת."
הוא שתק.

-"אני מצטערת." אמרתי בשקט, מנגבת את הדמעות.
"זה בסדר. אני אדבר עם יניב" אמר כהבטחה.

סיימנו לדבר, שלחתי אסמס לבנות, אולי מישהי תסכים להיפגש.

-'אני חושבת שאני נכנסת לדיכאון, מישהי יכולה לבוא?'

אף אחת לא ענתה , כמובן ראו את ההודעה.

התקשרתי אל סבתא, אולי היא תיקח אותי.

-"סבתא?" שאלתי בהיסוס.
"כן, מתוקה." שאלה
-"אפשר לבוא? אני לבד.."
"אני חולה, את תידבקי."
-"אני לא." קבעתי,
"לא, מתוקה. גם עידן תכף באה לפה עם חבר שלה."
-"ועידן לא תידבק?"
"זה שונה." קבעה

נאנחתי בשקט, מנתקת את השיחה.
מתקשרת לדודה נורית.

"מה טל?" ענתה בחוסר סבלנות,
-"אפשר לבוא? אני לא אפריע. באמת." מיד אמרתי
"טלי, אמרתי לך. אני לא צריכה עזרה." נאנחה
-"כן, אבל אני לבד.. ו-ואין לי פה אף אחד." התחלתי ליבב בלי הפסקה.
"תלכי להורים של יניב, איך היה שם שבת?"
-"הוא החזיר אותי באמצע השבת הביתה, הוא נפרד ממני באסמס." סיפרתי לה בשקט,

היא שתקה.
-"אפשר לבוא? אני כבר משתגעת בבית." .
"מצטערת שהוא נפרד ממך.. אבל אני מעדיפה שלא תבואי, הבנים שלי כאן וגם עידן תבוא בערב עם חבר שלה."
-"אבל לא עשיתי כלום לבן שלך, למה את מרחיקה אותי ממכם?"
"מאמי, הוא ועידן גדלו ביחד." נאנחה.
-"אה. אז את מעדיפה את עידן." צחקתי בזלזול,
"זה לא ככה, פשוט היא בת בית כאן." נאנחה
-"לא משנה, אני אולי אלך לטייל בשכונה."

מחיתי את דמעותיי וקמתי מן המיטה לאכול, לשתות, להתארגן ולצאת לשכונה.
אשכרה יניב בגד בי.
לאיפה נעלמה כל האהבה?

אחרי שהתלבשתי בטייץ שחור וחולצה רחבה, יצאתי לטייל.
לוקחת בקבוק מים והולכת לפארק, זאת השעה שהילדים חוזרים מבית הספר.
התיישבתי בספסל והבטתי על ההורים עם הילדים שלהם, מתעצבנת שאין מישהי בגיל שלי שתבין אותי.

כשכולם התפזרו, נשארו רק שתי אימהות ושתי ילדות.
עוד מעט אני אהיה כזאת.
לבסוף נשארה אמא אחת.
הילדה הקטנה שלה דידדה אל כיווני, נופלת על הישבן מכיוון שאלו צעדי ההליכה הראשונים שלה.
התכופפתי אל כיוונה והרמתי אותה לעמידה יציבה.
הילדה תכולת העיניים חייכה והושיטה את זרועותיה שארים אותה.
היא הניחה את ראשה על כתפי, הרגשתי אהבה לא מוסברת.
אמא של הילדה חייכה והתקרבה,
"איזה יופי, בן או בת?" שאלה, מביטה על ביטני.
"לא יודעת עדיין, החלטנו לא לבדוק." ציחקקתי,
"איזה יופי, בת כמה את?" צחקה,
"שבע-עשרה וחצי." חייכתי חיוך שבור.
"אני בגיל 20." צחקה, באמת היא צעירה.
"יש לה אבא?" שאלתי, היא הנהנה בראשה בעוד שהילדה הוחזקה בין זרועותי.
"תינוקת, יש לך הרבה מזל." ציחקקתי,
"ולשלך?" שאלה,
"כן, אבל הוא נפרד ממני בערך אתמול. הוא אמר שזה גדול עליו הקשר הזה." שפשפתי את ביטני.
"בן זונה." אמרה בהלם
הנהנתי בראשי.
"אף פעם לא הרגשתי לבד, ו-ועכשיו אני כל כך ריקנית.
חברות שלי כבר לא מרגישות בנוח איתי. המשפחה המורחבת שלי מעדיפה שלא אבוא כי רבתי עם בת דודה שלי.. ו-וההורים שלי בעבודה כל היום וכואב להם לראות אותי ככה שבורה." ציחקקתי.
"מה עשית כנקמה לאבא?" שאלה , מתכוונת לאבא של התינוק, יניב.
"כלום.. הוא כבר מלפני שבועיים התעלם ממני."
"תשרפי לו את הבגדים." אמרה בחיוך,
"אבל מה הוא ילבש?" צחקתי,
"כלום, שיתמודד, כמו ששרף לך את הלב." אמרה
"הוא בצבא, אז הוא בטח יראה את זה כשהוא יחזור." נאנחתי.
"ומה את עושה בימים האלה?" שאלה,
"לא הרבה.. במיטה." ציחקקתי.
"אני חוזרת לעבודה, אני מחפשת מישהי שתשמור עלי עליה." אמרה,
"אני יכולה אם את רוצה." שמחתי
"יופי! אז אני אשים אותה אצלך בבוקר, ככה תתנסי בתינוקות וגם תהיה לך תעסוקה." אמרה, שמחתי.
"איך קוראים לה?" חייכתי,
"ענהאל." אמרה באהבה, לוקחת את התינוקת מזרועותי.
"אני אחזור לבית, גם ענהאל בטח עייפה." חייכתי,
"אל תשארי לבד בכל המערכה הזאת, תעשי את מה שאמרתי לך." צחקה.

הלכתי לבית ונשכבתי במיטה, מתקשרת אל יניב.
רוצה לספר לו שפגשתי חברה חדשה.

"טל , אני מתחנן ממך. תפסיקי להתקשר" נאנח
-"למה?" שאלתי, נזכרת שהוא זרק אותי. שיט.
"טל, זאת לא את.. זה אני." נאנח בתסכול,
-"לא אכפת לי. אמרנו שנהיה אחד בשביל השני גם בזמנים הכי קשים." הטחתי בו בכעס
"אני מצטער, טל.." אמר ורגע לאחר מכן ניתק את הטלפון.

–

"הגענו!" אמרה אמא בשמחה, נכנסת לחדר שלי ונגלת למחזה הכי מזעזע בחייה.
אני, במיטה, מלא ניירות טואלט ודמעות.
"מה קרה?" שאלה בפחד, מחבקת אותי חזק.
"כואב לי.." יבבתי, מביטה בה בעיניים גדולות ומפוחדות.
"מה כואב, נשמה של אמא?" התחילה לבכות גם היא.
"הלב, אמא. כואב לי בלב. תעשי שלא יכאב לי." יבבתי,
קוברת את ראשי בכתפה ומתחילה לבכות.
"למה כואב בלב? חיים של אמא. אל תבכי." יבבה גם היא.
"הוא- הוא נפרד ממני." אמרתי בבכי, איך כלמזה לעזאזל קרה? למה הוא נפרד ממני.
"למה? אמרת לי שהיה לכם כל כך טוב בשבת." הביטה בי בעיניים ירוקות מזוגגות,
לא ירשתי זאת ממנה.
עיניים חומות ופשוטות
"שיקרתי. הוא בכלל לא היה צריך להיות בבית בשבת, שאלתי אם הוא יהיה בשבת והוא אמר שלא. אז נסעצי לכרמית וערן ואז הוא הגיע.. הוא התעלם ממני כל הארוחה, כל השבועיים האלה, אפילו בלילה הוא כעס עלי כשלא הצלחתי להירדם. כל פעם שניסיתי לפתח שיחה הוא פשוט קטע אותי בתירוץ אחר שהוא עייף.." ניגבתי את דמעותיי.
אמא נשקה למצחי, מרגיעה.
"למה לא אמרת לי? הייתי באה מיד." קבעה בדאגה,
"כי חשבתי שהוא יתייחס אלי יפה יותר בשבת אבל הוא נסע בבוקר עם חברים ולא קרא לי. הוא חזר בערב ואז יצא ליום הולדת של מישהי וכשנישקתי אותו בצוואר בלי שהוא שם לב אז הוא התעצבן עלי.. ואז בלילה כשלא נרדמתי וסיפרתי לו אז הוא אמר שהוא יחזיר אותי לבית אחרי שהוא אמר שהוא רצה להגיע לחופש בבית ולא לשמוע את החפירות שלי." בכיתי שוב.
"קרה משהו ביניכם?" שאלה בדאגה,
אך הנדתי את ראשי לשלילה.
"כשהיינו אצל סבתא שלו לפני שבועיים ביקשתי שהוא ישכב איתי, הוא התעצבן עלי ומאז לא דיברנו.
כששאלתי אם הוא בגד בי, הוא שתק." יבבתי שוב.

אמא חיבקה אותי חזק ושתינו בכינו.
כאב לי ברחם, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אלד את הילד שלו, החתיכת בן זונה הזה עזב אותי.
"אמא, תעשי שלא יכאב לי.." יבבתי בכאב.

אמא חיבקה אותי חזק לגופה ושרה לי שיר ערש,
אבא נמנע מלהיכנס לחדר , יודע שיכנע לדמעות שלי.
"כל הבוקר חיפשתי מה לעשות. חברות שלי לא מרגישות בנוח להיפגש איתי, דורית ואני רבנו, נורית לא רוצה שאני אבוא אליה לעזור בגן, סבתא לא רוצה שאני אבוא כי עידן אצלה." נאנחתי בשקט,
"למה כולם שונאים אותי?" שאלתי בשקט.
לא מצליחה להבין איפה טעיתי.
"מתי דיברת עם סבתא?" שאלה ,
"היום בבוקר , ביקשתי ממנה לבוא והיא אמרה שהיא חולה וכשאמרתי שלא אכפת לי היא אמרה שעידן אצלה." שפשפתי את עיניי.
"ונורית?" שאלה ללא הבנה,
"גם בבוקר, סיפרתי לה שמשעמם לי בבית. היא לא רצתה שאני אבוא כי הבנים שלה שם עם הבנות זוג שלהן והיא פחדה שאני אזרוק הערה.. וכשסיפרתי לה שיניב עזב אותי אז היא לא הזמינה אותי." נאנחתי בבכי.
אמא שתקה , גומעת את רוקה.

לבסוף נרדמתי, עם בכי וכאב.
מתעוררת כשאני שומעת את הנייד שלי מצלצל, יניב?
לא, זה מספר לא מוכר.

-"הלו?" שאלתי בקול צרוד, רואה את אמא מביטה בי
"מאמי, זה ליטל אמא של ענהאל." שמחה
-"ליטל, מצטערת. ישנתי" ציחקקתי
"את תוכלי להתחיל ממחר לשמור על ענהאל? אני אביא לך את הדברים שלה ואדריך אותך. היא ילדה טובה"
-"אני אשמח."
"אני אשלם לך בסוף החודש את הסכום שתסכימי לקבל?"
-"מעולה." שמחתי,

"מי זאת?" שאלה אמא בחיוך,
"אמא של תינוקת שפגשתי בפארק, היא רוצה שאשמור לה על הילדה." חייכתי,
"אני שמחה." אמרה אמא, תעסוקה בשבילי.
"אני אקח מחר יום חופש, נהיה שתינו." חייכה אמא
הנהנתי בחיוך ונשכבתי לישון בחזרה, נזכרת למה הייתי מבואסת.
יניב עזב אותי…

"אמא.." יבבתי, "אני אשאר לבד?"
"לעולם לא. יש לך אותנו, אותו." הצביעה על בטני.
"מי עוד יאהב אותי חוץ ממכם?" שאלתי בבכי
אמא שתקה, מושכת אותי לחיבוק חזק .
"את תוכלי להכין עוגה ואז נלך להביא לדודה נורית? היא תפסיק לכעוס עלי אחרי שנביא לה עוגה?" שאלתי את אמא בנואשות.
אמא הביטה בעיניי הדומעות ומחקה את הדמעות. .
"אנחנו לא צריכים את הטובות שלה, תשכחי ממנה." אמרה אמא בבטחון.
"למה הם אוהבים את עידן יותר ממני?" נאנחתי בכעס.
"הם לא." אמרה באנחה עייפה.
"ביום שלישי יש לדורית יום הולדת, אנחנו נהיה מוזמנים?" שאלתי בתקווה שכן,
"אני לא יודעת.. גם אם לא, לא צריך אותם."
"היא בטוח תזמין, היא אוהבת אותי." חייכתי חיוך שבור.

אחרי הרבה בכי, נרדמתי.
מתעוררת ע"י אמא שלי שהזכירה שזאת השעה שקבעתי עם ליטל, אמא של ענהאל.

אחרי התארגנות בלי חשק , בדלת עמדה ליטל ובידה ענהאל.
היא נכנסה לבית ונישקה אותי על הלחי, מדברת עם אמא שלי כשענהאל זחלה בבית.
היא הסבירה לי מה אני צריכה לעשות עם הדברים של ענהאל, מתי לאכול, מתי לישון.
אני הסכמתי ואמא הבטיחה שתעזור לי.

כשליטל הלכה, הייתי צריכה להאכיל את ענהאל בפירות מרוסקים.
אמא הביטה מהצד והתמוגגה כשענהאל הושבה על רגלי השמאלית ונתמכה בבטני וככה האכלתי אותה.
"בקרוב אצלך, את מעכלת?" יבבה אמא בהתרגשות.
"לא, בכלל לא." נאנחתי בחיוך שבור.
ענהאל חייכה, חושפת שתי שיניים חלביות רחוקות אחת מן השנייה.

כשענהאל נרדמה על הלול המתקפל, נחתי גם אני.
אחרי ארוחת בוקר גדולה וטובה.
אמא נישקה את ראשי ושיחה בשיערי,
לא יודעת כיצד להתמודד עם הלב השבור שלי.
ועוד הלב השבור והבהריון שלי.

הערב הגיע וענהאל הלכה כבר ממזמן, בצהריים.
ישבתי לאכול גלידה בספה בעוד שאבא ואמא דיברו במטבח ביניהם .

התקשרתי אל סבתא,

-"סבתא?" שאלתי מיד
"טלי, מתוקה."
-"את באה מחר ליום הולדת של דורית?"
"כן, עידן התקשרה להודיע לנו במוצאי שבת."
-"אה.." אמרתי בשקט,
"היא לא התקשרה?" שאלה,
-"לא.. כנראה היא שכחה, אני אתקשר לבדוק."
"אין צורך מאמי, עדיף שלא תבואי. יהיו הרבה אנשים וזה מאוחר. את תהיי עייפה." ניסתה להוריד אותי מזה.
-"הרבה זמן לא יצאתי מהבית, סבתא.." נאנחתי,
סבתא שתקה.

התקשרתי אל עידן .

"הלו?" שאלה בחמימות,
-"זאת טל.. לא התקשרת להודיע מתי היום הולדת של דורית." אמרתי בשקט עקב הבושה.
"כי את לא מוזמנת." צחקה בזלזול,
-"לא מצחיק. מתי זה?"
"דורית לא רוצה שתבואי, מה את לא מבינה?" צעקה
-"היא כן!" כעסתי, אבא בא לסלון לבדוק שהכל בסדר.
"היא לא רוצה שיראו שאת בהריון מתקדם יותר משלה."
-"מה קשור?"
"קשור. וצריך לבוא עם בן זוג."
-"למה?"
"כי זה פעילות לזוגות, לא בשבילך." צחקה
-"חבל. כי אני כן אבוא." עשיתי דווקא.

"מחר ב-9 נלך ליום ההולדת של דורית?" שאלתי את אבא, אמא סימנה לאבא שלא.
"אני רוצה ללכת! כולם שם, למה לא?" נאנחתי בבכי.
"נלך לראות סרט בקולנוע, לא צריך ללכת אל דורית. תספרי לי איך היה היום עם התינוקת." התיישב אבא לידי,
נאנחתי בתסכול.
"אבא, נלך לשם. אם יגידו לנו ללכת, נלך." התחננתי,
אבא שתק.
אני לקחתי את זה כהסכמה.

"אני הולכת לבחור בגדים למחר!" אמרתי בשמחה, סוף סוף לצאת.
רצתי לחדר, מחפשת בגדים להרשים את המשפחה .

הוצאתי מהארון שמלה קצרה עם שרוולים ארוכים,
האהובה עלי.
בצבע ורוד בייבי, קניתי אותה כשהיינו בירושלים עם ערן אבא של יניב.

"אבא, אמא. אני הולכת לישון בשביל שמחר יהיה לי כוח. אתם חוזרים מחר ב6?" חייכתי
"ב-7. תאכלי ארוחת ערב ונסע לקולנוע." אמר אבא,
"לא, אל דורית!" קבעתי בכעס.
אבא נאנח בתסכול.

–

הערב הגיע, התקלחתי ב6 והתלבשתי בשמלה, עושה מחליק לשיער ומתאפרת קצת.
שמחה שהשמלה מטשטשת את הבטן ,
אני שבוע 31.
הלידה מתקרבת…

חיכיתי בספה כל כל הרבה זמן עד שהם יבואו, הם התעכבו, השעה כבר 8.
"מהר! אנחנו נפספס." אמרתי בדאגה, דוקחת בהם להתארגן.

אבא ואמא התארגנו, יוצאים לרכב ומתחילים בנסיעה.
"היא תאהב את המתנה?" הראתי שוב לאמא את המתנה,
קרמים שמטשטשים את סימני המתיחה וספר על ההריון.
"כן, מאמי שלי." אמרה אמא בחיוך קטן.
המשכנו לנסוע,
מגיעים ב21:02 לבית של דורית שם נערכה המסיבה, היה שם הרבה מכוניות מוכרות של המשפחה.

"מהר!" האצתי באבא שיכנס מהר,
הגענו לדלת הסגורה ודפקנו בדלת.

הדלת נפתחה והפרצוף המופתע של שרון הופיע,
נכנסתי בלי לשאול והלכנו להתיישב בספה, דורית עוד לא כאן .
עידן גלגלה את עינייה כשראתה אותנו.
דודה נורית עמדה בצד והמשיכה לאכול.
אף אחד לא בירך אותנו לשלום.
גם לא סבתא.

קמתי לקחת מאפינס שוקולד, אוכלת בהנאה.
חבר של עידן גלגל את עיניו.
כנל בן דודה שלי עם בת זוגתו .

כעבור עשר דק' של אי נוחות תחת המבטים של כל המשפחה, דורית נכנסה לבית.
כולם קפצו לחבק אותה, עמדנו בצד.
היא עברה וחיבקה וכשראתה אותנו אמרה לעידן
"מה היא עושה פה?" כעסה,
"היא באה בלי הזמנה." גלגלה את עיניה עידן.
"למה הסכמת לזה?" כעסה שוב
שמענו את זה, בבירור.
הבטתי באבא וחייכתי חיוך שבור,
"בואי נלך , תשאירי את המתנה." אמר אבא, עוזר לאמא לקום ושניהם מחכים שאלך.

התקדמתי אל דורית בשקט, רואה את מבט השנאה שלה כשהיא מביטה בי .
"הבאתי לך מתנה." הושטתי לה את המתנה הארוזה,
"אני לא צריכה את המתנות שלך." ירקה את הכעס שלה .
היא בסוף לקחה את המתנה בלי להגיד מילה.
לא מביטה בי אפילו.
פותחת את האריזה ומחזירה לי את המתנה בעצבים,
"שוב פעם את מתנשאת מעלי? הבנו שאת מבינה יותר בכל הדברים. יש לך קרמים, יש לך ספרים.
תקחי את המתנה ותתקעי אותה עמוק בתחת שלך!" צעקה עלי.
הבטתי בה המומה. .
מתחילה ליבב ובורחת מחוץ לבית.

זורקת את המתנה בכניסה לבית וממשיכה לרכב של אבא ומחכה שיסע.
הוא לא שמע מה הלך בפנים, למזלי.

הוא נסע ואני בכיתי במושב האחורי כשאמא מלטפת את שיערי וראשי על ברכיה. .
"נחזור לבית?" שאל אבא, אני שתקתי.
"כן." אמא ענתה במקומי,

–

הימים עברו וככה הדיכאון שלי גבר,
בשבת ידעתי שיניב סוגר בבסיס, החלטי לבוא.
אמא הקפיצה אותי אל הבסיס שלו למרות שלא אהבה את הרעיון. .
היא עצרה לי בשער והמפקד היה שם, זוכר אותי.
"טל, איך את מרגישה?" חייך אלי.
"בסדר, שורדת." חייכתי חיוך שבור בזמן שהכניס אותי אל הבסיס.
"יניב לא אמר לי שאת מגיעה." אמר בחיוך מבולבל,
"כי הוא לא יודע." צחקתי
"בואי נחפש אותו?" שאל , הנהנתי בראשי.
"תתקשר אליו, אל תגיד לו שזאת אני." התחננתי,
הוא הביט בי במבט חושד
.
"טל, מה קרה ביניכם?"
"הוא נפרד ממני.." נאנחתי בתסכול,
"מתי?" שאל ללא הבנה, מביט בי בצער.
"בעיקרון חודש שעבר, אבל טכנית, לפני שבוע."
הוא חיבק אותי.
"רבתם?" שאל, אך הנדתי את ראשי לשלילה.
"הוא התרחק ממני ולא התייחס.. המציא תירוצים, ו-ואני די חושבת שהוא לא נמשך אלי כבר." סיפרתי במבוכה,
"למה את חושבת ככה?" שאל ללא הבנה.
"הוא לא נישק אותי כבר חודש.. כשביקשתי שהוא ילחץ לי על הגב כי לא הצלחתי להירדם הוא אמר שכואבת לו היד. אז התקרבתי אליו והוא כל שניה זז יותר רחוק ממני." סיפרתי בחיוך קטן, ממשיכים ללכת.
"הוא בטח מבולבל." אמר בבטחון
"שאלתי אם הוא בגד בי, הוא לא ענה. הוא אמר שהוא עייף." מחיתי דמעה אחת שברחה.
הוא שתק, מחבק אותי שוב אל גופו.

"אני חושב שאת לא צריכה לבקר את יניב עכשיו, את צריכה ללכת הביתה לנוח." אמר,
אך הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני צריכה לדעת למה, למה הוא עזב אותי. אני לא נתתי לו הכל? אני דאגתי לו ימים ולילות ונשאתי את הילד שלו ברחם שלי. אני לא רציתי את ההריון הזה בכלל, הוא זה שאמר לי שנשאיר." יבבתי.
"את נתת לו הכל, את צודקת." אמר באנחה עצובה.
"רבתי עם כל העולם בשביל שיהיה לו טוב, אני חיכיתי לו במשך החודשיים השלמים של המלחמה, שמרתי לו אמונים כל הזמן." מחיתי דמעות נוספות.
"אני יודע." אמר בשקט,
"אתה יכול לבדוק איפה הוא?" ביקשתי , הוא הנהן בראשו.
"רק תשמרי על התינוק, אל תהרסי את עצמך בגלל יניב." אמר בשקט, מחייג אל יניב מהנייד שלו.

"יש פקודה, תתייצב בש"ג. אני מחכה." אמר המפקד בנוקשות אל יניב בנייד.

לאחר כמה דק' אנחנו רואים את יניב רץ אל האזור שלנו.
נעצר בבלבול ומביט במפקד ואז בי.
"בגללה קראת לי?" שאל יניב בכעס.
"יניב, ביקשתי שתתייצב פה. מה לא ברור?" שאל בכעס כשיניב לא התקרב.
"לעזאזל איתך! מה ביקשתי? להיפרד? למה את חייבת לספר לכל העולם שפאקינג הכנסתי אותך להריון ועזבתי. לא מתאים לי הקשר הזה בנינו, כיף לי בלעדייך!" הטיח בי את מילותיו בעצבים והוציא סיגריה מהכיס והכניס לפיו, מתחיל לעשן.

עמדתי בשקט והשפלתי את ראשי אל בטני,
"צודק, זאת הייתה טעות לבוא. אני אחכה לאמא בחוץ.." אמרתי למפקד של יניב והתחלתי להתרחק מהם,
מיבבת בבכי, מנסה לנשום עמוק אך לא מצליחה.
לבסוף יצאתי מהשער, שומעת את המפקד של יניב צועק עליו ואת יניב צועק בחזרה.
אני רוצה לחזור ליום שבו הכרתי את יניב ולא לתת לו את המספר שלי,
כי כל זה הוביל ללב השבור שלי.

התיישבתי על המדרכה באיטיות, מתקשרת לאמא לאחר שהתרחקתי מן השער של הבסיס והתרחקתי מהאזור עם החיילים.

-"אמא?" שאלתי בשקט, מנגבת את דמעותיי.
"כן, מאמי שלי? הכל בסדר?"דאגה,
-"כשתסיימי את הקניות תגידי לי ואני אצא."
"את עם יניב?" שאלה בחשד,
-"לא.. אני לא." גמגמתי בבכי.
"אני באה." קבעה,

יניב לא בא אחרי, משאיר את הלב שלי שבור וכואב.
איך לא שמרתי על עצמי טוב יותר?

שמעתי מישהו קורא לי, הסתובבתי.
רואה חייל במדים,
"הכל בסדר?" שאל בדאגה, הנהנתי בראשי.
תיק כבד הונח על גבו ועל הנשק שלו היה כתוב חופ'ל.
חובש הפלוגה.
"את מחכה למישהו?" שאל, אך הנדתי את ראשי לשלילה.
מנגבת דמעות אחרונות ונושמת עמוק.
"באת כאן אל מישהו?" התיישב על המדרכה לידי,
"כ-כן." משכתי באפי.
"והוא לא הצליח לצאת? את רוצה אני אכניס אותך?" דאג,
"ל-לא. ה-וא … לא משנה." מלמלתי,
"את מי באת לבקר?" חייך חיוך שבור,
"את חבר שלי- כלומר הוא לא חבר שלי, אנחנו כבר לא ביחד." גמגמתי,
"איך קוראים לו?" שאל ללא הבנה,
"יניב." מחיתי שוב פעם את דמעותיי והבטתי בכביש
"את רונה?" שאל ללא הבנה, "את לא נראת כמו רונה."
"א-אני לא רונה.. אני טל." הבטתי בו בעיניים שבורות.
"יכול להיות והתבלבלתי ביניב אחר." אמר בצער,
"לא, אתה צודק. הוא באמת עם מישהי שקוראים לה רונה.. אבל אני הייתי לפניה. אני זאת שנכנסה ממנו להריון, אני זאת שהוא הבטיח להתחתן איתה." תפסתי בבטני כשדקירות חזקות הרגשו בדפנות בטני.
"הכל בסדר?" הביט בפחד, אך הנדתי את ראשי בבהלה ויבבתי בכאב.
"א-אני לא מצליחה לנשום." התחלתי ליבב ותפסתי חזק בצד בטני כשהתכווצויות הורגשו.
"תשארי איתי, תסתכלי עלי!" אמר בלחץ, משכיב את גופי על הריצפה על הצד עקב הבטן ההריונית ותופס בראשי.
"תנשמי איתי ביחד, אחת, שאיפה, שתיים, נשיפה."
"א-א." גמגמתי, מנסה אך דמעותיי מטשטשות את ראייתי ואני לא רואה אותו.
"את מסוגלת לזה, קדימה." אמר. מביט בי בדאגה ובודק את הדופק שלי בשורד כף ידי כשהוא מדבר בנייד וקורא לאחד האנשים שיצא עם רכב.
"טל, אני דוד. אני חובש הפלוגה, הכל הולך להיות בסדר." הרגיע אותי והמשיך להרגיע אותי.
תוך שניות ספורות ראיתי את המפקד של יניב מולי, עוזר לי לקום ביחד עם החובש ומכניס אותי לרכב.
דוד החובש פלוגה נכנס מאחורה ודיבר עם המפקד של יניב.
"כל כמה זמן את מרגישה את הכאבים?" שאל דוד,
"כל- פאקינג – עשרים שניות." יבבתי,
"איזה שבוע את?" שאל, מרגיע אותי.
"שלושים ואחת, אבל אני לא יולדת, אני לא יכולה ללדת!" יבבתי,
"לא אמרתי שאת יולדת. אמא שלך בדרך לבית החולים." אמר דוד.
"איפה יניב?" שאלתי, מנגבת את דמעותי,
"נעדכן אותו כשנגיע לבית החולים." אמר המפקד של יניב.

–

שכבתי במיטה בבית החולים, אמא מצד אחד מיבבת בעוד שדוד מכניס לי את האינפוזיה אל תוך הזרוע מפני שלא רציתי שהאחות תגע בי,
"הנה סיימנו, אנחנו כאן. אל תדאגי" אמר , פוקחת את עיניי ורואה את המחטים נעוצים בזרועי.

"נעשה לך מוניטור ונבדוק את קצב הצירים והדופק של העובר." אמרה האחות בקרירות.
"הוא יכול למות?" יבבתי, האחות שתקה. .
"מתי הרגשת את התינוק בפעם האחרונה?" שאל החובש, ניסיתי לחשוב.
"אתמול בלילה." אמרתי, רואה את אמא מיבבת בבכי ויוצאת
"הכל בסדר, אני כאן." חייך חיוך מנחם,
"איפה אמא?" שאלתי ללא הבנה,
"היא יצאה לדבר עם יניב." אמר בחיוך שבור
"הוא פה?" שאלתי בדאגה, זזה באי נוחות.
"לא. הוא בטלפון" אמר

הרופאה עשתה לי בדיקות ובדקה את קצב הלב של התינוק שלא היה סדיר,
היא ביקשה ממני שאשאר בבית החולים עוד עד שהתינוק ירגיש מוגן.
היא טענה שהלחץ הנפשי פגע בבריאות של התינוק.
היא אמרה שהתינוק יחלים, הוא לא יוולד עם מום.

"יניב יבוא?" שאלתי את דוד, הוא לא ענה, מושיט לי את הבקבוק מים שלי.
"אני עוד מעט אצטרך לחזור לבסיס, אם תצטרכי משהו את תתקשרי אלי, נכון?" וידא.
"כן, תודה." אמרתי בחיוך קטן,
"חשבת על שמות?" שאל, אך הנדתי את ראשי לשלילה.
"השם משפחה של התינוק יהיה שלי. אני אגיד לו שאבא שלו מת במלחמה." סיפרתי לדוד ששתק.

אחרי שדוד הלך, נשארתי עם אמא בבית החולים .
אבא בא להחליף אותה בלילה.
המשפחה של יניב באה בבוקר שלמחורת, ככה אבא יכל לחזור לישון ואמא גם.
"יניב בא?" שאלה כרמית, אך הנדתי את ראשי לשלילה.
"הוא התקשר?" שאל ערן, אך הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני אלך להביא אותו מהבסיס שלו." אמרה כרמית ויצאה מהחדר בשביל לקחת את יניב מהבסיס, לא יודעת שיניב לא רצה לבוא בכלל.

"ערן, אתה תכעס אבל אני לא אתן לילד שלי את השם משפחה שלכם." אמרתי בשקט, הוא הביט בי והנהן בראשו.
"זאת זכותך, אני מבין אותך."
"יניב כבר לא אוהב אותי, יש לו מישהי אחרת." מחיתי את דמעותיי.
"אני יודע." אמר בקול חנוק.
"אם זה יהיה בן, הוא לא יבוא לברית שלו." קבעתי,
"אבל הוא אבא שלו, מותק. את לא יכולה למנוע מהילד להכיר את אבא שלו." אמר ערן בשקט,
"זה לא אכפת לי." קבעתי.
"ואנחנו נהיה מוזמנים?" שאל,
"כן, כל עוד הזבל הזה לא יבוא." אמרתי בחיוך שבור

–

פקחתי את עיניי, רואה שזה צהריים.
שפשפתי את עיניי והתרגלתי לשמש החזקה,
רואה את יניב יושב בכיסא בצד.
לא התייחסתי,

קמתי מן המיטה באיטיות והלכתי אל השירותים שבחדר.
ממש ליד יניב,
הוא הביט בי ושתק.
טרקתי את הדלת כשנכנסתי לשירותים ועשיתי פיפי.
יוצאת לאחר כמה דק' ונשכבת בחזרה במיטה.

"אני מצטער." אמר לאחר כמה זמן של שקט שבהם צפיתי בטלויזיה.
"לא סולחת." קבעתי,
"אני-אני לא חשבתי שזה יהיה קשה לחיות ביחד עם מישהי. אני מצטער שרק עכשיו הבנתי את זה.." אמר בשקט,
דמעות זולגות ללא קול על לחיי, נשכבתי על הצד, מנסה לא להביט ביניב.
הדלת נפתחה וחיילת עם מדים של חיל האויר הופיעה בפתח של הדלת עם שתי כוסות קפה.
"מאמי הבאתי." שמעתי אותה מצחקקת,
התלתלים השחורים והמבנה הרזה והגובה שלה היה בלתי הגיוני. איך היא רזה כזאת?
"א-רונה. תודה" אמר בשקט,
זאת רונה.
אני מבינה מה הוא מצא בה….

"היא התעוררה?" שמעתי את רונה הזאת שואלת מכיוון שלא ראתה את פני,
המשכתי לבכות בשקט מתחת לשמיכה .
שומעת את רעש הנשיקה בין שניהם.

"תצאו לי מהחדר!" אמרתי בעצבים, מסתובבת אליהם בעצבים.
רונה קפצה בבהלה ונפלה מברכיו של יניב וכל הקפה נשפך עליה.
"עופי מכאן!" צרחתי בזעם, היא יצאה מהחדר ויניב שפשף את עיניו.
"עוף מכאן! מבחינתי אתה מת! אתה מתת במלחמה!" צעקתי בזעם
"אוי, שקט." אמר בזלזול
"אתה משוחרר! אתה לא צריך לדאוג לנו יותר, זה התינוק שלי ואבא שלו מת במלחמה."
"טל תרגעי!" אמר בכעס.

"מה עשיתי שהיא יותר טובה ממני? זה בגלל שלא יכולתי לשכב איתך בכל התנוחות שרצית?" שאלתי בבכי,
"זה לא קשור, אני אוהב אותה." אמר בפשטות,
"תלך מכאן! תעשה תאונה ותמות!" התפללתי בליבי שזה יקרה.
"את חולה בראש." אמר בשקט ויצא מן החדר.
נשארתי לבכות על המיטה,

**

"טל, תתעוררי, את שומעת אותי?" שמעתי את הקול של יניב.
לא הצלחתי לראות אותו,
הכל מעורפל ואפל.
מה קרה לי?