באמצע החיים (חלק שלושה-עשר)

נקודת מבט טל-

התעוררתי בבוקר רק בחולצה רחבה של שינה, המיטה המוכרת ויניב לא כאן.
יבבתי בשקט וחייגתי אליו במהירות, הוא ענה בבהלה "הכל בסדר,טל?"
"לא, הכל לא בסדר. קמתי ואיפה אתה? לא פה!" אמרתי בבכי, הוא נאנח בשקט ונשם. לא דיבר..
"איפה אתה?" יבבתי שוב אל הטלפון
"אני בדרך, הכל יהיה בסדר.." מלמל בשקט
הנהנתי בראשי בשקט וניתקתי את הנייד למרות שהוא לא ראה את ההנהון.

יצאתי מהחדר ישר אל השירותים, עושה את כל הארגונים ויוצאת מיד אל הסלון.
"בוקר טוב טלטול. אולי תכבדי אותנו בנוכחות שלך רק עם מכנסיים?" חייכה אמא והכווינה את פרצופה אל עבר השכנים שלנו שישבו בסלון.
חזרתי אל עקבותיי לחדר ולבשתי מכנס קצר אך רחב מבד.

התעלמתי מהנוכחות שלהם עקב האי אמון שלי בשכנים אחרי שנודע לי שמישהו ריכל על כך שיש לי בטן הריונית.
"אני רעבה" אמרתי בשקט לעצמי והוצאתי דגנים מלאים מהארון ושפכתי לתוך קערה גדולה, מוסיפה חלב והולכת אל החדר.
"טל" אמרה אמא בנימה שלא מסגירה את כעסה.
"ביי." קראתי במהירות וטרקתי אחריי את הדלת של החדר, שום שכנים לא יפריע לרגע אכילת האוכל שלי,
התיישבתי במיטה בקושי רב עם ביטני הגדולה והנחתי את הקערה על ביטני, ששימש מגש מאולתר, ואכלתי.

דפיקה בדלת קטעה את רגע אכילת האוכל שלי,
התעלמתי מהמטרד והמשכתי לאכול.
לאחר כמה דק' דלת חדרי נפתחה ללא התראה מוקדמת ויניב עמד שם עם המדים שלו והנשק השחור הכבד לצד גופו.
הוא דיבר בנייד שלו והכניס לחדר את התיק הגדול שלו.
"את יכולה להיכנס, היא ערה." דיבר אל מישהי שעמדה מחוץ לחדרי.

"יניב.." יבבתי בכעס כששכנתי בת ה-40 בערך נכנסה לחדר.
"מאמי, אני בטלפון. אני כבר בא" אמר מיד ויצא מהחדר
היא כחכה את גרונה והתיישבה על מיטתי בהיסוס,
"מה?" מלמלתי בחוסר כוחות.
"רציתי לשאול מה שלומך.." אמרה בחיוך שבור ובאה לגעת בבטני, זזתי הצידה בשביל לא לתת לה לגעת בביטני והמשכתי לאכול.
"זאת לא אני הפיצה את השמועה, את יודעת. אני מקווה" אמרה בשקט
"בסדר." אמרתי בנוקשות, יודעת שהיא השתתפה בשיחה עלי.

היא שתקה ויצאה מהחדר, אני המשכתי לאכול.
שמעתי צחקוקים מהסלון, כולל של יניב.
קמתי מהמיטה עם קערת הדגנים ובאתי להחזיר אל תוך המדיח, ראיתי את טל מדבר עם אימי כששכנתי בת ה-40 יושבת לידם בספה ושותה נס קפה, בעוד שהבת שלה בת ה-14 אכלה עוגיה בשקט והביטה בשקיקה ביניב.

"אפשר שנלך ברגל?" ביקשתי מיניב בשקט והפרעתי לרצף הצחוקים ביניהם.
הוא הנהן בראשו והושיט את ידו אל ביטני על מנת להרגיש תזוזות,
התרחקנו מכולם ויצאנו מהבית, יורדים במעלית אל הקומה הראשונה ומטיילים ברגל, חיבקתי את זרועו הימנית והלכתי צמודה אליו.
"למה הלכת בבוקר?" התעקשתי לדעת.
"הייתי צריך לסדר את הדברים שלי לצבא." אמר בשקט ונשק לקודקוד ראשי,
"הצבועה המסריחה הזאת באה להגיד שהיא לא זאת שהפיצה את השמועה שאני בהריון, היא משקרת. היא דיברה עם כולם שיש לי בטן!" בכיתי בשקט אל החזה החם שלו.
"מי?" שאל ללא הבנה וניסה להרגיע, אך המשכתי ליבב בכעס.
"השכנה!" אמרתי שוב בבכי ממושך, האנשים הסתכלו עלינו במבוכה והמשיכו ללכת.
"אמרנו לא מתייחסים.." לחש בשקט לאוזני,
יבבתי בכעס והתיישבתי באמצע הפארק על הריצפה, הוא נשם עמוק והתיישב לידי על הריצפה.
הוא חיבק את גופי אליו וישבנו בשקט,
ביטני בת ה-28 שבועות הייתה רגועה.
"אנחנו נעלה לבית ונתעלם מהאישה הזאת." אמר יניב , הנהנתי בראשי והושטתי אליו את ידיי על מנת שיעזור לי לקום.

הנשק הכבד היטלטל על גופו וקמתי בזהירות לעמידה.
"תלחצי על הקומה" אמר יניב בחיוך כי הוא ידע שאני אוהבת ללחוץ על המספר של הקומה.
"ל-ח-צ-ת-י!" אמרתי באיטיות כשלחצתי בדרמטיות על הכתפור המרובע.
"כל הכבוד יפה שלי!" אמר בגאווה ונשק לשפתיי הקטנות.
ציחקקתי בשקט וחיבקתי אותו חזק,
"אתה האהבה שלי." קבעתי ויצאנו מתוך המעלית אל הדירה בחזרה,
ביזבזנו 24, דק' מלאות על הבכי הזה.

נכנסנו אל הדירה והשכנה שלי והבת שלה עדיין ישבו בספה. אמא קמה מן הספה ובאה ישר לחבק אותי ואת יניב. יניב צחק ואמר כמו תמיד "הכל תחת שליטה." וקרץ,
הנהנתי בשקט ונכנסנו אל החדר שלי בחזרה.

"את רעבה?" שאל יניב בזמן שנשכב במיטה שלי עם צלחת של ירקות וביצת עין.
הנדתי את ראשי לשלילה ובאתי לטעום מן ביצת העין, אך יניב לא הסכים.
"יפה שלי, אסור לך. זה לא מבושל" אמר, נאנחתי בתסכול ובמקום לקחתי מלפפון ירוק..
"מה נראה?" שאל יניב בזמן שזפזפ בטלוויזיה, היממתי בשקט והעברתי בין הערוצים ולבסוף השתקעתי על ערוץ לוגי.
"מתחת לאף?" צחק יניב, הנהנתי בראשי.
"זה מאוד חינוכי לבוטן ולי." קבעתי בחיוך ויניב הסכים לבסוף, כשסיים את הצלחת עם האוכל, הושיב אותי בין רגליו וכרך את ידיו סביב בליטתי בת ה-28 שבועות.
גופי נשען על בטנו , בזמן שגופו נשטן על משענת המיטה ורגלינו סבוכות זו בזו.
הרמתי את חולצתי הגדולה ונתתי לידיו לחוש את ביטני בפעם האחרונה לפני שתתרחב יותר, בעקבות זה שהוא עובר לצבא עוד פעם..

המשכנו לצפות בשקיקה ואני נרדמתי קצת, יודעת זאת כי שמעתי את יניב מדבר בנייד.
"כן, היא ישנה. היא נרדמה" אמר בשקט על מנת לא להעיר אותי.
"כן, היה אדיר!" צחק אל הטלפון,
עיקמתי מעט את גבי בשביל לקבל גישה מלאה לפניו, הנחתתי נשיקה על שפתיו ונרגעתי.
"הנה, היא ערה." חייך יניב ונשק לי בחזרה,

-"הלו?" שאלתי בהיסוס וחזרתי להישען על גופו של יניב.
"זה אבא, מאמי. איך את?" שאל אבא
-"בסדר.." מלמלתי וסימנתי ליניב שיעשה לי מסאג'.
"אכלת?" שאל בדאגה, יניב המשיך לעשות מסאג'
-"כן. אבא מחר נסע לספארי?" ציחקקתי
"כן, אני מצטער שלא יצא שבוע שעבר." אמר באכזבה
-"אבל לא נצליח להחזיר את יניב לבית!" אמרתי בציניות
"לבית?" ציחקק אבא
-"לכלוב של הקופים!" צחקתי ויניב נשך את כתפי וצחק.
"ילדה שלי, תתנהגי יפה אל יניב, אני צריך לחזור לעבוד."
-"ביי אבא!", אמרתי מהר לפני שינתק,
"ביי ילדה שלי." אמר בשקט ,

הסתובבתי אחורנית ונישקתי את שפתיו של יניב, מתענגת על כל רגע ורגע.
"אני עוד מעט צריך ללכת לתחנת האוטובוס.." אמר בעצב
"אני אבוא איתך עד לשם, אני לא אבכה." הבטחתי.
"כל הכבוד, יפה שלי.!" אמר בשקט
קמנו מהמיטה ויניב העמיס על גבו את התיק הצבאי ויצאנו מהחדר שלי אל המטבח , איפה שאמא.

"יניב, מאמי. יש פה עוגיות שוקולד ועוגיות ריבה" הביאה קופסא ליניב וחיבקה אותו חזק.
הצטרפתי לחיבוק וכשדמעה כמעט יצאה מהעין שלי יניב מיהר לחייך ולנשק את מצחי.
"אני לא בוכה" ציחקקתי במבוכה והתנתקתי מהחיבוק
"נכון" אמר יניב בחיוך ויצאנו מהבית לאחר שהוא נפרד מאימי והתחלנו ללכת ברגל אל התחנה, במרחק של 3 דק' מהבית.

הלכנו מחובקים אל עבר התחנה, התיישבתי בתוך התחנה וחיכינו לנהג האוטובוס שיבוא לקחת את אהובי.
יניב התעייף מלעמוד והתיישב בתחנה לידי, התיישבתי על רגליו במידי ועטפתי את זרועותיו סביב ביטני.
"פיסטוק, תגיד שלום לאבא." חייכתי בשקט, היינו עדיין לבד.
"בוטן, זה אני." אמר יניב ובעיטה חזקה הורגשה.
יניב שתק.
"פיסטוק.. אבא נוסע לצבא, הוא מגן עלינו" אמרתי בעצב ושוב בעיטה הורגשה,
יניב נשק לצווארי בעדינות והפסיק כשמישהו בא לתחנה.

מתברר שיניב מכיר אותו, הם דיברו וכשהאוטובוס בא נפרדתי ממנו בנשיקה ארוכה.

נכנסתי לבית עייפה ועצובה, נשכבת במיטה ונרדמת.
התעוררתי לאחר כמה שעות עם הודעה מאהובי,

מאת; אהובי.

'חיים שלי, גיבורה. אני אוהב אותך.'

ציחקקתי בשקט וחזרתי לישון.

–

היום עבר מהר וכבר מצאתי את עצמי בבוקר עם כוס שוקו וקרואסון ביד בזמן שאבא נוהג לספארי.
"אתמול יניב סיפר לי שלא בכית, על זה מגיע לך ארוחת מבוגרים בבורגרנץ'. כולל הפתעה" צחק אבא
"אני גיבורה." אמרתי בחיוך והתחלתי לאכול את הקוראסון.
"נכון מאוד, ילדה שלי. איך גדלת לי מהר?" נאנח בעצב
"אכלתי הרבה" חייכתי, אבא צחק והמשכנו בנסיעה.

החננו את הרכב קרוב והלכנו ברגל בין הכלובים, מגיעים לג'ירפות.
"תושיטי לה עלים" אמר אבא, הושטתי לה עלים והיא לקחה אותם מהיד שלי עם הלשון שלה וצעקתי בבהלה.
"צילמתי" צחק אבא והמשכתי להאכיל אותה.
כשהמשכנו ללכת, עברנו במקום של הקופים,
צילמתי את הקופים הגדולים ושלחתי ליניב,

מאת; אהובי.

'מתי מותר לבקר אותך שם?'

-'באתי רק להביא לך בגדים חחח'

המשכנו בין החיות והגענו אל הנחשים, רציתי אחד לבית.
שתתי בין לבין מהמים ואכלתי, אבא הרים חיות מגעילות
"ינשופים" אמר אבא כשלא ראינו חיה בכלוב.
"בואי משם אל הנמרים" אמר אבא, עשיתי כדבריו והגענו לבית של הנמרים שם.
היה שם גור קטן, מתוק.
רציתי ללטף אותו.

כשסיימנו לראות את החלק הראשון של החיות הלכנו לאכול, בורגראנץ'.
כשסיימתי לשבוע חזרנו לטייל, היה כיף.

כשיצאנו אל הרכב נסענו בין האריות, זה היה מרשים ומפחיד.
אבל לא כמו ההיפופוטם שראינו בהתחלה.

–

חזרתי הביתה ונשפכתי במיטה של אבא ואמא.
גוררת מבם סשן של מלמולים,
"כמו אמא שלה, משיגה הכל."
"כמוני." אמרה בגאווה אמא ונשקה למצחי.

–

יום שלישי העברתי אצל אימו של יניב, הלכתי איתה לסידורים וישבנו לאכול ארוחת צהריים אצל סבתא של יניב,
יום רביעי הגיע ואותו העברתי בעבודה של דודה שלי, נורית.
הרבה ילדים קטנים..ריח של קקי ופיפי.
יום חמישי רץ לי במהירות כשנסעתי לקניון עם אמא.