באמצע החיים. חלק רביעי (הודעות על הסיפורים האחרים) (-:

התעוררתי לבוקר קריר, יכול להיות בגלל המזגן, יכול להיות בשל השעה המוקדמת.
הבטתי הצידה וראיתי את יניב שוכב לו בנוחות מצד ימין שלי בעודו לבוש רק בתחתונים.
רציתי להעיר אותו ולבקש ממנו שישכב איתי ושישכיח ממני את כל המחשבות.. את המחשבה שאני בהריון מתקדם, אך הרצון הגובר שלי לאכול עכשיו הפריע למוחי לחשוב מה באמת הוא רוצה.
המשכתי להביט ביניב ואז על ביטני, מה אני אעשה.
אם אני לא אבקש מיניב שישכב איתי, אני אהיה נטולת סקס למשך כל הזמן שלו בצבא, אבל זה כבר קרה. התחננתי אליו שיחזור הביתה שיהיה איתי-שלי.
ולבסוף מה שיצא זה שכעסתי עליו שהוא נגע בי, המגע שלו בי גרם לי לבחלילה.

המחשבה הזאת עוררה בי תאבון רב.
קמתי לשירותים , עושה פיפי. רואה שלא שתיתי הרבה מים, למרות שבקבוק מים קרירים הונח בשידה לידי. שטפתי את פני ואת שיני, מסתכלת על שיערי דרך המראה שהסתדר לו היום באופן חלקי.
הוא היה חלק וחסר צורה, לבסוף תחבתי את שיערי מאחורי אוזניי ויצאתי מהשירותים.

עברתי על הארון של יניב והוצאתי משם ג'קט עם רוכסן ושמתי על גופי, כמובן שהרוכסן לא נסגר.. אבל לפחות זה חימם חלק ממני.

הבטתי על שעוני שהראה את השעה המוקדמת שהתעוררתי אליה, 05:23.
נכנסתי למטבח וחיפשתי מה לאכול, עוגת שוקולד הונחה במקרר-קרצה לי.
לקחתי חתיכה נכבדת והתיישבתי בסלון עם רגליים על הספה, צופה בתוכנית מוקלטת ונהנית מהעוגה.
"בוקר טוב" קול עייף נשמע, זאת הייתה אמא של יניב שענתה בפיהוק , מהבהלה קמתי מיד על רגליי ומעדתי הצידה.
"אלוהים אדירים. תיזהרי." אמרה בבהלה אמא של יניב ותפסה בגופי ההריוני ועזרה לי להתייצב על רגליי.
ליבי פעם בחוזקה! מאיפה היא צצה?
"קחי, יפיופה" אמרה והושיטה לי כוס מים קרים והתיישבה לידי בספה ביחד עם כוס נס קפה.
"מה את עושה ערה בשעה כזאת? מצטערת שהבהלתי אותך." נאנחה בעייפות.
"התעוררתי.. כנראה ישנתי מספיק." שיערתי, לא ידעתי למה הגוף שלי החליט לקום מוקדם.
"זה בסדר, תאכלי ותחזרי לישון. מתי יניב חוזר לבסיס?" שאלה,
"לא יודעת" מלמלתי, אוכלת מהעוגה, כמה שוקולד! הפנטזיה הכי טובה שלי.
אין את יניב או את ההורים שלי שיעירו לי שאני אוכלת לא בריא.

"גברת צעירה. אפשר לדעת למה את אוכלת עוגת שוקולד?" שאלה אמא שלו, אופס.
"הכנתי לך עוגה בלי סוכר, בריאה מאוד." ענתה לפני שהספקתי בכלל להסביר את עצמי. היא קמה מיד וחזרה לאחר כמה דקות עם פרוסת עוגה אחרת. כבר סיימתי להנות מהעוגת שוקולד.

"תטעמי" אמרה בחיוך, הנדתי את ראשי לשלילה. העוגה נראתה רע.
היא הכריחה אותי ולבסוף טעמתי, כמו המראה שלה- ככה היא הרגישה.
אמא של יניב מלמלה משהו מתחת לנשימתה וחזרה לחדר שלה,

"ממ" מלמלתי כשהרגשתי נשיקות חמימות על שפתיי. פקחתי את עיניי והבנתי שנרדמתי.
"מאמי, בוקר טוב." ענה בעייפות יניב שהיה לבוש כבר במדים והתיק של הצבא שלו הונח ליד הדלת.
"אתה הולך?" שאלתי בפרצוף עצוב, הוא הנהן בראשו ונשכב לידי.
"תישאר איתי. רק ליום אחד!" התחננתי, הוא נשק למצחי והעביר ערוץ בטלוויזיה.
"את נשארת פה?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"לסבתא" ביקשתי, הוא הנהן בראשו וקם מהספה, עושה ארגונים אחרונים ואני אחריו.

הודעתי להורים שלי שאני נוסעת לסבא ולסבתא. הם שמחו ויכלו להמשיך לעבוד בראש שקט כשהם יודעים שהילדה שלהם לא נמצאת לבד.
"לא בא לי שתלך." בכיתי לאחר ששמנו את אמא של יניב בעבודה, הוא ישים אותי אצל סבתא ויחזיר את הרכב לאמא שלו. ואז יסע לצבא.
"אני חייב" החזיר והניח את ידו על עיקול ביטני.
"ואתה מבטיח להתקשר?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
"ואתה מבטיח לא להיות בחדר עם בנות?" שאלתי שוב, הוא נמצא שם הרבה עם חברים שלו.
"מבטיח." צחק, "ושהבנות לא יבואו אליך!" הפצרתי.
"מאמי, את דואגת יותר מידי. תדאגי ליפיוף שלנו." אמר יניב וכשהרמזור התחלף לאור אדום נשק לביטני.
"אפשר לבוא איתך לצבא?" ואני אחזור בלילה, מאוחר מאוחר." התחננתי.
"לא, יפה שלי אני לא משחק. אני עובד." הזכיר והמשיך בנסיעה, מחליף מהילוך שלישי להילוך רביעי.
"אבל אתה הבטחת לי! אמרת שבמהלך ההריון אתה תהיה איתי!" ניגבתי את דמעותי.
"אני יודע. עוד שנה וזה נכמר, תחשבי על זה." נאנח והמשיך בנסיעה.

התעלמתי והפנתי לו את גבי, מסתכלת על הדרך ומתנשמת בכבדות.
"הצטננת?" שאל, הנהנתי בראשי.
"קמת מוקדם היום." הכריז, יודע שנהיה לי קשה יותר מפעם לפעם לישון רצוף.
בהתחשב שמעולם לא ישנתי שינה רצופה, עוד לפני ההריון.
"יניב?" שאלתי בשקט, הוא המהם בקולו. נותן לי אישור שהוא שומע.
"זה מפחיד. לדעת שעוד חודש עבר ולא קיבלתי מחזור." הודעתי בשקט.
"אני יודע.." ענה בשקט.
"אני יודעת שביקשתי שיפסיק לי המחזור אחרי שהייתי סובלת מכאבים." הודתי בשקט,
"אבל לא רציתי להיות בהריון.." אמרתי בעצב, מתחילה שוב במסע הבכי ומרגישה כאבים בביטני התחתונה.

"אם הייתי יכול להיות בהריון במקומך, ולקחת את כל הכאב ממך. הייתי עושה זאת בשמחה." ענה בביטחון.
"אז תשמין ביחד איתי." ביקשתי, הוא הסתכל עלי וחייך.
"אני רצינית." ביקשתי, הוא הניח את ידו על מצחי ובדק אם יש לי חום.
"לך לפחות יש תירוץ למה את שמנה" צחק, הנדתי את ראשי לשלילה.
"את נהנית מההריון הזה. את בעצמך אמרת! גדל לך החזה, הבטן שלך נראת נשית, הגוף שלך התעצב בצורה נשית מאוד. את כבל לא סובלת מהמחזור. את בסך הכל פוחדת מהתינוק. וזה לגמרי בסדר, כי גם אני פוחדת. אבל אני יודע ששנינו ביחד בזה." עודד אותי והביט אל תוך עיני החומות. הוא חייך אלי את החיוך המנחם שלו.

ניגבתי את דמעותיי מההתרגשות וחיבקתי אותו חזק. מפריעה לו לנהוג.
הוא עצר את הרכב בכניסה לבניין של סבתא וסבתא, עוזר לי לצאת מהרכב.
חיבקתי אותו חזק ולא עזבתי.
"אתה כל העולם שלי." קראתי בהתרגשות והכתמתי לו את חולצת המדים, הוא ניגב את דמעותיי מפניי והזמין מעלית שתיקח אותי הישר לקומה של סבא וסבתא.

פתחתי את הדלת של הבית, לא דופקת לפני. שוכחת את כל הנימוסים.
"אוצר שלי, תסתכלי עלי." ביקש בשקט לפני שסבא וסבתא באו.
"אני אוהב אותך. וכשאני יוכל להתקשר, אני אעשה זאת." הבטיח
"אני אוהבת אותך" חייכתי חיוך שבור ונישקתי חזק את שפתיו.
חיבקתי את גופו כשהתנתקנו מהנשיקה, שפתיי נקברו בצווארו. מסניפות את ריח בשמו, ועל הדרך יוצרת היקי קטן. שידעו שהוא שייך למישהי.
"אתה רק שלי!" חייכתי, הוא צחק ונשק לשפתיי בפעם האחרונה, עד שניפגש.

"טלטל" קרא לי סבא בהתרגשות, לא מבין מה אני עושה פה.
"סבא." חייכתי וחיבקתי אותו, משאירה את יניב להסתכל עלי בחיוך.
"הבאתי לכם את הנסיכה." אמר יניב בחיוך, מביט על שעונו.
"תודה." צחק סבא והכניס אותנו לבפנים,
"אני הולך לכמה רגעים לסופר, אני כבר אחזור." הבטיח סבא.
"אני אלך לצבא, תשמרו לי על הנסיכה." חייך יניב והלך אחרי אל החדר הקבוע שלי פה.

"אפשר להצטלם ותשים את התמונה במסך?" חייכתי, הוא הנהן בראשו ונעמדנו שנינו מול המראה, מחובקים.
הוא עמד עם המדים הירוקים היפים, ואני עם שמלת קיץ קלילה.
גבי נצמד לבטנו בעוד שידיו כרוכות סביב ביטני.
שפתיו צמודות אל צווארי. צילמתי מאות תמונות! נשכבתי במיטה על הצד, ובחרתי את העיצוב הכי יפה. ומיד נכנסתי לתוכנת פוטושופ והקטנתי את הבטן, עד שנעשתה חלקה. כאילו מעולם לא הייתי בהריון.
שמרתי את התמונה בתור שומר מסך אצל יניב, ובמסך עצמו.
יניב הביט על התמונה ונשק למצחי, וכשהבחין בבטן החסרה בתמונה הביט בי במבט מבולבל. מעט כועס.
"הצטלמנו לפני שנכנסתי להריון (?)" שאלתי יותר משאמרתי.
הוא הביט על שעונו ונשק לשפתי בפעם האחרונה ויצא מהבית אחרי שנפרדנו אחד מהשניה.

יצאתי מהחדר אחרי שיניב הלך, רואה שאני לבד.
סבתא בחוג יוגה, ואני סתם שמנה.. יושבת בבית.
החלטתי לצאת לטייל בחוץ ברגל, מסתובבת בשכונות היפות ועוצרת ליד מסעדה כלשהי. הייתי הסועדת הראשונה, כי כל התלמידים חזרו ללמוד.

"מה תרצי להזמין?" חייך המלצר, נראה בסביבות גיל ה27 לחייו.
"משהו טעים?" שאלתי, יותר נכון חייכתי. הסתכלתי על המנות והתלבטתי מה להזמין.
"יש לנו וופל בלגי עם ארבעה כדורי גלידה בטעמים שונים, קצפת ושוקולד מעל" הציע.
"כן, נשמע טוב." חייכתי ושתיתי מהמילק – שייק שהזמנתי מבעוד מועד.
המלצר הנהן בראשו ונכנס למטבח.

"איפה את?" הקול הלחוץ של סבתא נשמע מבעד לשיחה
-"אני במסעדת 'הלוטי'. סבא נסע ואת היית בחוג." התענגתי על המילק-שייק.
"אני באה" אמרה מיד וסיימנו לדבר.

תוך 10 דקות סבא פקדה את המסעדה וישבה לידי, ההזמנה שלי הגיעה וסבתא אכלה ביחד איתי. כמובן שצילמתי לפני ושלחתי ליניב.

מאת; אהובי.

'תהיני אוצר שלי. טעים?'

-'כן! מפוצץ בשוקולד, בבדיקה הבאה יודיעו לנו שיש לנו תינוק משוקולד'

'גם אני חושב חחח'

"יניב חזר לצבא?" שאלה סבתא, הנהנתי בראשי וסגרתי את מסך האיפון.
"איך את מרגישה?" ניסתה לגרום לי לדבר,
"בסדר, כואב. אבל אני בסדר" נאנחת, רואה שחברות שלי העלו תמונות מתחילת שנה.
"אני יודעת.." אמרה בקול מנחם. "איפה חברות שלך?" הוסיפה
"התחילו את הלימודים. סבתא אני לבד." פרצתי בבכי לא מוסבר והשענתי את ראשי על ידיי שנחו על השולחן. ראשי קבור עמוק בשולחן.
סבתא עברה לשבת לידי והשעינה את ראשה על גבי, מחבקת אותי ומרגיעה.
"נכדה שלי.. את לא לבד, אני כאן, סבא כאן, וההורים שלך פה." עודדה
"אין לי חברים.. הם שכחו ממני" ניסיתי לנשום.
"יש לך. הם לומדים, תראי שאחרי העומס ירד, הכל יחזור לקדמותו." נשקה לגבי
"בטוח?" הרמתי את ראשי והבטתי בה. היא הנהנה בראשה וניגבה את הדמעות מפניי.

כשסיימתי את הוופל בלגי סימנתי למלצר שיבוא שוב, הוא הגיש לי את התפריט שוב ולקח כיסא והתיישב לידינו.
"הסופלה טעים." הציע, לא הייתי בטוחה.
"בהתחשב שאכלת שוקולד, תקחי משהו עם פחות שוקולד." הציע.
"כמו?" שאלתי, מסתכלת על התפריט שוב.
"יש פה סלט חלומי. סלט יווני. פסטה ברוטב עגבניות" הציע שוב,
"אני רוצה סלט רגיל ו-" חיפשתי בתפריט שתייה קלה.
"מיץ תפוחים. לא, בעצם.. מיץ תפוזים. טוב, אני אקח מיץ ענבים"ביקשתי בחיוך מתנצל וחיפשתי בעיני את השירותים.
"השירותים שם" הצביע ונאחזתי בכתפו בשביל שאוכל לקום בבטחה מהספה, ולא ליפול.

כשחזרתי מהשירותים סבתא כבר סיימה להזמין ומה שנותר זה רק לחכות להזמנה, לא היה לי חשק לדבר עם סבתא.
"את נתנונה תחת השליטה של ההורמונים." אמרה סבתא, הנהנתי בהסכמה והתקשרתי ליניב.
הוא לא היה זמין..

"סבתא אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי.. אני יותר עצבנית ועצובה." נאנחתי,
"אלו ההורמונים ילדתי.. זה יעבור בלי שתרגישי." הבטיחה
"אני מרחיקה ממני אנשים. הרסתי ליניב את השבוע." הבטתי לצלחת הסלט שלי.
"למה?" שאלה בעצב,
"לא רציתי לצאת, ואני לא יודעת אם הוא באמת רוצה לגדל איתי את היצור הזה." הצבעתי על ביטני.
"ברגע שה'יצור' יוולד- הוא יהיה האוצר הכי גדול שלכם. כל הדברים ישכחו, כל הכאב והכעס יעלמו לטובת הדבר המתוק הזה. היצירה של שניכם." חייכה סבתא בהתרגשות.

הקשבתי לסבתא. הרי היא מבינה הרבה יותר טוב ממני.
הגענו לבית שלה אחרי הליכה ארוכה, הדבר היחידי שרציתי זה מקלחת טובה.
"סבתא אני מתקלחת." הודעתי לה שלא תילחץ, יום אחד שכחתי להודיע והיא חשבה שטבעתי, או התעלפתי במקלחת.
אדים- מאז ומתמיד עשו לי סחרחורות. ובהריון זה התגבר.
חיפשתי את החלוק מגבת שלי, זה סבא קנה לי למקלחת.
לבסוף מצאתי אותו על החבל כביסה, הוא היה חמים ונעים..
הוצאתי מהארון בגדים חולצת טריקו של אבא, ומכנס שורט מבד. הוא היה רחב ונעים.

סיבנתי בעדינות וביסודיות את גופי, מריחה את הריח הטוב של סבון הרחצה.
לא חפפתי את שיערי, הוא היה בסדר. אז אין צורך.
הטלפון שלי החליט לצלצל כשהתחלתי להינות מהמים החמים שהרפו את שרירי הכואבים.
ניגבתי את כף ידי במגבת והחלקתי בעדינות את הלחצן הירוק , שמתי מיד על רמקול וניסיתי לדבר. אפילו שאני מתקלחת.

-"הלו?" קראתי, לא יודעת מי זה.
"מאמי" שמעתי את יניב,
-"אני מתקלחת" צחקתי, מסתכלת על המספר שעל הצג, הוא מתקשר דרך הצבא.
"נדבר כשתסיימי?" שאל,
-"לא. ככה אני מדמיינת שאתה נמצא בבית."
"אני יוצא לשטח עוד מעט, אני לא יודע מתי אני יוכל שוב לדבר." ענה בעצב
-"לשטח?" שאלתי בשקט
"כן. אנחנו עושים אימונים, אני מצטער שאני לא אהיה שוב בבדיקה.." אמר בעצב
-"בסדר.." מלמלתי בעצב
"אני אוהב אותך" הזכיר רגע לפני שניתק
-"גם אני." עניתי וניתקתי את השיחה מיד.

לעזאזל!

יצאתי מהמקלחת לבושה ונשכבתי במיטה אצל סבתא, הסתכלנו על הטלוויזיה. כלומר סבתא צפתה, אני הסתמסתי עם יניב.

אל; אהובי.

-'תוציא אישור לחזור הביתה, אני זקוקה לך!' התחננתי

'הלוואי ויכולתי. אני לא יכול, אני עוד מעט נכנס לשטח, יש לנו עוד 10 דקות לדבק.'

-'אז לא בא לי לדבר' שלחתי בקטנוניות.

'אישה שלי, מלכה שלי. אני יודע מה את מרגישה, אני מנסה להבין.. וזה קשה לי. אבל אני לא יכול להשאיר את היחידה שלי לבד.'

-'אני היחידה שלך! לא הם. תחזור כבר!'

'את היחידה שלי, אך אני לא יכול לצאת. תבטיחי לי שתשמרי על עצמך.'

'אהובה שלי?'

'טל, אני יודע שאת כועסת. בבקשה תעני' שלח שוב כשלא עניתי.

'טל! אני מבקש ממך, תעני לטלפון.'

'אני מוכרח ללכת.'

"טל את רוצה לבוא איתי הערב לאירוע? הבת של סימה מתחתנת" חייכה סבתא,
"אני חושבת שאני אשאר כאן." הודעתי,
"לבד? מה פתאום." ענתה, שתקתי.

היום עבר והשעה 6 בערב הגיעה, חייגתי אל בת הדודה שלי דורית.

-"דורית?" שאלתי בנואשות,
"טל. כן, מה קרה?" שאלה בבהלה,
-"אני א-אני מפריעה?" שאלתי מיד
"מה פתאום, אנמי בדיוק מסיימת דברים אחרונים בעבודה." ענתה ברוגע
-"את יכולה להיות איתי קצת? סבא וסבתא הולכים לחתונה" ביקשתי
"בטח! אני אבוא ישר מהעבודה. תכיני לי לאכול" צחקה,
-"טוב" חייכתי.

"סבתא, דורית תבוא לכאן. אני לא אהיה לבד." חייכתי, סבתא חייכה.
"אני נכנסת להתקלח, תאכלי משהו." ביקשה סבתא,
"אני מכינה לדורית לאכול, נאכל ביחד, שתינו." מיד אמרתי.

הכנתי פשטידת תפוחי אדמה. משגע.

"הריח פשוט טוב" שמעתי את הקול של דורית מפתח הדלת בזמן שתיבלתי את הסלט,
"גם הטעם." צחקתי ולקחתי עוד ביס מהפשטידה הלוהטת.
"אני בספק אם נשאר, שמנה." צחקה והתיישבה בשולחן, דורית נראתה שמחה-נראתה טוב.
התחלנו לאכול וסבתא יצאה מהמקלחת לבושה בבגדים חגיגיים ויפים, סבא היה לבוש מחויט ורישמי. שניהם יצאו מיד אחרינו, אחרי שסיימנו לאכול- ונעלו את הבית.

"מה את רוצה שנעשה?" שאלה דורית בהיסח דעת בזמן שנהגה ומכוניות עקפו אותה.
"טלוויזיה?" אמרתי, או שאלתי. היא הנהנה בראשה. אופציה אחלה.
"דורית?" שאלתי בהיסוס, היא הביטה בי וחייכה חיוך קטן.
"את שמחה שאני בהריון?" שאלתי, הורדתי מעלי את העול. אף פעם לא ידעתי מה באמת עובר בראשה.
הבת דודה שלה, הקטנה. הכי קטנה- בהריון. עוד לפניה.
"אני שמחה שאת יכולה להיות 'אמא', אבל כואב לי שהנעורים שלך נקטעים ככה." חייכה חיוך שבור.

האם אני עושה הקרבה קשה מידי? מוותרת על הנעורים שלי? על הגוף שלי שלעולם לא יחזור כקדמותו? על המחשבות שלי, העומדות להשתנות לטובת הילד, או הילדה שבתוכי?

"את תהי אימא טובה." ענתה בביטחון, מנסה להקל על חששותי.
"תמיד חשבתי שאת תהי האמא הראשונה במשפחה, ואני האחרונה." נאנחתי.
איך זה שהחוקים השתנו? ואני -בת הזקונים למשפחה המורבת- עומדת להפוך לאמא, לפני שלידור, או בן משפחה אחר יזכה בדבר הזה לפני…
"אני יודעת, קשה לי להיקלט להיריון. ועברתי כבר הפלה.." נאנחה
"א-אני מצטערת. ל-א ידעתי." עניתי בגמגום, למרות שאימא סיפרה לי משהו על זה.
"זה בסדר.. אנחנו מתמודדים, כשהתינוק ירצה להגיע, הוא יגיע." חייכה,
עצמתי את עיני ונשענתי על החלון. מכחכחת את גרוני הכואב.

"ילדונת. קומי, הגענו." העירה אותי דורית.
פקחתי את עיני והבחנתי שאנחנו בחניון של הבניין שלה,
"איפה בעלך?" חייכתי, היא חייכה ויצאה מהרכב ואני בעקבותיה. נועלים את הרכב.
"תום יחזור מאוחר יותר, הוא לומד עד מאוחר." ענתה בפיהוק והקישה את הקוד הסודי לבניין.
"ההורים שלך יודעים שאת כאן?" שאלה מיד, שכחתי…
הנהנתי בראשי וברגע שיצאנו מהמעלית ונכנסנו לדירתה, התרווחתי בספה והתקשרתי לאמא.

"טלי, מה שלומך?" קראה לי אמא בשם חיבה,
-"בסדר, הגרון שורף. רק רציתי להודיע שאני אצל דורית." הודעתי
"טוב. יפה שלי תשתי תה." אמרה בדאגה
-"מתי את חוזרת מהעבודה?" עניתי בקול צרוד,
"מאוחר. אני אבוא לאסוף אותך?" שאלה,
-"כן. תתקשרי אלי לפני, אני אוהבת אותך." עניתי לפני שניתקתי את השיחה.

"הבאתי פופקורן, עוגת גבינה וכדורי שוקולד." אמרה דורית בחיוך רחב, יודעת שהשתוקקתי לשוקולד. היא הניחה על השולחן ואני לקחתי פיקוד על העוגת גבינה ואכלתי הכל בשניה.
"טעים!" אמרתי בהתלהבות ולגמתי מהמים כשהרגשתי אי נוחות בבטן.
"אני הכנתי, תבואי שבוא הבא ואני אלמד אותך." חייכה
הנהנתי בראשי והבטתי על הסרט ששודר בטלוויזיה ואכלתי מהכדורי שוקולד ונכנסתי לסרט.

כשהשוקולד נגמר -לצערי- אכלתי מהפופקורן, דורית לעומתי, לא נגעה באוכל.
"למה את לא אוכלת?" שאלתי בפה מלא, היא צחקה והצביעה על הבטן שלה. היא הייתה שטוחה.
"מפוצצת" הסבירה, הצבעתי על ביטני והודעתי "אני רק נראת שמנה, זה התינוק אשם." צחקתי
"את נשארת לישון פה?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה והצבעתי על הטלפון שלי שצלצל בדיוק בזמן. אמא.

-"אימא" קראתי בהתרגשות
"מאמי שלי, אני מתעכבת בעבודה. הגיעו מסמכים חדשים. את עיפה?" שאלה
-"לא, מתי תבואי?" לא מכובד להתנחל..
"מאוחר יותר, בסביבות חצות." נאנחה
-"ואבא?" שאלתי
"גם.. רוצה אני אצא מהעבודה? תתארגני, אני באה." חזרה על דבריה
-"לא.. זה בסדר, אני חושבת." עניתי, מזיזה את הטלפון על מנת לדבר עם דורית.

"ההורים שלי מתעכבים בעבודה, זה יהיה בסדר אם אני אשא-" לא סיימתי את דבריי ומיד היא חטפה את הטלפון מיד.

"אל תדאגי, היא איתי. תסמכי עלי.
כן, היא תישן פה. היא אוכלת ושותה, אל תדאגי" הרגיעה את אמא שלי.
"בטח. ומחר אחזיר אותה." צחקה
"לילה טוב" אמרה בשמחה וניתקה את הטלפון.

סיימנו לראות את הסרט ותום הגיע והתיישב לידנו, שתה ואכל.
התחלתי להיות עייפה וניקרתי על הספה.
תום הניח את ידו על קודקוד ראשי ומשך את ראשי אל עבר שפתיו.
"את עייפה?" שאל, הנהנתי בראשי והזזתי את ראשי ממנו והשענתי את רגליי על רגליו.
"אבא תמיד עושה לי מסאג', אתה יכול גם?" חייכתי במתיקות,
דורית צחקה והוסיפה "אני מוכנה לשלם בשביל לראות את זה!"
"עד לפה! לא עושה שום דבר, גם אם תשלמי" חייך
"טוב.. אני אלך לישון עם כאבים." עוררתי רגשות אשם.
הוא צחק כשהטלפון שלי צלצל, מיד קמתי ונכנסתי לחדר של דורית ושל תום. מקבלת פרטיות.

-"מאמי" קראתי בשקט
"או-צר שלי." ענה במקוטעות, הקליטה לא טובה.
-"אתה בא הביתה?" שאלתי מיד
"הל-אי. אני ב-שטח, א-ן קל-" ענה במקוטע שוב. אבל הבנתי
(הלוואי. אני בשטח, אין קליטה)
"התקשרתי לאחל לך לילה טוב, תישני טוב. אני אוהב אותך" ענה
-"גם אני" עניתי והשיחה התנתקה.
יצאתי מהחדר אל הסלון ונעמדתי ליד הספה, מסתכלת על דורית ותום מתנשקים. הם התנתקו ברגע שיצאתי, לא לאכול ליד הרעבים. מכירים?

"אני אביא לך פיג'מה?" שאלה, הנהנתי בראשי והלכנו לחדר של תום ושלה.
היא הוציאה כותונת מכותנה, דקה וקצרה. מאוד יפה.
היא יצאה מהחדר והשאירה אותי להתלבש. הכנסתי את הכותונת דרך הראש ומשכתי בכוח במורד החזה, ושם היא נעצרה.
"דורית!" קראתי לה בקול, הדלת נפתחה וכשהיא פגשה בגופי היא צחקה.
הרגשתי שמנה ומגעילה. השמלה היפה, לא עולה עלי.
היא עזרה לי להוציא את הכותונת מעל גופי, וניסתה לחפש לי פיג'מות אחרות. ללא הצלחה.
מדדתי 20 פיג'מות. אף אחת לא התאימה.
לקחתי לבסוף חולצה רחבה של תום. היא נראתה עלי כמו שמלת מיני צמודה.
"מושלם" ענתה דורית והושיטה לי מברשת שיניים וכשסיימתי להתארגן נשכבתי במיטה של דורית ותום.
אני לא רוצה לישון לבד!
"את ישנה איתי?" שאלה דורית, הנדתי את ראשי לשלילה, אני גם נדחפת להם לבית, ועכשיו גם למיטה?!
"תום סידר את החדר השני, יש שם מיטה קטנה. את תצליחי לישון שם?" שאלה, קיוויתי שכן.
היא הייתה נמוכה וצרה, לא רציתי להתלונן.

"בשום פנים ואופן. אני ישן כאן. תלכי לחדר שלנו" אמר תום והוציא אותי מהחדר הקטן אל החדר שלהם.
"אני יכולה לקחת את החולצה לתמיד?" חייכתי, הוא צחק והנהן בראשו. נשכבתי במיטה, בצד הכי קרוב לשירותים.
לגמתי מעט מהבקבוק מים הקרירים שהונח לידי כשדורית יצאה לדבר בחוץ עם תום והשאירה אותי לבד.
לא שמתי לב ונרדמתי. מזל.

התעוררתי באמצע הלילה וישר רכנתי אל האסלה, מקיאה את כל השטויות שאכלתי.
לא הפסקתי להקיא, קולות של ההקאה זיעזעו את מוחי, והתחושה הצורבת במעלה גרוני.
"שיט, תום!" שמעתי את דורית צועקת בבהלה לתום.
"אני בסד-" מיהרתי לומר שאני בסדר ומיד רכנתי שוב להקיא.
"הכל בסדר טל, את צריכה עוד להקיא?" שמעתי את תום מדבר אלי בזמן שראשי מורכן אל האסלה ודמעות זולגות על פני. תופעה שקורת לי בכל פעם שאני מקיאה.
הנהנתי בראשי כשהרגשתי שאני צריכה שוב להקיא. תום אסף את שיערי לקוקו מאולתר ובעזרת כף ידו, ובידו השניה ליטף את גבי.
"בואי, תקומי." ביקש ועזר לי לקום,
שפשפתי את ביטני, מעמעמת את הכאב בביטני ושוטפת את פני בכיור ומגרגרת מים.
"יש לי עוד" אמרתי בבהלה כשצחצחתי שיניים, הוא הניד את ראשו לשלילה והחל להרגיע אותי.
דורית עמדה בחוץ והשתדלה לא להקיא גם היא.
"תנגבי את הפנים, אני אביא לך לימונדה." אמר וחיכה שאסיים להתארגן שוב.
כשסיימתי להוריד מעלי את הגועל, יצאתי מהשירותים והתיישבתי על המיטה.
מרגישה הקלה אחרי כל השטויות שרבצו בביטני. ידעתי שהייתי צריכה להקשיב ליניב ולא לאכול הרבה שטויות.
"תשתי זה יעזור" חייכה דורית והושיטה לי מיץ לימונדה טרייה, היא הייתה חמוצה. אבל עזרה לטשטש את הטעם הרע.
רעדתי.
אכלתי מעדן וכשתום ראה שהכל בסדר הוא חזר לחדר השני,
דורית הכריחה את עצמה להישאר ערה עד שאני ארדם, אך לא נרדמתי. והיא נרדמה.

התקשרתי ליניב ולצערי הוא לא זמין.
סימסתי לחברים שלו, גם הם לא היו זמינים. עד שמצאתי חבר אחד.

אל; ליאור.

-'ליאור, זאת טל. אני מפריעה?' 03:23

מקליד/ה..

'לא, טל למה את ערה? לכי לישון!' 03:25

-'אני לא נרדמת..' 03:25

מקליד/ה..

'יניב בסדר, אין לך ממה לדאוג. עכשיו תישני, את זקוקה לזה.' 03:26

-'אני לא מצליחה להירדם.. אני מפתחת כנראה משהו..' 03:28

מקליד/ה..

'הבנתי. תרגישי טוב, מה ככה איתך?' 03:28

-'קשה.. אתה ליד יניב?' 03:29

מקליד/ה..

'כן. הוא ישן, חזרנו לפני חצי שעה.' 03:30

-'אתה יכול להעיר אותו?' 03:31

מחובר.

מחובר.

מחובר.

נראה לאחרונה היום ב03:32.

כשראיתי שליאור לא מתכוון להחזיר הודעה התנתקתי וניסיתי להירדם..

"ואולי ביום יפה, אראה אותך עם מישהו…" הטלפון שלי צלצל, עניתי מיד.

-"הלו?" שאלתי מיד, קמה מהמיטה בזהירות ויוצאת אל הסלון.
"מאמי מה קרה?" דיבר יניב בקול עייף, קול ישן.
-"אני מצטערת שהתעוררת בגללי. אבל לא נרדמתי.." אמרתי בעצב
"זה בסדר.." מלמל
-"מתי אתה צריך לקום?" שאלתי בשקט
"עוד שעתיים" ענה בשקט
-"אני מצטערת.." אמרתי שוב
"ליאור אמר שאת לא מרגישה טוב. מה קרה?" שאל
-"הגרון.. והקאתי בלי הפסקה מקודם." נאנחתי
"למה?" שאל ללא הבנה
-"אני לא יודעת… אני חושבת שאכלתי הרבה שוקולד"
"שתית את הויטמינים?" בדק
-"כן.. יניב אני לא נרדמת" התלוננתי
"את רוצה שאני אשאר ער עד שתירדמי?" שאל
-"אני רוצה שתהיה כאן. לידי." התעצבנתי.
"גם אני.. את ישנה בחדר?" שאל
-"לא. אני אצל דורית, ואני לא נרדמת. כואב לי הבטן והגב."
"תשכבי במיטה ותעצמי את העיניים, זה יעזור לך להירדם." הבטיח
-"אני רוצה שתשיר לי" ביקשתי בשקט כשנכנסתי למיטה ליד דורית,
"מה לשיר לך?" שאל בשקט
-"השיר של לירן דנינו" אמרתי בשמחה. חולשה שלי השירים שלו.
"זאת את, שבשמלה כחולה.
לוקחת למקום אחר..
הרגליים כבדות, בדרך לא מוכרת את אומרת ,לא צריך לדבר.. ואני מנסה להתאפק אפילו יותר מידי, ובשעות הקטנות של הלילה, את נמצאת כאן. כמעט.
ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש…גם אם תתחילי עכשיו לדבר, את לא יודעת לשקר.." שר לי את השיר האהוב עלי.
"אני אוהבת שאתה שר לי." אמרתי בישנוניות,
הוא המשיך לשיר ואני בקלות נרדמתי עם חיוך על הפנים.

הוא תמיד כאן בשבילי, בתקופה הנוראית הזאת.
בשגרה -הלא- שגרה, שנפלה עלי. הריון.
אני לא מצליחה לישון בנוחות אפילו פעם אחת… אני מתעוררת ולא מצליחה לחזור לישון.
אני עצובה, כועסת, בוכה, צוחקת, מתרגשת, רעבה, חרמנית, עייפה, מגעילה, מצחיקה ומציקה.
והוא.. הוא תמיד יהיה זה שיעמוד מאחורי ויבדוק שלא נפלתי, וגם אם מעדתי, הוא שם בשביל להרים אותי..
אני מודה לו. אוהבת אותו.
והמעט שאני יכולה לעשות, זה רק לשמור על האוצר שלו ששמור בביטני.