אחד הולך והשני בא #9

"היי" אמרתי כשהגעתי לנקודת המפגש הרגילה שלנו ליד הספסל.
"היי" אדריאנה ודניס ענו אחרי שנייה.
התחלנו ללכת לכיוון המסעדה- היה קר אז כולנו הידקנו  את  המעילים שלנו. 
הגענו למרכז הקניות באמצע העיר שיש בו הרבה מסעדות.
"מה בא לכם לאכול?" אדריאנה שאלה
"אם… נראה לי שבא לי אוכל איטלקי."
"דווקא בא לי סושי."
בסוף הלכנו למסעדה תאילנדית קרובה. התיישבנו בתא ליד החלון.
בפנים היה חם ונעים אז פשטתי את המעיל והנחתי אות על ידי. 
המלצרית ניגשה אלינו ונתנה לנו תפריטים.
הזמנתי שניצל וצ'יפס. ואז כשחיכינו להזמנות שלנו אנג'לה אמרה
"אז מה עשיתם אתמול?"
"עשיתי בייביסיטר לשכן שלי…" אדריאנה אמרה בשיעמום
"טוב, ומה את עשית אתמול ג'יני?" אנג'לה שאלה אחרי שנייה
"אםם… דן היה אצלי לשיעור ו…." לא היה לי חשק לספר להם על הנשיקה
"והתנשקתם?" אדריאנה שאלה בקול שאומר מה-זה-לא-ברור?
"איך את יודעת?"
"ג'ו סיפר לי"
"כמובן!יש משהו שהוא לא חוסך ממך? " נאנחתי והיא צחקה
"למה לא סיפרת לי?!" אנג'לה שאלה את אדריאנה בעיצבון
תקעתי בה מבט מריר ואז אדריאנה אמרה "רציתי לחכות להיום שג'יני תספר לנו לבד…" היא חייכה חיוך שובב ושאלה "אז מה אתם חברים?"
"לא יודעת, הוא לא אמר שום דבר אחרי זה –הוא רק הלך…"
"אז הוא בטח ידבר אתך מחר או משהו בבית ספר?"
"לא יודעת…"
ואז השיחה שלנו נקטעה כי המנות שלנו  הגיעו. 

אחרי שלושה שידורים כבר למדתי לתפעל את לוח השליטה בקולות (של מחיאות כפיים וכ'ו).
"ביוםחמישי מתקיימת תחרות הכישרונות ב-19:00 אז כולם תבואו כי יהיו דברים שווים, ואני יודעת כי אני תכננתי את זה…תודה אדון ג'ונסון…."
זאת הייתה השורה האחרונה שלי ואז בן אמר "השידור הבא עוד יומיים אל תפספסו אותו והמשך יום טוב."
ירדנו מהשידור ואני ובן יצאנו מתא ההקלטות.
"ביי" אמרתי לו לפני שהלכתי לשיעור מתמטיקה והוא אמר "נתראה…." 
שיעור מתמטיקה היה משעמם מהרגיל, אבל הקשבתי בכל זאת כדי לא לרדת בציונים שוב.
בערך רבע שעה לפני הצלצול אדריאנה כתבה לי על חתיכת דף קרועה:
דיברת כבר עם דן?
סובבתי את הראש לשלילה והיא כתבה שוב :
אז אולי כדי שתדברי איתו כבר?!
הסתכלתי לשנייה על מה שהיא כתבה ,נאנחתי וכתבתי לה :
לא היה לי מתי…..וגם אין לי מושג מה להגיד לו…..
היא שלחה אליי מבט זועם וכתבה:
אז תמצאי זמן ומילים ותעשי את זה כבר!
הסתובבתי להסתכל עליו אבל הוא לא היה שם.
"את יודעת איפה הוא?"
היא סובבה את הראש לשלילה. 
בהפסקה הלכנו להתיישב ליד השולחן הקבוע שלנו בקפיטריה וגם שם הוא לא היה.
התיישבתי ליד ג'ו ושאלתי אותו "אתה יודע איפה דן?"
"בשיעור ספרות קראו לו למזכירות כי הוא קיבל שיחה מאמא שלו ומאז לא ראיתי אותו."
"אבל לאן הוא יכול היה כבר ללכת יורד בחוץ גשם….?"
הוא רק משך כתפיים והתחיל שיחה עם בן לגבי פוטבול. 
נשארו עוד עשר דקות להפסקה אז הלכתי למזכירות לבדוק אם הוא שם.
נכנסתי ושאלתי את המזכירה "דן מילר היה פה?"
"כן חמודה , הוא קיבל שיחה מאמא שלו והוא יצא החוצה"
"אבל יורד גשם בחוץ…"
אמרתי את המשפט האחרון יותר לעצמי מאשר אליה והיא שאלה "מה אמרת מתוקה?"
סובבתי את הראש לשלילה ומשכתי כתפיים. 
יצאתי מהמזכירות והצצתי מהחלון במסדרון.
הסתכלתי על המדשאה בחוץ ומישהו באמת ישב שם בגשם, היה מונח לידו תיק בית ספר אז ידעתי שזה דן.
למה הוא יושב לבד בגשם?
בלי לחשוב פתחתי את דלת הכניסה הכבדה של בית ספר ויצאתי החוצה לגשם.
פסעתי לאט לכיוונו של דן.
כשהגעתי אליו כבר הייתי רטובה לגמרי.
הראש שלו היה מושפל והוא לא הסתכל עלי. השיער הרטוב שלו נדבק לו לפנים .אני לא בטוחה שהוא שמע שבאתי בכלל.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו כשהייתי כבר במרחק צעד ממנו.
הוא הרים את הראש והסתכל עליי, וככה יכולתי לראות את הבעת הפנים שלו, הם הביעו כאב- מהסוג הכי גרוע
"אתה רוצה להיות לבד?" שאלתי אותו
הוא סובב את הראש לשלילה ואני התיישבתי לידו.
הוא השעין את הראש שלו על הכתף שלי ואני כרכתי את הידיים שלי סביבו.

הברזתי משארית היום וליוויתי אותו הביתה. שתקנו במשך כל הדרך והגענו לבית שלו הוא הסתובב לשביל הגישה כדי להגיע לדלת ואז תפסתי אותו ביד ואמרתי "היי, אם תרצה לדבר…." ואז חשבתי על מה שאמרתי והוספתי "או לא לדבר….. אתה תמיד יכול לבוא אליי."
הוא חייך חיוך קטן ואמר "תודה ג'יני" ונכנס הביתה. 
כשהגעתי הביתה הייתי רטובה.
פשטתי את הבגדים הרטובים התנגבתי ולבשתי בגדים יבשים.
אחרי זה ניגשתי למראה- הסתרקתי ועטפתי את הראש במגבת.
היה לי קר אבל לא היה לי חשק ללכת להתקלח אז הדלקתי את החימום והתיישבתי מול הטלוויזיה.
בערך בארבע  אנג'לה התקשרה ואמרה שהיא ואדריאנה רוצות לעשות שיחת ועידה וצירפו אותי:
"לאן נעלמת היום אחרי שיעור מתמטיקה?" אריאנה שאלה כשעניתי
"הלכתי לחפש את דן."
"מצאת אותו?" אנג'לה שאלה
"כן"
"אז מה קרה שהוא הלך באמצע השיעור?" אדריאנה שאלה כאילו דרך אגב.
"האמת? אני ממש לא יודעת…הוא לא אמר לי…אבל הוא היה נראה כזה עצוב” בלשון המעטה..
"אוי" שתיהם אמרו באותו זמן
"מה?"
"טוב דן הוא לא מהאנשים שבאמת מראים את הרגשות שלהם אז אם הוא באמת היה נראה כל כך עצוב היה צריך לקרות משהו רציני..” אנג'לה ענתה לי
לא עניתי להרק מלמלתי משהו בלתי מובן
"אתם נוסעות השנה לאביבים?" אדריאנה שאלה
"לאן?" לא הבנתי על מה היא מדברת
"אה נכון את לא יודעת מה זה…. זה מחנה כזה שתמיד אנחנו נוסעים אליו בחופשת האביב וגם עוד מלא ילדים מבית ספר…" אדריאנה הסבירה
"ואתם הולכות השנה?" שאלתי כדי לבדוק אם כדי לי גם לבוא
"כן ברור זה ממש כיף, תמיד יש הופעות וכאלה ומלא דברים מגניבים."
אנג'לה אמרה אחרי שנייה.
"אז כדי לי גם לבוא?"
"כן,ברור אם לא תרצי אז נגרור אותך לשם." היא אמרה ושלושתינו צחקנו
ואז אמרתי "סבבה אבל חופשת האביב בעוד איזה שלושה שבועות…"
"כן, נכון אבל ההרשמה מתחילה מוקדם ותמיד צריך להירשם בין הראשונים כדי לבקש את הבקתה שאתה רוצה…"
אמרתי רק  "מגניב" . 
בערך בארבע עליתי הביתה כי הייתי רעבה.
ניגשתי למקרר הוצאתי תותים וקולה וירדתי בחזרה למטה.
שמתי את האוכל על שולחן הקפה ואז התכופפתי מתחת לספה כדי להוציא את השלט שנפל לי שם אתמול.
גיששתי מתחת לספה אחרי השלט ואז שמעתי קול שאמר "ג'יני" שהקפיץ אותי וחבטתי את הראש בשולחן.
נאנקתי ושפשפתי את הראש ביד.
יצאתי ממתחת לספה ונעמדתי. דן עמד בפתח הדלת ואמר "סליחה שהבהלתי אותך, פשוט חשבתי לבוא אלייך אחרי שאמרת לי היום -את יודעת לבוא ולא לדבר…."
"כן בטח, זה בסדר…." זרקתי את השלט על השולחן והתיישבתי על הספה.
הוא בא להתיישב לידי.
הדלקתי את הטלוויזיה ואמרתי לו "אתה יכול לקחת אם אתה רוצה…."
אבל הבאתי רק כוס אחת אז אמרתי "חכה שנייה אני אביא לך כוס."
רצתי בחזרה למעלה הוצאתי כוס מהארון וחזרתי למטה.
"קח" הושטתי לו אותה והוא מזג לעצמו קולה. 
ראינו טלוויזיה ואז שאלתי אותו "אתה רוצה לספר לי מה קרה ?"
הוא משך כתפיים ואמר "סתם אמא שלי התקשרה אליי מבית החולים ואמרה שסבתא שלי עברה התקף לב..”
"ואיך היא?” שאלתי בחרדה
"אנחנו לא יודעים בינתיים… היא עוד לא התעוררה, אם היא בכלל תתעורר..” הוא אמר וחרק שיניים
"אל תגיד את זה…היא תהיה בסדר" אמרתי לו, אבל אלה היו סתם מילים ריקות ושנינו ידענו את זה
ישבנו כמה זמן בשקט ואז הוא שאל "איך הסתדרת עם זה שאמא שלך נפטרה?”
"לא הסתדרתי" אמרתי לו וחייכתי אליו חיוך די עקום
"את רצית להיות לבד ?"
היינו אמורים לדבר עליו ,לא? אבל בכל זאת עניתי לו
"זה היה מסובך,אםם… אני חושבת שאצל כל אחד זה שונה אבל כשהייתי ליד אנשים רציתי להיות לבד וכשהייתי כבר לבד רציתי להיות עם אנשים." נזכרתי בתקופה הזאת והרגשת תחושה לא נעימה בבטן –אף פעם לא סיפרתי  את זה לאף אחד….
הייתה שתיקה קצרה ואז הוא שאל בקול מבויש "איך…? את יודעת…"
הבנתי למה הוא חותר והשלמתי את השאלה שלו"איך היא מתה?" ואז המשכתי לומר "היא הייתה חולה בסרטן וגילו את זה מאוחר מדי אצלה… "
הוא נראה כאילו הוא חושב על משהו ואז הוא שאל שוב "ולא היה כאילו סיכוי שהיא לא….?"
חייכתי אליו חיוך קלוש ורק סובבתי את הראש לשלילה.
"היית לידה כשהיא נפטרה…?"
הנהנתי ואמרתי "אני לא מאחלת את זה לאף אחד, תאמין לי זאת ההרגשה הכי זוועתית בעולם."
שם הפסקנו כבר לדבר על זה והייתה שתיקה ממש ארוכה עד ששאלתי אותו "אתה נוסע לאביבים?"
הוא הסתכל עלי מופתע ושאל "מאיפה את מכירה את זה?"
"אדריאנה ואנג'לה סיפרו לי… אז אתה נוסע?"
"אה, כן  נראה לי אני תמיד נוסע…זה כיף…" 
אחרי שדן הלך לקחתי את הלפטופ והתחלתי לחפש מידע באינטרנט לגבי אביבים.
הגעתי לאתר שהיה רשום בו "אביבים הוא אחד ממחנות הקיץ המצליחים בארצות הברית, מידי שנה משתתפים בו ילדים ונוער מכל רחבי המדינה."
וואו כנראה שבאמת כיף שם….אבל מצד שני זאת יכולה להיות רק הגזמה של אתרים….
טוב אבל כולם הולכים לשם אז גם אני אלך…מה כבר יכול לקרות?