את.

מבט. יד. שאיפה קצרה.
אחיזה. משיכה. התבוננות.
קרבה. שפתיים. עצימת עיניים.
נשיקה. חיבוק. ליטוף.
התפשטות, חשיפה…
אורגזמה!
צעקת את אנקתך כשהגעת לפסגה. הוא שם לב, וחייך בגאווה. כדקה לאחר מכן, הגעתם לפסגה יחדיו, והכל שקט.
את זוכרת איך הוא הביט בך כששכבת לצידו, על שמיכת הפיקניק. איך הוא ליטף את פנייך ואמר לך מילים שריככו אותך לחלוטין.
"את האישה הכי יפה בעולם, את הכי חזקה בעולם, את גורמת לי להיות מאושר, אני אוהב אותך."
אני-אוהב-אותך.
'האם הוא באמת אמר את זה עכשיו?' תהית לעצמך, וחשבת שהינך משתגעת מגבריותו המהממת והשופעת.
ולרגע, איבדת את עצמך. שכחת מי את, שכחת למי את שייכת, והשבת: "גם אני אוהבת אותך."
ועשירית שנייה לאחר מכן, את ידעת שזו טעות. את נתקפת אימה.
הוא ידע שאת מפחדת, הוא כבר מרגיש אותך.
"אין לך ממה לפחד." הוא ניסה להרגיע, אך רוחך לא שקטה. היית כמו ים סוער, חסרת מנוחה.
"הביטי בי!" בקול מלא נוכחות ציווה בעוד מסובב את פנייך אליו, פיו היה מרחק של סנטימטר בודד מפיך.
רצית להשיב, רצית לשים אותו במקומו ולהכריז: 'לא מתאים שנתאהב! זה בדיוק מה שקבענו שלא יקרה!'
אך לא יכולת, נשבית בקסמיו. בהחלטיותו, באגרסיביות שלו. הרי את אוהבת כשקצת מכאיבים לך ושולטים עלייך, זה משתק אותך, והוא יודע את זה.
"הוא, לא ידע. היא, לא תדע." הוא אמר בביטחון, ונישק את שפתייך.
כעבור דקה, עבר לצווארך.
ולחזך,
ולבטנך,
ולבסוף…
הפסיק.
"מה?.." לחשת לו כשחזר להביט בעינייך.
"אני רוצה שבפעם הבאה שניפגש את לא רק תרצי אותי, את תצטרכי אותי." אמר, נישק את לחייך, וקם ממך.
התארגנתם, וברגע שעזבתם את פינת הטבע הפרטית שלכם, הקסם נעלם. הוא חזר להיות השותף העסקי של בעלך, ואת חזרת להיות אימא לילדה בת ארבע.