את

את. איך בכלל אפשר להתחיל לתאר אותך?
את הרגע הזה שבו אני חוזר הביתה אחרי יום ארוך, את הרגע הזה שאני סוף סוף מסיים סדרה של 7 עונות, את הרגע שבו אני שם משקפיים בבוקר ויכול סוף סוף לראות. את הרגע הזה שאני דופק את הזרת בפינה של השולחן, את כאב ראש אחרי תרגיל ארוך במתמטיקה. את פשוט… את. אין מספיק מילים בעולם הזה לתאר אותך, אולי אם אני אמצא איזה חייזר הוא יכול ללמד אותי שפה חדשה שבה יש מספיק מילים, אבל כרגע… אם אני אנסה אני אגיע לאינסוף. אינסוף מילים שלא אמרתי, אינסוף משפטים שלא הרכבתי, אינסוף מעשים שלא עשיתי. וכולם… כולם בשבילך. אבל הסוף שלנו קרב ובא והנה הוא הגיע אבל הוא הגיע קצת מהר מדי וכל מה שנשאר לי להגיד זה- אני אוהב אותך, אל תלכי. אבל טיפה פספסתי את ההזדמנות והנה אני רואה אותך יושבת שם בזרועות שהן לא שלי, שפתיים שהן לא שלי מנשקות את גופך, מילים שהן לא שלי עושות לך טוב בלב. וכל מה שנשאר לי להגיד, אני אוהב אותך, אבל את כבר הלכת. אני יודע שזו אשמתי, ושום דבר שאני אגיד או אעשה כבר לא יחזיר אותך לזרועותיי, אבל אני נהנה מהמחשבה. מהמחשבה שיום אחד נחזור להיות ביחד, שיום אחד תחזרי להיות שלי. הרי אני הרוס שלך ואת הרייצ'ל שלי, איך אפשר לוותר על זה? ואני עדיין חושב שיום אחד תהיה לי את האפשרות רק להגיד לך, שאני אוהב אותך.
את. את כוויה שנצרבה בגופי והשאירה צלקת נוראית שעדיין כואבת. את סם שאני לא יכול לחיות בלעדיו ובדיוק כמו נרקומן אני רק רוצה להמשיך להזריק ולעשן למרות שאת כל פעם מחדש הורגת אותי, לאט לאט. את ממכרת, ויפהפייה, בדיוק כמו מראה האש באמצע הלילה. ובדיוק כמוהה, חמימה ומנחמת, אך באותה מהירות מסוגלת לשרוף אותי בחיים. ואני לידך, אני כלום. אני חתיכת עץ שמזמן כבר נשרפה, שרק רוצה להרגיש אותך שוב ושוב. אבל את, בדיוק כמו האש, שורפת וממשיכה לעץ אחר.