את

את… מתעוררת בכל בוקר, ומצפה שהפעם זה יהיה שונה.
הוא ישתנה, את מבטיחה לעצמך, הפעם הכול יהיה אחרת…
קוראת מכתב שהוא כתב לפני שבועיים, דומעת ומחייכת…
המכתב מרגש אותך בכל פעם מחדש מאז שקיבלת אותו.
את שוכחת את המועקה שהייתה בערב, ומקווה לטוב…
זאת דרכו להראות אהבה, את משכנעת את עצמך…
את… כמו חוף ים, והוא הגלים ששותפים את החול,
בא והולך, ואת… מחכה לשמש שתייבש את הדמעות.
פעם עליז ופעם כועס, הוא מתחשב רק בעצמו,
ואת… החול שסופג את כל מה שעובר בדרכו…
אצילה ונאמנה שמחכה לו כל פעם מחדש…
הוא ישתנה, זאת רק תקופה, את ממלמלת לעצמך.
והוא צריך אותי איתו, הוא גם כתב לי במכתב…
ומה איתך? איך את צריכה אותו? את מתפשרת על עצמך רק בשבילו?
את כמו עץ… והוא סופה, ואחרי שהעלים כבר נקרעו, וענפים שבורים…
את מחכה לאביב, שירפה את הפצעים…
את יציבה, והוא חזק רק בזרמים…
אין רוח שעומדת, ואין גלים שלא גולשים…
הציפייה שאשתנה כמו שהוא הבטיח במכתב…
גם היא הולכת ודועכת, כשהעלים נעלמים מהענף…
זה לא העצב, האכזבה שמשתלטת על ליבך…
והוא ממשיך לבוא, ללכת…
כי הוא הזרם, ויציבות היא האויב שלו לנצח…
ולא יוכל כבר לשנות לו את הדרך…
ואת העוגן, היחידה כאן להחליט…
אם להמשיך ולצפות… או לוותר ולהפליג…