את שלי

"את שלי," הוא אמר ומשך אותי לעברו, עיניו הכחולות נעוצות בעיני."לא חשוב מה יקרה בעתיד, את שלי לנצח." הוא מוסיף ואצבעותיו מטיילות על עופי, היה משהו קסום בדרך בה הן זזו, בדרך בה הן גרמו לעורפי לעקצץ.
"אני לא חפץ," אני אומרת בשקט ומבטי ננעץ בו בעקשנות."אתה לא יכול להכריז עליי בעלות." אני מוסיפה ולמרו תשכל כולי רוצה להישאר שם, בין זרועותיו, אני מוצאת את עצמי זזה אחרוה, מעבר לתחום הסגתו.
"אני יודע שאת לא חפץ," הוא אומר ונאנח, לא בטוח מה לענות לי."לפעמים אני חושב שאנחנו מדברים בשפות שונות בגלל שאנחנו לעולם לא מבינים אחד את השניה עד הסוף." הוא מביט בי, אך במקום לנסות ולחבק אותי פעם נוספת, הוא פשוט מתקרב אליי, כמעט נוגע, אך לא בדיוק.
"אולי כיצד שתוסיף תנועות ידיים." אני אומרת, זה לא בדיוק ניסיון פיוס, זו רק הכרה באמת המרה, אני מבינה למה הוא מתכוון רוב הזמן וכך גם הוא מבין אותי, אך יש פעמים, שאני מסיכמה איתו, פעמים כאשר נראה שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות לחלוטין ואיש מאיתנו לא מבין את השני.
"אילו תנועות בדיוק?" הוא שואל ומנמיך את מבטו אליי, אך עדיין שומר על המרחק המזערי בינינו, ואני לא בדיוק עושה שום דבר בשביל להפוך את המרחק הזה לבלתי מורגש, אני מעצימה אותו בכך שאני נעמדת על קצות אצבעותי וכמעט מנשקת אותו, שפתינו כל-כך קרובות אך גם כל-כך רחוקות.
"אני לא יודעת," אני אומרת ומביטה אל עיניו, אך הן לא מביטות בעיני הן עסוקות בבהיה בשפתי אשר מתעקלות לחיוך."אבל אני די בטוחה שיש לך רעיון לא רע." אני נושכת את שפתיי, ורואה איך הוא מאדים, אני אוהבת את זה, את העובדה שיש לו מספיק הגינות בשביל להסמיק כמו עגבניה.
"את משוגעת." הוא אומר וסוף סוף סוגר את המרחק המזכרי בינינו, לשפתיו היה טעם של שוקולד, הן היו מתוקות וממכרות.
"לא," אני אומרת, ולוקחת שנייה בשביל לנשום אוויר, החיוך המטופש לא מוכן לעזוב את פני."אני פשוט משגעת."