את קטנה מידי-פרק 5

°נקודת מבט קייטלין.
"קייטלין קלארסון?" הרופאה קראה לי והיתקדמתי לחדרה עם אימי.
"שלום קייט מה קרה ? שפעת? " הרופאה שאלה בחיוך מזויף.
"לא, אני הסתרקתי היום בבוקר והרבה גושי שיער נשרו מהראש שלי" אמרתי בפחד.
"תני לי לבדוק " .
הרופאה נגעה לי בשיער "אני חוששת שיש לך מחל.."
אימי קטעה אותה "איזו מחלה? על מה את מדברת?"
"אלופציה" הרופאה אמרה.
"מה זו המחלה הזו?" שאלתי חוששת.
הרופאה היתיישבה על הכיסא שלה ואמרה "המחלה הזו היא מחלה של נשירת שיער בגוף, הנשירה יכולה להיות בכל הגוף או רק בקרקפת או בגבות אזור הזקן והמפשעה "
"איך אפשר להבריא מימנה?" אמא שלי שאלה בזריזות.
"אני מצטערת אבל לא מצאו פיתרון כל מה שצריך לעשות זה לחכות. ניקבע לעוד שבועיים פגישה ואני אספר לכם מה כדאי לעשות" הרופאה אמרה בייאוש.
"ואין מה לעשות עכשיו?" אימי שאלה ללא תקווה.
"ניצטרך לראות באיזו סוג אלופציה אנחנו נלחמים"
"אין שום סיכון שאני אמות, נכון?" שאלתי. .
"לא מה פתאום זו רק נשירת שיער! טוב בוא נקווה לתאריך 7.9 בשעה 5 זה בסדר או לשנות?".
"לא זה מעולה " אימי אמרה "אבל מימה נגרמת המחלה? ".
"זה מבני משפחה . האם יש מישהו במשפחה שחלה במחלה זו?" .
"לא נראה לי " אימי אמרה.
~כעבור שעתיים~
°נקודת מבט טיילר.
"הוא אמר לי שהוא רוצה לצאת מהארון כמה שיותר מהר "אמרתי בזמן שקייטלין לא מפסיקה להיסתכל על עצמה במראה.
"הוא יצא מהארון רק בפני " היא אמרה מביטה אל ההשתקפות שלי במראה.
"מה חשבת על זה?".
"הוא עשה את הדבר הנכון תמיד תמכתי בו. " היא אמרה מסתובבת אליי עם עייניה הזוהרות."ומה אתה חושב על זה טיילר?" היא שאלה בחזרה.
"הלוואי והוא היה מספיק לצאת מהארון לכולם."
דפיקה בדלת קטעה את השיחה שלנו.
"כנס" קייטלין צעקה.
אמא של קייטלין נכנסה עם כמה פרוסות עוגה חתוכות על צלחת כחולה.
"לא היתכוונתי להפריע אבל הבאתי קצת נישנושים" היא חייכה.
"תודה אמא" קייטלין אמרה.
"תודה רבה גברת קלארסון! ".
"בבקשה אנא קרא לי אוליביה " .
"תודה אוליביה " חייכתי חיוך רחב.
היא יצאה מהחדר וקייטלין נשכבה על המיטה.
"אני צריכה לספר לך משהו " היא הביטה בי בעייניה היפות לא יכולתי להחזיק בעצמי ורקנתי לנשיקה.
היא דחפה אותי "מה אתה עושה?! " .
"אני..לא..".
"חשבתי אתה הומו!" היא התעצבנה.
"אני ביסקסואל " .
"מה? ".
זה אומ.." היא קטעה אותי. "אני יודעת מזה אומר! אבל למה לא אמרת לי קודם?!"
"לא שאלת!" אמרתי להגנתי.
היא קמה מהמיטה ולקחה פרוסת עוגה.
"מ..מה רצית לספר לי?" אמרתי בפחד.
"שאני חולה.."
"חולה? באיזה מובן?"
"אני במחלה שניקראת אלופציה , זו מחלה שגורמת לנשירת שיער במקומות בגוף " היא אמרה
הבטתי בה בצער איני מגיב.
"השיער שלי נושר ואני.. פשוט לא יודעת מה לעשות. "
היא אמרה בעצב .
חיבקתי אותה והיא נצמדה לחזה שלי.
"אל תידאגי הכל היה בסדר אימי גם חלתה במחלה זו " אמרתי בתקווה להרגיע אותה .
"איך היא נרפאה?" היא שאלה מתנתקת מהחיבוק.
"היא גילחה את ראשה ושיערה גדל בחזרה " אמרתי
"אבל היא החליטה לגלח אותו רק אחרי שנה. "
היא חיבקה אותי שוב פעם רק בחוזקה.
"תודה, טיי"
"על מה? " גיחכתי מחבק אותה.
"שאתה מקשיב, שאכפת לך" .