את קטנה מידי -פרק 1 (סיפור ראשון שאני כותבת)

°נקודת מבט קייטלין.
"קומי כבר!" שמעתי את אחי צועק מקצה החדר
ניבהלתי שראשי נידפק בחוזקה במדף מעל מיטתי "אחח" צעקתי ,הוא צחק ואמר "אני יוצא עם חברים " "ומה אתה רוצה שאני אעשה עם המידע הזה? " שאלתי.
"אה ואמא אמרה שתלכי לבקר את שיין " הוא חייך ויצא מחדרי.
"כלב" מלמלתי לעצמי.
שמעתי את הדלת הכניסה ניסגרת וקמתי ממיטתי ישבתי על כיסא בקצה החדר ולקחתי את הפאלפון שלי השעה 11 "לאן הוא יוצא כלכך מוקדם? " שאלתי לעצמי. ירדתי במדרגות והלכתי למטבח פתאום הפאלפון שלי צילצל "הלו" עניתי.
"בוקר טוב קייט"
"בוקר אמא.."
"תקשיבי אני רוצה שתל.."
קטעתי אותה "אני יודעת לשיין מארק אמר לי "
"יופי אז תיבדקי אם יש משהו חדש אני אחזור מהעבודה ואני אסע אליו בסדר?"
"טוב.. ביי "
"ביי"
ניתקתי.
אני שונאת ללכת לשיין.
כל פעם לבקר בבית החולים הארור הזה
לראות את הפנים שלו, העיינים העצומות שלא נפתחות, הפה שלא מדבר, הגוף שלא זז, וכל המכשירים המחוברים אל גופו, כל פעם הלב שלי נשבר מחדש.
שיין הוא אחי הבכור. בן 21. הוא נפגע בתאונת דרכים עם האופנוע שלו.
הוא 8 חודשים נמצא בבית חולים רדום.
מארק הוא אחי הקטן בן 14 .
ואני קייטלין קלארסון בת 16 ואני מתגעגעת לאחי יותר מכל אחד בעולם הזה .לאמא שלי הכי קשה כי זה לא הפעם הראשונה שמשהו נפגע בחיים שלה,
אבא שלי ז"ל נפטר כששיין היה בן 5 היא הייתה בהריון בי הוא נהרג מרוצח. הוא היה שוטר לפי משאני יודעת.
דיפדפתי באינסטגרם בזמן שהכנתי לעצמי נס.
הנחתי את הנס על השולחן והלכתי להיתקלח
כשיצאתי היתלבשתי חטפתי את הנס הפאלפון והאוזניות ויצאתי לדרך .
הלכתי ברגל לבית החולים, הוא לא כלכך רחוק.
ניכנסתי לבית החולים וחשבתי לעצמי "אל תידאגי הכל היה בסדר" כמו תמיד.
המשך יבוא..