את סומכת עליי?

ישבנו יחד על הערסל ההוא, מסונוורים מהשמש, מתרעננים מהבריזה. "בריזה, זה בא והולך" אמרת לי. אולי זו הייתה סתם אמירה על מזג האוויר, אך בעצם, זה יכול להיות גם אהבה.
התרפקנו ביחד, ידך מונחת על זרועי, הזזת את אצבעותיך בתנועות מעגליות כאלו. התחננתי לשלב את ידי בידך השנייה, ופשוט לא היה לי אומץ. ישבנו כך ושתקנו, חושבים על אהבה, עלינו. או לפחות זה מה שאני חשבתי עליו.
שאלת בהיסוס אם אולי, רק אם אני רוצה, נתנשק. הרגשתי את הלב שלך דופק חזק, וזו הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם.
"אני מפחדת" אמרתי לך, "אף פעם לא עשיתי את זה לפני, אני בטוחה שזה יהיה גרוע.."
וכמובן שהרגעת אותי, כמו שחלמתי שתעשה. "זה מסוג הדברים שאת מודעת ליכולת שלך רק אחרי שאת עושה אותם" אמרת לי, "אבל את לא חייבת, אם זה מוקדם בשבילך"
חשבתי על מה שאמרת, מהססת. רציתי שמישהו יבחר במקומי.
"את סומכת עליי?" שאלת אותי.
חשבתי על האקסית שלך, שזרקת בשבילי, ועל כמה שאני מפחדת שתעשה לי את אותו הדבר.
נזכרתי בשיחות שלנו, על כמה שאתה כל כך קיטשי ומקסים תמיד.
חשבתי על כמה שזה מפריע לי שאתה מתנגד בכוח לזה שאני אכיר את החברים שלך, אולי מבושה.
נזכרתי בזה שאתה מומחה בלגרום לי לחייך כמו סתומה, בלי סיבה מיוחדת.
חשבתי על הפחד התמידי שיש לך עוד חברה ולעולם לא אדע מזה.
נזכרתי בתווי פנייך כשאתה מסתכל לי עמוק בעיניים.
חשבתי על זה שכשאנחנו עם עוד ילדים אתה הרבה פחות מתייחס אליי.
נזכרתי כמה זה ממכר אותי להרגיש את תנועת ידך על זרועי.
ועניתי "כן".
הסתכלת לי בעיניים שנייה לפני שהן נעצמו, והשפתיים שלנו החליפו את מקומן.