את משקרת

"חששתי שלעולם לא אראה אותך שוב,
יקירתי" אתה לוחש אל אוזני.
"ואני קיוותי לא לראות אותך יותר לעולם,
ידידי" אני עונה לו ומתרחקת ממנו.
"את משקרת" אותה אומר ומתקרב אליי.
"למה לי לשקר?" אני שואלת,
ומתחמקת ממנו בככך שאני מתיישבת על השולחן.
"יש לך סיבות להכול"
הוא אומר, ומניד בראשו.
"אם כך, אין לך הוכחה שאני משקרת?"
אני אומרת ומרימה מבט אלייך.
מנסה לחקוק את דמותך בזיכרוני.
"יש לי" הוא אומר, ונעמד לידי.
למרות שהישיבה על השולחן הגביה
אותי, הוא עדיין היה כול-כך גבוה עד כי היה צריך להתכופף.
"ומה היא?" אני שואלת ומנסה להטיק את עיניי משפתך.
נראה כי אתה מבחין בזה, כי לפתע, אתה מחייך.
"ובכן, דבר ראשון, את לא מסוגלת להפנות את מבטך משפתיי"
הוא אומר ומתכופף לנשיקה זריזה.
"והדבר השני?" אני שואלת לאחר רגע.
"עינייך, הן מספרות הכול"