את כל מה שיש לי – פרק 2

– נקודת המבט של דניאל –
נכנסתי לחדר המנהל, והתיישבתי בכיסא שמול השולחן. כבר הייתי רכיל לשבת על הכיסא הזה לפחות פעם בשבוע. – וזה אם הייתי מתנהג יפה -.
"מה הפעם?" שאל המנהל בחביבות.
הבטתי במנהל, לומד את מבטו. הוא היה במצב רוח טוב היום, היה לי חשד לא קטן שזה קשור לעובדה שילדה מהבית ספר שלו מספיק מחוננת כדי לעבור ללמוד באלונים.
"זרקתי כדור נייר על המורה לאומנות." אמרתי כדרך אגב, בחוצפה הרגילה שלי שלא יכולתי להתנתק ממנה.
המנהל פרץ בצחוק. "אני מניח שזה הגיע לה."
צחקתי, זה היה מצב מוזר, המנהל הרגע אמר לי שזה בסדר שזרקתי כדור נייר על אחת המורות? טוב, זו גברת גורן, הנאומים שלה נמאסו על כל בית הספר. המורים והתלמידים כאחד.
"אני חושש שהפעם אני חייב לנקוט בפעולה. עם כמה שאני חושב שגברת גורן מגזימה בדיבוריה, זה לא היה מעשה נאות לזרוק עליה כדור נייר. " המשיך הנהל, פניו נהיו רציניים. "זה לא הגיוני שתצטרך לבלות יותר שעות במשרד שלי מאשר בכיתה -" החנקתי צחוק. מצחיק כמה שזה היה נכון, באמת ביליתי יותר זמן במשרד המנהל מאשר בכיתה, המנהל הוציא דף מאחת המגירות, חתם עליו והושיט לי אותו.
הרמתי גבה. "מה זה?"
"מחויבות אישית – אני מנדב אותך עכשיו לאחת הפעילויות הכתובות בטופס – בציפייה שזה אולי ישנה מעט את דרכיך. שעה אחת. לפחות. בכל יום."
"מה?"
"מה ששמעת מר לוי."
לקחתי את הטופס מידיו של המנהל בעצבנות, פלטתי נשיפה עצבנית ויצאתי מהחדר.
"אמהלה!" שמעתי צווחה חלושה ולפתע הייתה לי נערה בידיים.
גל כהן.
שערה השתני גלש לי בידיים, יד אחת שלי הייתה מאחוריי גבה מונע ממנה ליפול ויד אחרת הייתה בשערה. עיניה השחורות נפערו בהפתעה, ולחייה היו סמוקות ממבוכה.
לפתע שמתי לב שהיא הייתה יפה.
יפהפייה.

– נקודת המבט של גל –
הבטתי בעיניו החומות של דניאל, תמיד חשבתי שהוא היה חתיך. שערו השחור החלק היה מסודר בבלגן מכוון.
הוא הביט עליי בסוג של פליאה, אולי הערצה. זה היה מוזר. לא חשבתי שהוא בכלל היה מודע לקיומי, עכשיו הוא כן זה מה שבטוח.
ניסיתי להתעלם מהחתיכיות שלו, מה שהיה קש. מאוד. ניסיתי להזכיר לעצמי שהוא ערס, ושאני לא אמורה להתרגש מזה שהוא תפ