את כל מה שיש לי, פרק ראשון + הודעה משמחת

נקודת מבט נועה:
הרגע הזה שאני יושבת בכיתה וחושבת עליו, הוא רגע שגרתי בהחלט. כולם אומרים מעירים לי על זה חוץ ממנו, הוא לא יודע. עכשיו אני מנסה להתחיל סיפור, פעם ראשונה שלי, אבל מה זה משנה. לכתוב זה נורא קל. תמיד בעבודות להגשה אף פעם לא הייתי מכינה את המשימות כתיבה, אבל אני אעשה את זה בשנייה. הרי מה זה לכתוב, זה משהו דבילי. ואני טובה בכל דבר, אז בטח גם בזה אני אצליח.
הייתי שקועה בגבו ואז הוא הסתובב ויכולתי לראות את הפנים שלו שוב. עיניו הכחולות שקעו לתוך התודעה שלי ובהיתי בו מבלי לשים לב, זה היה ממש כיף. אני אוהבת אותו, כל כך אוהבת אותו. הוא חתיך, ומדהים. וגם קצת מרביץ לי, אבל הוא עושה את זה בצחוק. וזה סתם מדגדג אותי.
המורה למדעים הכריזה על עבודה, אז רציתי לשבת לידו ולעשות איתו את העבודה. אבל ממש לא היה לי אכפת שהוא רץ לקרן מבלי להחליף איתי מבט קצר. ואז הם התנשקו. וקרן נעצה אלי מבט מרושע וגועלי. היא יודעת על זה שאני אוהבת אותו, הוא כל כך טיפש שהוא לא מבחין. אבל לא אכפת לי ממנו ומאיך הוא מרגיש. טוב לי באיך שאני נמצאת עכשיו. אולי לבד, אבל מאושרת, רק מלהביט בו, ואני לא מורידה את החיוך גם כשהוא הולך למישהי אחרת. הוא מדהים בשבילי, אם הוא אוהב אותי באמת אז הוא יבוא אליי בסופו של דבר ונהיה ביחד. אבל זה רק עוד אחד מחלומות ישנים שבטח לא יתגשמו, אבל אני בסדר. הכל טוב.
"נועה!" נשמע קול נרגש מאחורי והעיר אותי מהמחשבות. הסתובבתי אליה, זאת הייתה הילה, למרות שגם בלי להסתובב הייתי יכולה לנחש. יש לה קול קטן וחמוד שתואם את איך שהיא נראית באופן מושלם, "את רוצה לעשות איתי את העבודה?"
העפתי מבט אליו. הוא וקרן צחקו ונראו כל כך מתוקים ביחד. לעזאזל עם קרן הזונה הזאת. "כן." אמרתי בקרירות והיא נעצה בי מבט מחושב, הבנתי שזה לא שיכנע אותה והתחלתי לצחוק. "ברור שאני רוצה לעבוד איתך, את החברה הכי טובה שלי ואני הכי אוהבת אותך בעולם…" אמרתי כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם, למרות שזה מה שקורה איתנו בערך. היא באמת החברה הכי טובה שלי.
היא חייכה את חיוך שפירשתי אותו כצופן סוד, "הילה, מה את מסתירה ממני?" שאלתי אותה בחיבה צבועה והקול שלי היה מוחצן ככזה. היא התחילה להסמיק בהדרגה עד שהלחיים שלה נהיו ורדרדות.
"יותר מאיתי?" היא טפחה לי על הגב כמו שהוא עושה לדור אחרי האימון כדורסל והתחילה להתפקע מצחוק.
"סתמי קופה!" התחלתי לדגדג אותה וזה לא בדיוק גרם לנו לבלוט כי כל הכיתה הייתה עמוסה ולא שמענו את המחשבות שלנו.
המורה התחילה לצרוח שקט וניסיתי לרוץ למקום שלי, נתקלתי באיתי שממש רץ והוא נפל עליי. זה נורא כאב וחנקתי את הדמעות. לא רציתי לבכות לידו. נהוא קם, ניסיתי לקום ולא הצלחתי והוא הושיט לי יד, סירבתי לקחת אותה ובעזרת שתי הידיים שלי קמתי בעצמי, הוא התנצל והלך למקום שלו וראיתי את קרן מחייכת אליו. זה היה הכי כואב ומשפיל, קרן כל כך שמחה שהוא התרחק ממני, כי איך שהוא הגיע למקום שלו היא חיבקה אותו וליפפה את הידיים שלה סביב הצוואר שלו. זונה.
המורה למדעים שוב צעקה שקט וכמעט כל הכיתה השתתקה, דור דיבר עם עידן והיא צעקה עליהם שייצאו, דור מיד הכחיש אבל היא לא וויתרה ושניהם יצאו החוצה עם הראש לרצפה. "עוד מישהו רוצה לצאת?!" היא אמרה בקרירות ואני חושבת שכולם הבינו את הרמז.
לילך הרימה את היד כמו ילדה טובה ואיריס נתנה לה רשות לדבר, "איריס, מה עושה מי שגומר?" היא שאלה וממש לא קינאתי בה. אין לה חברים כמעט חוץ משתיים שאוהבות אותה אבל פחות מתייחסות עליה. והן עוד שיתפו פעולה עם החרם שעושים לה… איזה חארות של בנות. הן מאלו שאני לא מדברת איתן גם כשאני צריכה משהו. למרות שלילך התמימה הזאת דווקא נראית נחמדה, חבל שהיא לא מזיזה ת'תחת הקטן שלה והולכת לנסות להיות פופולארית קצת.
"מי שגומר יכול להוציא לקרוא במקום בשקט, לצייר, להשלים משימות אחרות ולהוציא את הטלפון." איריס ענתה לה ונשמעה התלהבות בכל רחבי הכיתה. איזה מעפנים, כולה טלפון, לא שאני אתפלא עם לילך והחברות שלה יוציאו ספר.
רינת המחנכת החופרת שלנו נכנסה, "איריס, סליחה שאני מפריעה לך לשיעור, זה פשוט דחוף."
רינת לחשה לה משהו באוזן "זה בסדר גמור." איריס הנהנה. מה הקטע של כל הסודות של המורות?
"נועה, קרן. אני מזמינה אותכן לשיחה עכשיו." היא אמרה בקול חד וברור ואני וקרן החלפנו מבטים מופתעים.

-המשך בקרוב