“את יכולה לבכות קצת”, אמרת.

-"אנ.."השתתקתי.-"ואנ.." גמגמתי.
"מה העניין?" שאלת. הבטת עליי במבט כזה קצת קר, אבל אחראי, עם פוטנציאל להיות אמפטי.
"ואני יכולה לבכות גם הרבה?" פלטתי לבסוף בהתנשפות מהירה.
את קימטת את מצחך. אובדת עצות. מי לעזאזל נתן לך לשמור על הילדה ההזויה הזאת.
את בסך הכל רצית לצלוח את החיים האלה באופן נורמלי.
לא לבלות עם ילדת-מצבי-רוח- משתנים.

את מנסה להיות המבוגר האחראי. אבל אין לך מושג מה לעשות על השאלה שלי.
-"אם את רוצה לבכות הרבה, אז רק בלב", לחשת.

ובלב שלי, לחשתי לך בחזרה-"אבל אני עושה את זה יותר מידי זמן. וזה אף פעם לא עזר לי להרגיש טוב יותר".

אבל אמרת לבכות בפנים.

אז בכיתי בפנים.

וקצת רציתי לצרוח.

אני רוצה אותם.

את כולם בחזרה.

"אני רוצה את עצמי",לחשתי בקול מבלי משים לב.
ואת הבטת בי במבט מבולבל-"מה?", שאלת בגבה מורמת, ומצח מקומט קלות.

"לא משנה" ,עניתי.
"הרי בכל מקרה אין לי אותי, אם אפילו אני לא מקשיבה לעצמי"

ואז הבטת בי. והבטתי בך.
ומשהו נשבר בעייניך.

ולרגע אחד חזרנו להיות אותה אחת.
זה היה כמו שער.
ולרגע אחד הייתי אחת.
והיה לי אותי.

אבל אז העיניים שלך חזרו להיות כמו קודם.
עם המבט האחראי, הפרקטי והחושב קדימה.

ושוב.

כמו תמיד.

שכחת אותי.