את יותר יפה בלי איפור 18 (18+) – פרק אחרון

בבוקר קמתי שבורה. קמתי בשעות הצהריים. השיער שלי היה נראה כמו אחרי מלחמה אבל הלב שלי זה מה שכאב לי באמת.
"זהו זרקתי את יובל מהבית" אמרתי לאוריין ולא ממש רציתי לשמוע שאלות מיותרות.
"למה עשית את זה?" , "את לא נורמלית" , "החלטת מהר מדי" , "תחשבי קצת קדימה", אלה היו ההודעות שקיבלתי ממנה.
יובל כבר מזמן ברשימת הסינון שלי.
החלטתי לסגור את הטלפון ופשוט להיות עם עצמי.

************************************************************************************
"היום זה קורה" אמרתי לאודי. "אני לא הולך לוותר על אהבת חיי."
"אני לא רואה איך זה קורה, אבל אני זורם איתך" הוא ענה לי.
"אתה תלך להכין את המקום שאמרתי לך, תדאג שעד שעה שמונה בערב זה כבר יהיה מוכן, אני סומך עלייך." אמרתי לאודי והוא הלך לדרכו.
האמת, לא ידעתי איך לשנות את המצב. ספיר לא עונה לי לטלפונים ועכשיו גם הטלפון שלה סגור.
להגיע אלינו הביתה זאת לא אפשרות, כי זה רק יגרום לעצבים.
הלכתי לאוריין.
"אוריין את חייבת לעזור לי" אמרתי לה ועוד לא הספקתי להמשיך.
"ספיר לא עונה לי לטלפון, גם הלכתי פעמיים אליכם הביתה ושוב היא מתעלמת, אין דרך להשיג אותה" היא אמרה.
'ישנה רק דרך אחת להגיע לספיר' אמרתי לעצמי בלב.
"את חייבת לעשות לי טובה" אמרתי לאוריין.
"תעשי את זה" הסברתי לה, "ואל תשכחי להיות שם עד שעה שמונה בערב."

************************************************************************************
החלטתי לסגור גם את כל החלונות.
יובל וגם אוריין מנסים להשיג אותי בכל דרך אפשרית ואין מצב שאני אתן לאחד מהם להכנס אליי הביתה. הקשר ביני לבין יובל נגמר.
דפיקה בדלת.
שוב התעלמתי. כמה זמן לוקח לבן אדם להבין שאני לא מעוניינת יותר, שהוא פגע בי ושדי זה נגמר.
"תעוף מפה!" צעקתי לכיוון הדלת. "פשוט תעוף מפה!" צרחתי חזק יותר.
"ספירוש זה אבא."
חודשים כבר שאבא ואני מדברים רק בטלפון. הוא אדם עסוק ועובד שעות רבות וגם אני. עוד לא הספקתי לראות אותו מאז שעזבתי את הבית.
הוא בדיוק הבן אדם שאני צריכה עכשיו כדי לספר לו הכל.
פתחתי את הדלת וקפצתי על אבא, לא רציתי לשחרר אותו.
"ספירוש, מה קורה נסיכה של אבא?"
פרצתי בבכי. לא ידעתי מאיפה להתחיל לספר את הכל.
"זרקתי את יובל מהבית" אמרתי כשדמעות חונקות את גרוני, "כל הגברים אותו הדבר, נמאס לי כבר שהחיים שלי מראים סימנים של תקופה טובה ואז בשנייה זה נהרס."
"אני חושב שאני יודע איך לעזור לך" אבא אמר לי בקול הרגוע והדואג שלו.
"בואי אני לוקח אותך עכשיו למקום שאת הכי אוהבת" הוא הוסיף.
כבר שנים רבות לא יצאנו רק אבא ואני לטיול. אמא הייתה נשארת לשמור על האחיות הקטנות שלי, אבל מאז שהיא נפטרה, לאבא ולי לא יצא לבלות זמן איכות יחד.
"אבל אני לא מוכנה, אני עם פיג'מה ואני צריכה להתאפר" אמרתי לו.
"את יפה בכל מצב, תחליפי בגדים ובואי, את לא צריכה להתאפר" אבא אמר לי, חייך אליי וחיבק אותי חזק.
"טוב זה כי אתה אבא שלי, גברים אחרים לא יגידו לי את זה."

אבא התחיל לנסוע ואני רק חושבת על כל מה שעבר עליי ביומיים האחרונים.
ראינו את הבית הישן של יובל בדרך, גם עברנו דרך אוריין וכל מה שעבר לי בראש זה שרק יגיע היום שאני אמצא כבר את האחד שלי. בלי משחקים, בלי בגידות, בלי מסכות, פשוט איך שזה.

הגענו לחוף הים, אבל הפעם אבא לא לקח אותי למקום הקבוע.
"אבא פספסת את הפנייה" אמרתי לו.
אבא חייך ולא ענה.
"יאללה יורדים" הוא אמר וחיכה ליד המכונית.
"אתה לא בא?" שאלתי אותו.
"עוד מעט" הוא ענה.
לפתע הגיעה אוריין. כעסתי עליה.
"בואי" היא משכה אותי וכמה שניסיתי להתנגד זה לא עבד.
"לכי איתה" אבא אמר וחייך.
הלכנו מרחק של כמה מטרים.
לא האמנתי למראה עיניי.
ראיתי את האחיות שלי מוחאות כפיים, גם את אודי קופץ כמו משוגע. כמעט ולא הבחנתי בזה שאני עומדת על שטיח אדום. אוריין עזבה את ידי ואני רואה את יובל ממולי.
המון נרות בצדדים ואבא מחייך ומזיל דמעה מאחור. עכשיו גם אוריין הצטרפה למחיאות הכפיים ולקפיצות ויובל עומד ומחייך ורק מחכה שאני אגיע אליו כבר.
רצתי אליו וחיבקתי אותו.
"אני אוהב אותך!" הוא אמר לי.
"אבל למה אתה עושה את זה ככה, אני לא לבושה, לא מאופרת, זה לא מושלם" אמרתי לו.
"את חייבת להבין משהו, את הדבר הכי מושלם שיש בחיים שלי. אהבתי אותך תמיד. בגדים יקרים, מחשוף,עקבים ואיפור לא עושים לי את זה" הוא אמר.
"את כמו שאת, בטוב וברע, בעצבים ובכיף זה הדבר שאני רוצה."
הוא ירד על ברך אחת והוציא קופסה מהכיס.
"התינשאי לי?" הוא שאל.
כולם צעקו מסביב ואני חייכתי. זה היה הרגע המאושר בחיי.
"כן" אמרתי לו.

דברים כן מסתדרים, דברים כן קורים. את רק צריכה להאמין בעצמך!
למצוא את האחד שיבין, את האחד שיגרום לך להאמין.
ואיך יובל תמיד אומר לי : "זה ברור – את יותר יפה בלי איפור."