את חלק 4

השמש שקעה, עלתה תפסה את מקום האור העמום, ולפתע המקום שינה לחלוטין את אופיו. הוא איבד את כל הקסם שהיה בו, והשאיר רק פחד נורא. מיהרתי לרדת מהגבעה עליה עמדתי, הרוח הייתה קרה, עורי סמר, הרגשתי חשוף לחלוטין. בהליכה מהירה נסתי לכיוון היציאה נזהר לא להתקל באבנים הבולטות מן האדמה. אחרי חמש דקות שנראו כנצח יצאתי משם לחניון. את עמדת שם עם קבוצה של אנשים ליד אוטובוס תירותי, הבנתי שאם אני לא אגש אלייך עכשיו את תישארי חלום בהקיץ, דמיון לא ממומש, התחרוטות. סידרתי את חולצתי מעט, לא שזה באמת שינה משהו, ועם לב דוהר התחלתי להתקדם לעברך. בצעד הראשון עלה לי חיוך על הפנים, חיוך מאוזן לאוזן. המחשבה שעוד מעט אוכל לשוב ולחוש את ההילה הסובבת אותך עוטפת אותי, את הריח המתוק והממכר שנודף ממך, לבי האיץ אף יותר מהתרגשות. אך אם כל צעד שהוספתי לעשות החששות החלו לקנן בתוכי, הכתה בי ההבנה שאני אצטרך עוד רגעים קצרים לדבר איתך, מעשה שניראה לי בלתי אפשרי. פי ניהיה יבש כמדבר, הרגשתי שגם אם אנסה לדבר לא יצא שום קול מגרוני הניכר. בלי לשים לב פחד חדש הציף אותי, פחד שאאבד את החלום המתוק שנבנה אצלי, שהכל יתמוטט ברגע אחד של דחף. ניסתי בכל מעודי להדוף את הפחדים והחששות ולרגע קצר הצלחתי לגבור עליהם. את ניצבת מולי ורק מראה מהיר שלך הפיח בי כוח ואומץ, פסלתי את פחדי לאכזבה כי לא יכול להיות שאת לא תשתווי לציפיותי. אני נעמד מולך במרחק של צעד וחצי ממך מביט בך לראשונה כשאני יודע שאת מחזירה לי מבט ועם קול רועד מעט "שלום אני אייל."