את חלק 3

אם התחושה המדהימה הזאת יצאתי מהמערה ומחליט להמשיך לחקור את המקום, הבנתי שאם מצאתי מקום כל כך נפלא פה, בטוח קיים פה מקומות נוספים יוצאים דופן. יצאתי מהמערה והתחלתי ללכת ללא כל כיוון מסויים נתתי לרגלי לשאת אותי. לא הייתי צריך ללכת הרבה עד שהגעתי למחוז חפצי. רגלי ידעו טוב ממני לאן הן היו צריכות ללכת, אני מתיישב ומסתכל סביב.
אני יושב על גבעה סלעית השמש מאוחרי שוקעת מקנה לנוף אור מרהיב ושוב את מופיעה מולי.
המקום בו אנחנו נמצאים מלא בעמודי אבן הרוסים, אומרים שלפני מיליוני שנים במקום הזה היה ים, אולי אחד האוקינוסים. באמת יכול להיות כך הדבר, הקרקע במקום הזה היא חול ים רך שעותף את הרגל עם כל פסיעה. את בוחרת את אחד העמודים ההרוסים ומתפסת עליו כדי לקבל תמונה רחבה של הנוף, להנות מרוח בין הערביים הנעימה. השיער שלך מתנופף לאחור ומאחורייך משתרע לרחבי קילומטרים רבים נוף שונה מהכל. הוא מחולק גם לשטח מיוער זועק ומפחיד, וגם שטח פתוח ומזמין לרוץ לאורכו עם ידים פתוחות לרווחה. אני מסתכל עלייך מתרכז בך ברקע המראה המרהיב, והתמונה הזאת ניראת לי כדמוי המושלם לגן עדן. יכולת הבחירה בין מבט מפחיד מלא אדרנלין לבין חוויה משוחררת וחיה וכל זה עם התענוג של יופייך ברקע שעוזר לקבל ולהשלים עם ההחלטה. כי אם אבחר ללכת ליער החשוך הקר והקודר את תאחזי בידיי ותלווי אותי לאורך כל הדרך, תתמכי ותרמי אותי את רוחי כשהיער יתיש אותי ויוריד אותי על ברכיי. ואם אבחר לרוץ אל החופש את תנשקי את שפתי ותביאי לי את התחושה שאני יכול לעוף. השמש מתחילה לרדת, צל האבנים נמתח, הרוח מתחילה להתקרר מעט. צורות עמודי האבן מתבהרת, הם שונים אחד מהשני, כל אחד מהם נהרס בדרכו שלו על ידי הטבע. אור השמש מקנה להם מראה מעט אנושי אני מתחיל לראות ממש פרצופים של אנשים, לכל אחד מהם הבעת פנים אחרת המציירת סיפור חיים. אחד ניאה כעוס, ולידו עומד אחד עצוב, לא הרבה מאחוריהם עומדים זוג עמודים שמתבוננים אחד בשני כזוג שעומד להיפרד להרבה שנים, מצחם נוגע אחד בשני וישנו זיז אבן שניראה כמו דמעה זולגת. אני מרים את ראשי ומתפס לנקודה גבוהה, מתבונן על הכל מלמעלה, והמרחב שמולי בונה לי תמונה של פיתוח של אוכלוסיה שלמה. צלילי גיטרה עדינים נשמעים ברקע משתלבים עם צלילי תנודות העצים בסינרגיה. אני חוזר להסתכל עלייך ואת כבר אינך יושבת על אותו עמוד, דופק ליבי מאיץ, אני חושב שאיבדתי אותך שוב. אני מחפש בבהלה עם עיניי ומוצא אותך יושבת נשענת על אחד העמודים, עינייך עצומות וראשך שעון לאחור, ואת כמוני נהנת מטעימת הגן עדן. עצבות מתחילה לחלחל לליבי, עצבות עמוקה על כך שאנני יושב לצדך מחזיק את ידך וחווה את התחושה ההילאית איתך יחד, לא חולק את תחושותי עם תחושותייך, שאנני יכול לנשק את לחייך ולתת לרוח לייבש את הרטיבות שנשארת, שאת לא מנשקת את שפתי ואנחנו לא נסחפים עם הרוח ומחמים אחד את השני.