את חלק 2

את חלפת על פני, חלפת ובתוכי הרגשתי כבר את הגעגוע, את הרצון להמשיך להתבונן בך להמשיך להריח את הריח המתוק הנודף ממך. נאבק עם עצמי לא להסתובב ולהמשיך להסתכל, מרגיש כאילו מישהו אוחז בראשי ונאבק לא לתת לי להסתובב. ניהיית כמו סם בשבילי, כמו הפרי האסור מה שהופך אותך לנחשקת אף יותר. את מתרחקת ממני צעד אחר צעד, תחילה אני מפסיק להרגיש את האטמוספרה החמימה שעתפת אותי בה, ולאט לאט אני מפסיק לחוש את הריח המתוק שלך. אני מבין עכשיו גם אם אסתובב ואושיט יד כדי לאחוז בך לא אגיע, לבי נחמץ. עם תחושה מרה זאת אני מתעורר מהחלום בהקיץ למראה מלהיב. הספסל עליו אני יושב עומד למרגלות הר שאיתני הטבע חצבו במשך שנים לכדי מערה. אני יושב מרים את ראשי עד הנקודה בה אין ביכולתי עוד ועדיין אני נמצא תחת אותה כיפת אבן. האוויר הנקי והקריר ממלא את ראותיי סביבי מסתובבים מטיילים רבים חלקם בזוגות מצלמים אחד את השני למראה המרהיב, אך אינם מבינים שאת העיקר הם מפספסים, ריאתם מוגבלת לאותם עשרה אינץ' של המצלמה, והמקום נפרש חמישים מטר לגובהה ומאה חמישים לאורך. המערה מתחילה להתרקון אני ממשיך לשבת ולהנות מקסם המקום. ככל שהמקום מתרוקן כך צלילי הטבע קמים לחיים, נישמע זרזיף מים שמתפתף בתחתית ההר, אני מושיט את ידי ונותן למים למלא את ידיי אני לוקח לגימה ארוכה ומי האגפיפר ממלאים את פי מים טריים וקררים מים הטעימים ששתתי מימי. אלוות העצים מתנודדים ברחש כאילו מתקשרים בינהם, השקט מחריש אוזניים. על אבן המערה מתפשים צמחים שמקשטים את האבן ומשוועים לה מראה חי יותר. המקום ניראה בן אלפי שנים ולמרות שעברו בו מיליוני אנשים עדיין יש תחושה שמישהו גר בו פעם, הרצפה עם הבליטות המוזרות, הדרך בה השבילים מתפתלים. רוח קלילה ונעימה ניכנסת למערה וסוחפת אותי למחשבה עמוקה את חוזרת לתודעה שלי, אני מדמיין אותך ברגע לפני שחלפת על פניי, הרגע בו הייתי קושר אלייך יותר מכל, הרגע בו יכולתי להרגיש את חום גופך מלטף את פניי. משפחה חדשה ניכנסה למערה ורעש הילדים הוציאו אותי מהמחשבות שלי. אמא ושני ילדים קטנים, הם מדברים בינהם בשפה שאני לא מכיר. היא מעמידה אותם באיזו נקודה ומצלמת אותם, זו תיהיה תמונה שביום מן הימים האחים ישאלו את עצמם איפה זה היה, הם היום קטנים מידי כדי לזכור את מרהויו של המקום בו הם היו. הדבר היחיד שהם יזכרו הוא אותו קטע קטן שאימם בחרה. הם לעולם לא יוכלו להיזכר בריח העצים שעוטפים את המקום, את הטעם הנקי של המים שלא נטמע מהחיים העירוניים. המשפחה יצאה מהמערה עכשיו נותרתי לבדי המערה כאילו עוטפת את כולי היא נוסכת בי כוחות אני מרגיש מוגן מכל דבר שהטבע יכול להעריף עליי.