את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 9.

נקודת מבט של תבל.
הלכתי להלל למשרד, אני עדיין כועסת עליו בגלל שהוא שיקר לי בתחרות.
"קראת לי?" דפקתי בדלת.
"כן, כנסי" הוא אמר. נכנסתי והתיישבתי בכיסא מולו.
"רציתי לדבר איתך קצת על ההסתגלות שלך בפנימייה" הוא חייך.
"נו אז תשאל" עניתי ביובש.
"אוקי.." הוא היה נראה קצת מבולבל. הוא עיין בתיק האישי שלי.
"טוב תבל, אז איך את מסתדרת פה בפנימייה?" הוא שאל.
"אין מים חמים במקלחות" עניתי ביובש והתעסקתי בציפורניים שלי.
"מה עוד?" הוא שאל.
"הפסטה בולונז בימי שלישי, דוחה" אמרתי מבלי להסתכל בעיניים שלו. שיחקתי קצת עם הטלפון, לא הדלקתי אותו או משהו, פשוט רציתי להראות להלל שאני לא מעוניינת בשיחה איתו.
"תבל, מה יש לך היום?" הוא שאל.
"כלום, מה יש לי?" עניתי בחוסר התעניינות.
"תעני לי" הוא התעצבן ולקח לי את הטלפון.
"תחזיר לי את זה!" קמתי מהכסא בכדי לקחת ממנו את הטלפון ויצא מצב שאנחנו קרובים. ממש קרובים.
"קודם תגידי לי מה עובר עלייך" הוא אמר.
בלעתי את הרוק, הלל תמיד גרם לי להתרגש ולגמגם לנוכח היופי המרהיב שלו.
"נו, את רוצה לקבל את הטלפון שלך היום?" הוא ניתק אותי מהמחשבות.
"כן!!" ניסיתי לקחת אותו.
הוא החזיק לי את הידיים חזק. מדריכים לא אמורים להיות קרובים בצורה כזאת לחניכים שלהם.
"למה שיקרת לי?" שאלתי בלחש. אנחנו קרובים, מרחק אצבע מפריד בינינו.
"מתי שיקרתי לך?" הוא שאל.
"בתחרות. אמרת שאתה לא מכיר את תגל, מסתבר שהיא הייתה בפנימייה שלכם" אמרתי.
הוא הסתכל לי בעיניים עמוק עמוק.
"אני מצטער" הוא אמר.
"זה לא משנה את העובדה שאני כועסת עליך" אמרתי לו.
"מה אני צריך לעשות כדי שתסלחי לי?" הוא שאל.
"אני לא בן אדם שסולח בקלות" אמרתי.
הוא הסתכל על השפתיים שלי, כתוצאה מזה בלעתי רוק.
התקרבנו עוד ועוד. אני נמצאת כרגע בתוך בועה. רק אני והלל ואין אף אחד בעולם חוץ מזה.
"אני הולך להצטער על זה" הוא אמר והתקרב יותר.
"אבל אריאל.." מלמלתי שאני כבר בין שפתיו.
הוא נישק אותי. הנשיקה הייתה מדהימה, אין דברים כאלה.
הרגשתי בעננים.
"הלל אני צריך את השלט של הטלוויזי-" מישהו פיצץ את הבועה שלי.
"בבקשה שזה לא יהיה מה שאני חושב שזה" אריאל עמד בפתח הדלת, עם זר פרחים ביד וסרט רומנטי.
המבט שלו היה מבולבל, שבור וכועס בעיקר.
"אריאל, אני מצטערת" עלו לי דמעות לעיניים. לא בכיתי. עצרתי את הדמעות.
"הלל? דווקא אתה? חשבתי שאתה אחי הגדול ובסוף.. אתה הולך עם החברה שלי? אתה ידעת מה אני מרגיש כלפיה ובכל זאת נישקת אותה?!" הוא צעק.
"אריאל, אני מצטער. לא התכוונתי. זה היה דחף רגעי, לא יותר מזה" הלל אמר ושם יד על הכתף של אריאל.
מצד אחד נפגעתי, אני לא דחף רגעי של אף אחד, שנינו רצינו בנשיקה הזאת ואנחנו אשמים באותה מידה.
"אל תיגע בי!!" אריאל צעק והעיף בחוזקה את היד של הלל ממנו.
פחדתי מאריאל, אף פעם לא ראיתי אותו עצבני ככה.
לא בכיתי. אסור לבכות ואסור להישבר.
"אריאל, אני אוהבת אותך, תאמין לי" אמרתי בקול רועד.
"את לא קיימת מבחינתי יותר, תבל" הוא אמר ויצא בטריקת דלת מהחדר.
יצאתי אחריו. הוא כבר הספיק להתרחק.
"את מטומטמת תבל" הרשיתי לעצמי להזיל דמעה.
הכי גרוע, שנהנתי מהנשיקה עם הלל. כמו טיפשה ויתרתי על גבר מדהים כמו אריאל.
אבל אסור לבכות כי 'ברביות לא בוכות'.