את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 3.

נקודת מבט של אסיף.
אחרי האסיפה כולם התפזרו.
יש עוד שעה עד כיבוי האורות.
"אסיפי" ליאב בא מאחוריי והניח את ידו על הכתף שלי.
"ליאבי" צחקתי.
"מה קורה יפה?" הוא שאל.
"הכל סבבה איך אתה?" שאלתי אותו.
"אני בסדר" הוא אמר.
"טוב שפרקת, לא טוב לשמור בבטן" חייכתי אליו.
"כן אה.." הוא אמר.
"איך את מרגישה?" הוא שאל. לפני יומיים הייתי חולה וליאב ממש דאג לי.
"עכשיו יותר טוב" צחקתי.
"ילדה יפה עם נמשים" הוא צבט לי את הלחי.
"חיים שלי" נישקתי אותו בלחי.
"אז… מה את עושה היום בערב?" ליאב שאל וקרץ.
"לא ילך לך חמוד. אני לא אחת מהבלונדיניות שלך שאתה לא זוכר את השם שלהן" צחקתי ונתתי לו כאפה קטנה על הלחי.
נכנסתי לחדר.
"את וליאב ביחד?" תבל שאלה בהרמת גבה.
"ממש לא, ידידים וזהו" צחקתי.
"אוקי… תגידי בא לך לקחת אותי לכיוון המקלחות? אני מתה להתקלח אחרי היום המתיש הזה" היא ביקשה.
"כן ברור" צחקתי ולקחתי פיגמה של מיקי מאוס מהארון שלי.
תבל לקחה את הכלי רחצה שלה ויצאנו מהחדר.
נכנסנו למקלחות.
"אחותי, מה עשית לליאב שהוא עומד במסדרון עם פה פעור ומבולבל?" סופי הגינגית שאלה אותי.
"לימדתי אותו שעם אסיף נהרי לא מתחילים" צחקתי.

נקודת מבט של תבל.
נכנסתי להתקלח, כשיצאתי אף אחד כבר לא היה במלתחות.
מרחתי על עצמי קרם גוף, בושם, דאורדורנט וקלעתי לעצמי צמה.
לבשתי את הפיגמה הקצרה של פו הדב ויצאתי.
במסדרון הכל היה חשוך.
נו בטח,
התקלחתי שעה וחצי. וזה עוד מקלחת זריזה שלי.
התחלתי להתהלך במסדרון החשוך, מנסה לחפש מתג של אור שיכוון אותי לחדר שלי.
הרגשתי יד שמושכת אותי.
נפלט ממני קול של בהלה ומהר אותו מיהרו לכסות לי את הפה.
"אני יודע שאת חושבת שאני מטורף אבל תקשיבי רגע" אותו אחד מהאסיפה, אריאל, אמר.
"מה אתה מטורף?! אתה יודע איך נבהלתי?" צעקתי עליו בקטנה כזה.
"תקשיבי לי רגע אני מכיר אותך" אריאל ניסה להסביר.
"זה הדרך שלך להתחיל עם בחורות?" שאלתי בזלזול והרמת גבה.
"אני לא מתחיל איתך, תאמיני לי שיש מספיק בחורות שרוצות אותי" הוא אמר.
"מעולה, אז אפשר ללכת?" שאלתי וניסיתי להשתחרר מהידיים שלו.
"נו שחרר אתה מכאיב לי" נאבקתי בו. הכי עצבן אותי שזה היה נראה שלא מזיז לו בכלל.
"אז לפחות תקשיבי לי" הוא אמר.
"להקשיב לך? לילד פנימייה שבקושי יודע כמה זה אחד ועוד אחד?" שאלתי בזלזול.
הוא התקרב אליי יותר במבט די עצבני.
פחדתי ממנו.
"אני לא מפחדת ממך" ניסיתי להישמע בטוחה והסתכלתי עליו מלמטה כיוון שהוא היה יותר גבוה ממני בכמה סנטימטרים.
"ספרי את זה לגוף שלך שרועד" הוא גיחך והתקרב יותר. הרגשתי את הנשימות שלו ואת הלב שלי יוצא מהמקום מרוב פחד.
"את עדיין לא מפחדת ממני?" הוא שאל.
"תצטרך להתאמץ יותר כדי להפחיד אותי" בלעתי את רוקי בכבדות.

"מה הולך פה?" הלל בא מאחרוני ושאל בחשדנות.
נשמתי לרווחה.
"הלל זה לא מה שאתה חושב.." אריאל ניסה להסביר. אהה פתאום הוא נהיה פחדן?!
"אריאל לך לחדר שלך, גם את תבל, יש לכם מחר מבחן בספרות ואחרי זה שיחה איתי על למה הייתם מחוץ לחדרים שלכם אחרי כיבוי אורות. תצפו לעונש הולם" הוא אמר,הסתובב והלך.

נקודת מבט של אריאל.
אחרי שהלל הלך הסתובבתי בחזרה לתבל "תראי אני מצטע-" אבל היא כבר לא הייתה שם.
זה יהיה יותר קשה ממה שחשבתי.
חזרתי לחדר ונשכבתי על המיטה עם הפנים על הכרית.
"יום שבוז?" ליאב הבהיל אותי.
"ממתי אתה פה?" שאלתי בבהלה.
"אמממ לפני שלוש שנים?" הוא שאל בהרמת גבה.
"לא יטיפש, ממתי אתה פה בחדר?" שאלתי.
"אה הגעתי לפני כמה דקות" הוא צחק.
"איפה היית?" שאלתי.
"ב..טיול קצר" הוא חייך חיוך ממזרי.
"דביל" גלגלתי עיניים וצחקתי.

עצמתי עיניים ונרדמתי.
*"אריאל זה לא מצחיק, הם רודפים אחרינו" הילדה בחלום, תבל אמרה.
"מי?" שאלתי.
"אריאל הם באים לקחת אותי" היא אמרה בפאניקה.
"אני לא אתן לך ללכת ממני, עד שמצאתי אותך" חיבקתי חזק חזק. היא הסתובבה אליי. פעם ראשונה שראיתי את הפנים שלה בחלום.
יש לה עיני שקד חומות שאני יכול לטבוע בתוכן.
היינו במרחק שאפילו קיסם לא יכול לחצוץ בינינו.
"אריאל, תשמור על עצמך" היא אמרה ונעלמה מבין הידיים שלי.
"תבל? תבל?" חיפשתי אותה אבל ללא הצלחה.
*
"תבל!!!" קמתי מהחלום בבהלה.
בדקתי שלא הערתי את ליאב ויצאתי מהחדר לכיוון החדר של תהל.
הדלת של החדר שלה ושל אסיף הייתה נעולה. יצאתי מבניין הפנימייה וטיפסתי כמו טמבל אל המרפסת שלהן בחדר.
"אחח כוסעאמק" לחשתי כשעיקמתי את הרגל.
"מה אתה עושה פה?" תבל צעקה בלחישה כזאת מאחוריי והבהילה אותי.
"אני חייב לדבר איתך" לחשתי.
"בארבע לפנות בוקר? זה לא יכל לחכות למחר?" היא שאלה בעצבים.
"לא" אמרתי ותפסתי בפניה היפות.
"אתה ממש לא הולך לנשק אותי" היא העיפה ממנה את הידיים שלי.
"אני חייב" תפסתי בפניה שוב ונישקתי אותה.
"עזוב אותי מטומטם" היא התעצבנה.
"כדאי לך ללכת מהר לפני שהלל ידע על זה" היא הוסיפה בטון מזהיר.
"אני לא מוכר לך? אף פעם לא ראית אותי או שמעת את הקול שלי?" שאלתי באכזבה.
"הכרתי אותך לפני כמה שעות חתיכת פריק" היא שילבה ידיים.
"עכשיו לך מפה" היא הוסיפה בטון הצפונבוני והמתנשא שלה.
ירדתי למטה אל הדשא.
כבר הייתה זריחה. נשכבתי על הדשא והסתכלתי. זה הרגיע אותי.
הסתכלתי למעלה, למרפסת של תבל. גם היא הסתכלה על הזריחה.
היא הסתכלה אליי ואז חזרה להסתכל על השמש.