את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 24.

נקודת מבט של תבל (מוקדש לתולעת)
ישבתי בחדר הגדול שלי, לפתע הבנתי יותר. לא משנה כמה כסף או זהב יש לך, כל הפאר הזה לא שווה כשאין לך את האושר הפנימי שלך. הסתכלתי בחלון וחשבתי על אריאל, על כל מה שעברנו. הוא כל כך חסר לי. בלעדיו, אין לי מצב רוח לחייך. איתו, יש לי אנרגיה בצורה מטורפת. כאילו יש לו מנגנון על הרגשות שלי.

"תבל?" עמליה נכנסה בנקישות חלשות על הדלת. היום יום שישי והשעה כבר ארבע אחר הצהריים, היא באה להגיד לי שהיא סיימה את עבודתה כנראה.
"היי עמליה." חייכתי אליה ופיניתי לה מקום במיטה העטופה במצעים לבנים המסמלים את בואה של השבת.
"אני סיימתי כאן, אני אחזור מחר בערב, את תסתדרי פה בלעדיי?" היא שאלה וליטפה את השיער החום שלי.
"בטח, אני רגילה להיות לבד." קמתי כדי לחבק אותה. היא אישה טובה, לא כמו רוזי שלי, אבל היא מדהימה.
"הבאתי לך משהו קטן לכבוד שבת." היא הושיטה לעברי קופסה אדומה וקטנה. הסתכלתי אליה במבט מופתע. לא ידעתי מה להגיד. פתחתי את הקופסה, הייתה שם שרשרת זהובה עם תליון קטן ועדין. בדיוק כמו שאני אוהבת.
"תודה עמליה, זה מקסים." חיבקתי אותה שוב. היא חייכה חיוך גדול וחושף שיניים ולאחר כמה שניות יצאה מהחדר.
קמתי מהמיטה, החלטתי שהיום אני יוצאת לבלות ולנשום קצת אוויר. דיכאון לא יחזיר לי את אריאל.
בחרתי שמלה פרחונית קצרה עם כתפיות דקות. אני אוהבת את השמלה הזאת.
הוצאתי מארון הנעליים הלבן נעלי בובה צהובות שתואמות לשמלה.
הנחתי את פריטי הלבוש על המיטה ונכנסתי להתקלח במקלחת שנמצאת בחדר שלי.
ידוע שמקלחת מנקה מחשבות. שטפתי את הפנים, נותנת לדמעות לזרום בידיעה שברגע שאצא מהמקלחת, אני לא אבכה שוב. חפפתי את השיער בשמפו התותי פרוטי שאריאל אהב שאני משתמשת.
יצאתי מהמקלחת כשמגבת סגולה עוטפת את גופי. מרחתי קרם גוף על כל חלקי הגוף. לאחר מכן, הסתכלתי בשעון שתלוי על הקיר. השעה הייתה שבע וחצי בערב. התחלתי להתלבש, השמלה נראתה עליי טוב והנעליים ללא ספק גנבו את ההצגה.
התחלתי להתאפר. אני בסך הכל הולכת לאכול גלידה ולטייל קצת בתל אביב, לא צריך להשקיע יותר מדי. ציירתי את האיילנר בצורה מושלמת. המסקרה עשתה את שאר העבודה.
לקחתי תיק קטן, הכנסתי לתוכו את הפלאפון שלי, כסף ואודם ורוד עדין.
הזמנתי מונית ויצאתי אל מחוץ לבית כדי לחכות שהיא תגיע.

נקודת מבט של ליאב (מוקדש לטול)
היום יום שישי, היום הכי מבאס בשבוע שלי. לראות את הפרצוף של ההורים שלי. למרות הכל החלטתי לקחת את אסיף לארוחה עם ההורים שלי.
"מוכנה?" החזקתי בידה של אסיף בפתח הדלת של הבית שלי. הייתי לחוץ. פחדתי שהם יעליבו אותה או שהם יעקצו אותה. היא חייכה לעברי, משדרת שהכל בסדר.
פתחתי את הדלת בעדינות, נזהר לא להרעיש.
נכנסנו למטבח, באופן מפתיע, ההורים שלי עורכים שולחן. אמא שלי הרימה את מבטה אליי.
"ליאבי שלי." היא התקדמה בצעדים מהירים כדי לחבק אותי. החזרתי לה חיבוק, עדיין מופתע מהיוזמה שלה לחבק אותי. החיבוק שלה היה חסר לי, אחרי הכל, אין כמו אמא.
"את בטח אסיף." היא פנתה לאסיף בלחיצת יד. אסיף חייכה והנהנה.
"את יפיפייה אסיף. הבן שלי זכה." אמא שלי הראתה המון חיבה שזה כבר היה נראה כאילו היא חולה.
"תודה, גם את ממש יפה. עכשיו אני מבינה מאיפה ליאב ירש את היופי שלו." אסיף חייכה.
"טוב, אפשר לשבת לאכול, הקיטש שלכן יכול להרוג מישהו." הייתי חייב להרוס את הרגע.
אמא חבטה בי עם המגבת בצחוק. כולנו צחקנו, התיישבתי ליד אבא שלי שהעביר חיוך אליי. חייכתי אליו בחזרה. הרגשתי תחושת הקלה, הם חזרו להיות כמו פעם. הורים שהילד שלהם הוא הדבר הכי חשוב.

אחרי הארוחה אני ואסיף עלינו לחדר. היא הייתה קצת בהלם מהגודל שלו.
תפסתי בה מהמותניים. כרגע אפילו חוט לא יכול להפריד בינינו.
"את יפה. ואת שלי." לחשתי אליה, מגניב לה נשיקות קטנות לצוואר.
"אתה מדגדג אותי." היא צחקה וניסתה להשתחרר מהאחיזה שלי במותניים שלה.
"השמלה שלך יפה, את יודעת איפה היא תהיה יותר יפה?" שאלתי בהתחכמות. היא כבר מבינה מה אני רוצה.
"אדון ליאב בטיטו, אתה פשוט חרמן!" היא צחקה, לא הרפיתי עדיין מהמותניים שלה.
"השמלה הזאת פשוט חייבת לפגוש את הרצפה." התגוננתי, אני גבר, הבחורה שאני אוהב נמצאת פה בשמלה שמטריפה לי את החושים.
לאט לאט היא התקרבה, נותנת לי נשיקות קטנות שמסחררות אותי. הריח של הבושם שלה, משגע אותי וגורם לי להסניף אותה בכל פעם מחדש.
נשכבנו על המיטה, השמלה סוף סוף הגיעה למקומה המיועד- הרצפה.

נקודת מבט של אריאל (מוקדש לחדשה)
אחרי הארוחה עליתי לחדר, נזרק על המיטה וחושב על איך הכל היה צריך להיראות. הכל היה צריך להיות אחרת. אני ותבל היינו צריכים להיות עדיין ביחד, אמא שלי לא הייתה צריכה לעבוד כל כך קשה כדי לפרנס את המשפחה.

~כשאתה נמצא בתחתית, שאתה חושב שאין לך לאן להמשיך מפה, שאתה בטוח שאלוהים עושה לך בכוונה, דווקא אז החיים מתחילים להסתדר~

קמתי, נעלתי נעליים. נשארתי לבוש כמו שהייתי בארוחת שישי. חולצה מכופתרת בצבע לבן ומכנס גינס בהיר עם קרעים.
התקשרתי לחברים שלי מהשכונה, הודעתי להם שעוד חצי שעה נפגשים ונוסעים לטייל קצת בתל אביב.
אני בטוח שתבל לא תשמח לשמוע שהחבר שלה יושב מדוכא בבית.
לקחתי כסף והוצאתי הטלפון מהטעינה. החברים הודיעו לי שהם כבר בחוץ. לקחתי את המפתחות של האוטו ויצאתי מהחדר.
"ביי אמא, אני יוצא, אני אחזור מאוחר אז אל תחכי לי." הודעתי לאמא ונשקתי לראשה.
"טוב ילד שלי, תשמור על עצמך." היא חייכה והמשיכה לקפל את הכביסה. שי שיחק בכדור נייר, התאמן בכדורגל. ביום ראשון בא צייד כשרונות לשכונה כדי לראות אותו משחק ואולי אם יהיה לו מזל, שי יתקבל לנבחרת הנוער של הפועל נתניה.
מאז שהוא שמע את הידיעה הזו, הוא לא מפסיק להתאמן. אולי מאחד מאיתנו יצא כוכב, ולא רק כוכב בשמיים…

יצאתי החוצה, החברים שלי כבר חיכו המון זמן. נכנסנו לאוטו. הפעלנו שירים.
"אז מה אריאל? יש לך חברה שמחכה לך בפנימייה?" סהר, אחד החברים שלי שאל.
"היא לא בדיוק חברה שלי." אמרתי ונזכרתי בפנים היפות של תבל.
"סטוץ?" נתנאל, חבר אחר שאל. התעצבנתי באותו רגע, תבל היא לא סטוץ בשביל אף אחד.
"לא, ממש לא, היא חשובה לי, אל תדבר עליה ככה." אמרתי, מתאפק לא להטיח את האגרוף שלי בפרצוף שלו.
הגענו לתל אביב. התקדמנו לכיוון הים, כל הזמן נכנסתי לווצאפ, כדי לראות מתי היא התחברה. היא לא הייתה מחוברת המון זמן כבר.
"אחי, תתעודד קצת. אנחנו בתל אביב, תהנה." סהר טפח לי על השכם ומיד אחר כך הפנה את גבו אליי כדי לדבר עם בחורה תל אביבית.
המשכתי ללכת, החברים שלי נטשו אותי לטובת בחורות ללילה, התחלתי ללכת, מדמיין מה תבל עושה עכשיו. בטח מבלה עם חברות שלה, מורחת לקים או מתאפרת.
רק אני תקוע עליה ומסרב להמשיך הלאה. כאילו משהו עוצר אותי מלהמשיך.

"שלום." שמעתי קול מאחורי. קול עדין של בחורה. זה היה קול שלה. הקול מהחלום, הקול מהריבים איתה, הקול מהמילים היפות שלה. זה היה הקול של תבל.
הסתובבתי, מפחד להתאכזב ולראות שזאת לא היא.
זאת הייתה היא, יפייפיה, עומדת עם השמלה הפרחונית שאני כל כך אוהב. השיער שלה ארך.
חייכתי חיוך גדול, רק חיכיתי שהיא תתקרב יותר ותפר את הפער בינינו. היא ראתה את החיוך הזה. הרבה זמן לא חייכתי.
היא רצה לעברי, משמידה כל קטע של מרחק פיזי שהיה בינינו. היא קפצה עליי בחיבוק, חיבוק של געגוע.
הורדתי אותה לאט, מפחד שהיא תיעלם לי פתאום.
"כמה שאת יפה." לחשתי וליטפתי את השיער הריחני שלה.
"אני אוהבת אותך." היא הסתכלה עליי. העיניים שלה נצצו, כאילו עומדת לפרוץ בבכי.
תפסתי בלחייה ונישקתי אותה. התגעגעתי לנשיקות שלה, נשיקות שמשאירות טעם לעוד.
"הייתה לי הרגשה שאני אפגוש אותך היום." אמרתי שהתנתקנו. היא חייכה, החיוך לא ירד לשנינו מהפנים.
"מה יהיה עכשיו?" היא שאלה והחיוך ירד מהפנים שלה.
"עכשיו אנחנו לא חושבים על מה יהיה. אנחנו חושבים על מה שקורה עכשיו." אמרתי וחיבקתי אותה.
נישקתי אותה נשיקות קטנות בצוואר, אני יודע שהיא אוהבת את זה.

השעה הייתה כבר לפנות בוקר, עוד מעט זריחה. מזכיר לי את הפעם הראשונה שהתנשקנו. שהיא עוד שנאה אותי שהתגנבתי אליה למרפסת בלילה.
הבאתי לה את הגקט השחור שלי, שלא תתקרר. היא חייכה ונצמדה אלי. התחלנו ללכת לכיוון לחוף. ככה יהיה יותר כיף להתחיל את בוקר יום שבת.