את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 23.

נקודת מבט של תבל.
קמתי מהשינה, העיניים היו אדומות ונפוחות.
פחות מיממה בלעדיו ואני לא מתפקדת. הוא חסר לי. אני רגילה לקום בבוקר מהנשיקות שלו, רגילה להירדם בלילה עם הליטופים שלו. הוא פשוט חסר לי.
"תבל, ארוחת בוקר." עמליה, העוזרת החדשה נכנסה לחדר.
"עמליה, אל תקחי את זה אישית, אני בטוחה שאת בן אדם מדהים אבל רוזי גידלה אותי. " התנצלתי על ההתנהגות של אתמול.
"זה בסדר, אני מבינה אותך." היא ליטפה את פניי ברכות.
היא הייתה יותר צעירה מרוזי, היא גם הייתה ממש יפה. היא הסיתה חתיכה משיערה בלונדיני אל מאחורי האוזן וחייכה אליי עם שפתייה הקטנות.
"טוב, מה את אוהבת לאכול?" היא שאלה וקמה מהמיטה.
"טוסט יהיה נחמד." חייכתי.
היא יצאה מהחדר והשאירה אותי לבד, מעניין מה אריאל עושה עכשיו.. עם מי הוא מסתובב.. אם הוא קם בכלל.

נקודת מבט של אריאל.
התהלכתי במסדרון, בלעדיה הכל נראה כל כך ריק. אני מרגיש כאילו לקחו לי את האוויר לנשום, לקחו לי את החיוך.
"בוקר טוב." מאי הצטרפה אליי בדרך לכיתה.
"בוקר טוב." עניתי לה בחיוך.
"אז מה? תבל ואריאל כבר לא?" היא שאלה. הצליחה להרגיז אותי על הבוקר.
"תבל ואריאל מאוד כן. עכשיו אם לא אכפת לך, תפסיקי לדחוף את האף בעניינים שלא שלך." התרגזתי והתקדמתי קדימה, נותן לה מכה עם הכתף שלי.
"חבל, אני דווקא יכולה להגיד לך הפריד ביניכם." היא אמרה בקול המתנשא שלה.
הסתובבתי אליה, היא התעסקה בציפורניים שלה.
"מי זה?" שאלתי בחוסר סבלנות והחזקתי את הידיים שלה.
היא הסתכלה עליי בהרמת גבה. כאילו מרמזת לי להוריד את הידיים שלי ממנה. נאנחתי והורדתי את הידיים ממנה.
"אריאל, אני אעזור לך לגלות מי הלשין עליכם, רק בשבילך. הפעם אין לי שום אינטרס. נמאס לי שכולם חושבים שאני מכשפה פה בפנימייה." מאי אמרה וראיתי איך העיניים הכחולות שלה התרכחו.
"תודה מאי," אמרתי. "חוץ מזה, אני אף פעם לא חשבתי שאת בן אדם רע. את פשוט.. רכושנית." חייכתי אליה. היא חיבקה אותי.

"מה קורה פה?" אסיף שאלה בהרמת גבה.
אני ומאי הסתכלנו אחד על השני. לא עשינו שום דבר רע אז פשוט אין מה להסתיר.
"אמור לקרות משהו?" מאי עקצה בתגובה.
"אריאל תרגיע את המכשפה שלך, לפני שאני אשלוף ציפורניים ויהיה חבל." אסיף התעצבנה.

"הופה קרב חתולות." ליאב בא וחיבק את אסיף מאחור.
"אתם פשוט חבורה של אדיוטים. אריאל, כשתתפנה, דבר איתי." מאי נאנחה ונישקה אותי בלחי. כשהיא הלכה אסיף הפנה אליי מבט רצחני.
"מה?" שאלתי את אסיף בתמימות.
"היא לא פה יום ואתה ממשיך הלאה?!" היא צעקה.
"תירגעי אסיף, אני יודע מה אני עושה." אמרתי באדישות.
"אה שמעו קטע, רציתי להיכנס אתמול בלילה לחדר שלי ואיזה שוק? היה נעול." אמרתי בשוק מדומה. אסיף הסמיקה וליאב גיחך וגירד בראשו.
"מקווה שנהנת גבר." טפחתי לליאב על השכם והתקדמתי לכיוון החדר אוכל.

נכנסץי לחדר אוכל, מחפש מקום פנוי.
לשם שינוי, החדר אוכל היה מלא בילדים.
השולחן הריק היחיד היה ליד מאי..
היא הרימה מבטה מהצלחת ונופפה לי.
"ריאלי, בוא!" היא קראה מהצד השני של חדר האוכל.
הייתה לי צביטה בלב שהיא קראה לי בשם שתבל קוראת לי.
אני מתגעגע לתות שלי, לריח שלה, לזה שהיא מחייכת ומסמיקה כל פעם שאני אומר לה כמה היא יפה. אני מתגעגע לשיער שלה. כל לילה לפני שהיינו הולכים לישון, הייתי מלטף לה את השיער הארוך והחום שלה.

התקדמתי למאי, מתיישב בכיסא לידה ומתחיל לאכול את הפסטה והשניצל.
אני ומאי שתקנו. אין לנו נושאי שיחה משותפים, זו אחת הסיבות שניפרדנו בפעם הקודמת.
"טוב אני לא יכולה עם השתיקה הזאת." מאי שברה את השתיקה.
"אז תני נושא לדבר עליו.." אמרתי והרחקתי ממני את הצלחת.

"ריאלי, אני חושבת שאני מחבבת מישהו." מאי אמרה לאחר כמה דקות של שקט.
"מאי.." אמרתי באנחה, איך בדיוק היא תעזור לי, אם יש לה משהו אלי?
"זה לא אתה." היא אמרה לפתע והרימה את מבטה אליי. הסתכלתי עליה, חיכיתי לתשובה, לדעת מי בר המזל. מאי אולי ילדה רכושנית, אבל יש לה לב זהב.
"אני חושבת שזה הלל, אבל זה אסור. ראית מה קרה כשהייתה את הנשיקה של תבל והלל. רצו להעיף אותו מכאן." היא אמרה והתחילה לשחק עם האוכל.
"אולי גם הוא מרגיש אלייך משהו. אי אפשר לדעת." אמרתי. אני זוכר את הרגע ההוא, כעסתי.
"רצו לפטר אותו בגלל המכות לדעתי. אז תנסי, אין לך מה להפסיד." אמרתי בחיוך קטן.
במשך כל השיחה אסיף נעצה בי ובמאי עיניים. היא הייתה בסוג של כוננות, לקום ולהרביץ למאי. שמחתי שאסיף התחברה ככה לתבל, אבל היא יכולה לסמוך עליי. אני ילד גדול, אני יודע מה אני עושה, וכרגע אני מנסה לדעת מי הלשין לאבא של תבל.