את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 2.

נקודת מבט של תבל.
"תבל, יש אסיפה עכשיו, בכל יום הלל מכנס את כולנו ומודיע הודעות חשובות" אסיף אמרה לי.
"זה מין קבוצת תמיכה כזאת?" שאלתי בהרמת גבה וגיחכתי.
"משהו כזה" היא צחקה.
"טוב אז אני רק אתארגן" צחקתי וקמתי לארון לחפש בגדים.
לקחתי גינס רופף כזה וגופייה שחורה עם כתפיות דקות. נעלתי סנדלים עם אבן וניגשתי לשידה בכדי להתאפר.
אחרי שמרחתי את האודם האדום ביקשתי מאסיף שתקלע לי צמה.
היא עשתה לי צמה סינית שיצאה ממש יפה ויצאנו מהחדר.
"אז.. מה בעצם עושים בפנימייה הזאת?" שאלתי והרגשתי כל כך מפגרת ששאלתי את זה.
"באמת תבל? את רצינית ששאלת את זה עכשיו?" אסיף צחקה.
"נו.. כאילו מה אתם עושים פה בזמן הפנוי?" שאלתי.
"חסר מה לעשות פה? יש לנו מגרשי טניס, כדורסל, ספריות, בריכה ועוד מלא פעילויות" היא אמרה.
"וואו, אז בעצם זה סוג של גן עדן?" צחקתי.
"משהו כזה" היא חייכה ופתחה את דלת המועדונית.
"אוו הנה הפרינססות באו" הלל צחק.
התיישבנו במעגל עם כולם.
"טוב אז בגלל שיש לנו ילדה חדשה היום בקבוצה נעשה דברים שונים היום" הלל הסביר.
"מה הלל מנסה לעשות רושם טוב על החדשה?" איזה אחד צחק. שלחתי לו מבט רצחני. אף אחד בעולם, לא קורא לי חדשה. יש לי שם.
"שב בשקט אריאל" הלל הנחית אותו.
אז ככה קוראים לדביל שחש את עצמו?
"אז ככה, אני רוצה שכל אחד יספר לנו מי הוא, חוויה אחת משמעותית שהייתה לו לפני שהגיע לפנימייה ולמה הוא הגיע לפנימייה" הלל המשיך את ההסבר.
"טוב, תתחיל אתה הלל" האריאל הזה ביקש.
"אוקיי אז ככה, אני הלל נחמיאס, בן 21 ומדריך בפנימיית עלומים. לפני כמה שנים הגעתי לפה, ילד מופרע, מרביץ, מקלל וילד עם הרבה רוע וכאב. למה אתם שואלים? אז זה מתקשר לחוויה שלי ששינתה לי את החיים. שהייתי בן ארבע עשרה וחצי, חזרתי מאימון כדורסל, אבא היה בעבודה וחיפשתי את אמא שלי כדי לברך אותה לשלום. בסוף מצאתי אותה תלויה באמבטיה, היא השאירה לי מכתב ובו היו כתובות חמש מילים 'תשמור על עצמך ילד שלי' ככה היא כתבה. אין לי מושג למה היא התאבדה, תארו לכם ילד בן ארבע עשרה שמוצא את אמא שלו תלויה באמבטיה. אין דבר יותר כואב מזה.
אחרי חצי שנה בלי אמא, התחלתי להדרדר לסמים, לפשעים חמורים מאוד, מכות בשבילי היו מקום מפלט, להוציא את העצבים על אותו אדם מסכן שכל פשעו היה להוציא את הכלב בשעה שיצאתי החוצה. אבא שלי לא יכל להתמודד איתי יותר, הוא שלח אותי לכאן, הוא אמר שהמקום הזה הכי טוב בשבילי.
וככה הגעתי לפנימייה" הלל סיפר, עברה בי צמרמורת, הסיפור חיים שלו כל כך עמוס בתוכן, כרגע הוא זכה בכבוד שלי ובהערכה שלי אליו.
"טוב, אסיף תורך" הלל ביקש.
"טוב..אני אסיף נהרי.. עוד מעט בת שבע עשרה. מבת ים במקור.
חוויה ששינתה לי את החיים? אוקי.. תמיד הייתי ילדה טובה, אף פעם לא עושה בעיות, לא מעשנת, לא שותה, הבובה של ההורים. באיזה ערב אחד, ישבתי עם חברה שלי מתחת לבניין של הבית שלי שחס וחלילה לא אתרחק מהבית.
אחרי כמה דקות ארוכות שאני והחברה הזאת העברנו את השיחה בדיבורים על איך עבר היום, עבר שיכור.
פחדתי קצת אבל לא נתתי לזה להפריע לי.
הוא התחיל לדבר איתנו, לא התייחסנו אליו, הוא התחיל להתקרב אלינו ולהתחיל לגעת בי. הפחד הזה שהציף אותי באותו רגע, משהו לא ייאמן.
התחלתי לצרוח ולבכות, אבא שלי יצא בריצה כששמע את הצעקות שלי. למזלי, הוא הצליח לעצור את השיכור לפני שהיה מאוחר מדי. אני ואבא שלי החלטנו ביחד שזאת לא שכונה לגדול בה וכך הגעתי לפנימייה" ירדן סיפרה. וואו אנשים עברו םה כל כך הרבה דברים, ואני מה? באתי לפה כי להורים שלי נמאס ממני אז הם שלחו אותי כמה שיותר רחוק מהם.
"אריאל תורך" הלל אמר לילד הפלצפן ממקודם.
"מה יש לספר?" הוא שאל ביובש.
"כל מה שעולה לך לראש" הלל עודד אותו.
"טוב.. אריאל זוארץ בן שבע עשרה וחצי במקור מנתניה.
החוויה שחוויתי? לא משהו מיוחד, שהייתי בחטיבה, ילד קטן, רציתי להיות מקובל, להסתובב עם הגדולים, עם החזקים, הערצתי אותם, עשיתי הכל למענם, מלהעתיק את השיעורים שלהם בהיסטוריה ועד לפרוץ לבית הספר בלילה ולגנוב משם כל מיני דברים.. ואז התחלתי להיות עצמאי, קיבלתי ביטחון, התחלתי לצאת למועדונים, להביא בחורות כל יום בשבוע, לא להיכנס לשער בית הספר בכלל, ואז, אחרי שנתיים הבנתי שאני ילד טיפש, שמתי לב כמה זה כואב לאמא שלי, היינו בקשיים כלכליים מאוד קשים שבקושי כסף ללחם היה לנו. אבל ההורים שלי נאבקו כדי שיהיה לי הכל, בגדים חדשים ונקיים לכל יצאיה, לימודים, ואני כמו טיפש זלזלתי בזה, לקחתי את זה כמובן מאליו. החלטתי שאני לא רוצה להיות להם לעול אז פשוט נרשמתי לפנימייה הזאת" אריאל סיפר. הוא ריגש אותי, יש לו משהו טוב כזה בעיניים. הוא בהתחלה היה נראה הכי סטוציונר, הכי שחצן, אחד כזה שיש בו רק יופי בלי אופי ואישיות.
גיליתי שאלה פשוט חומות בשבילו.
הוא שם על עצמו מסכות, סוגר את עצמו בחומות ולא נותן לאף אחד להתקרב אליו מחשש שהוא יפגע.
"ליאב, תתחיל" הלל ביקש מליאב והעיר אותי ממחשבותי.
"ליאב בטיטו אחים שלי, בן שבע עשרה וחצי מאשקלון" ליאב חייך וקרץ. ליאב ללא ספק הילד הכי מצחיק פה בפנימייה. כולנו צחקנו ואז הוא המשיך.
"מכירים את זה שיש לכם הכל אבל אין לכם כלום? ככה אני הרגשתי. לא היה חסר לי כלום, משפחה אוהבת, חברים, כל השאר דברים חומריים. כסף זה לא הכל בחיים.
תמיד קינאתי בכל החברים שלי שההורים שלהם קונים להם בגד חדש לחג או סתם לאירוע ורק אני, ליאב בטיטו, צריך להיות עם אותה חולצה לבנה שכבר הצהיבה בחגים במשך שנתיים שלמות. סבלתי, כאב לי לראות את ההורים שלי חסרי אונים יושבים בסלון ומוטרדים ממצב המינוס הענק.
חשבתי שאם אני אסיים אם החיים שלי יהיה להם פחות נטל. הם יותר יסתדרו בלעדי. לקחתי סכין מהמטבח. התחלתי לחתוך את הוורידים שלי.
ההרגשה הזאת הייתה הרגשה לא מוסברת. זה כאב, ברור.
אבל בכל זאת, הייתה לזה תחושה ממכרת, משכיחה את כל הפגמים שיש בך וגורמת לך להתרכז רק בכאב הפיזי הזה.
אחרי כמה זמן שחתכתי, ההורים שלי גילו את זה.
הרגשתי שאיכזבתי אותם.
שאכזבתי את עצמי בעיקר.
לקחתי החלטה אמיצה להירשם לפנימייה הזאת. פה למדתי לקבל את עצמי, עם כסף או בלעדיו. למדתי לצחוק על החיים כי בסך הכל חיים פעם אחת, אין לנו זמן לבזבז את החיים שלנו על גחמה טיפשית או בבכי על כמה שהחיים מתאכזרים אלינו.
פה למדתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, להסתכל על מה שטוב ולא על מה שרע.
יש משפט כזה שאומר 'אלוהים מכה ביד אחת ומלטף ביד השנייה' המשפט הזה הוא המוטו שלי.
אז זה הסיפור שעומד מאחוריי ליאב בטיטו, הילד המצחיק עם השמחת חיים התמידית" ליאב חייך.
כולנו היינו בשקט, דמעה זלגה לי במורד הלחי. ללא ספק הוא הכי ריגש אותי מכולם כאן.
הוא אמר דברים כל כך נכונים.
לא עברו שתי שניות ומחיאות הכפיים התחילו להשמע בכל רחבי המועדונית.
ליאב חייך חצי חיוך כזה ואז הלל פנה אליי "תבל, תורך"
"אני?" שאלתי.
"כן" הוא חייך.
"טוב.. אני תבל ממן עוד מעט בת שבע עשרה מראשון לציון. האמת שאין כל כך מה לספר.. הסיפור שלי כל כך עלוב בניגוד לסיפורים המרגשים ששמענו כאן" אמרתי.
"זה לא תחרות של מי הכי ריגש. אנחנו פה בשביל לפרוק, לא לשפוט" הלל אמר.
"אוקי.."

נקודת מבט של אריאל.
הגיע תורה של תבל לדבר.
שיחקתי עם השרוכים של הנעל שלי.
"תבל תורך" הלל אמר.
"אני?" היא שאלה. קיבלתי באותו רגע שוק רגעי בלב. הוא עצר לשנייה ואז המשיך כרגיל.
"תמיד הרגשתי ילדה שונה, אף פעם לא אהבתי את חיי הפינוקים שהיו לי. ההורים שלי תמיד היו מאוד קרים אליי, כל מה שרציתי זה קצת משפחה חמה ואוהבת שאני יכולה לראות בשעות אחר הצהריים.
ההןרים שלי היו אנשים מאוד נוקשים. אם לא הגעתי לשלמות, מבחינתם אני כישלון. אם זייפתי בחצי תו בפסנתר הם תמיד היו אומרים לי 'את כישלון, לא יצא ממך שום דבר' ואז הם היו מזכירים את התשעים ושמונה שלי במבחן במתמטיקה.
התחלתי להרגיש שאני באמת כישלון.
אחרי חודש הם החליטו שהם רוצים לעבור לחוץ לארץ למטרות עבודה. הם לא רצו לקחת אותי איתם, הם החליטו לרשום אותי לפנימייה הזאת וככה באתי לכאן" היא אמרה במשיכת כתפיים.
לא הייתי כל כך מרוכז במה שהיא אמרה.
הייתי עסוק בלחשב איך אני הולך לצייר אותה, היא יפייפיה, קצת שחצנית ועושה פוזות אבל יפייפיה אמיתית.
אה כן שכחתי לספר, אני מצייר, כאילו לא משהו רציני, סתם תחביב.
ואז הזיכרון הכה בי.
אני יודע מאיפה הקול שלה מוכר לי.
זאת היא, היא הילדה מהחלום. אני בטוח בזה.