את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 19.

נקודת מבט של אריאל.
עלינו על האוטו.
אף אחד מאיתנו לא דיבר.
תבל הייתה שקועה במחשבות משל עצמה. היא צודקת, אבא שלה בחיים לא יתן לנו להיות ביחד, אני זוכר אותו, הוא תמיד היה אדם קר בלי הרבה רגשות.
"ריאלי, הגעתי להחלטה" היא אמרה פתאום.
הסתכלתי לסירוגין עליה ועל הכביש.
"אני לא הולכת לוותר על מה שיש בינינו" היא אמרה.
חייכתי לעצמי, שמתי יד אחת על הירך שלה והיד השנייה הייתה על ההגה.
"לא אכפת לי מה אבא שלי יגיד או יעשה, אני לא אוותר עלייך בחיים" היא אמרה בביטחון כזה שלא ידעתי שיש בה.
"אל תשתוק, בבקשה תגיד משהו" היא אמרה, כמעט התחננה.
"אין לי מה להגיד חוץ מזה שאני אוהב אותך" אמרתי. היא חייכה.

הגענו לפנימייה.
תבל התקדמה לכיוון הכניסה.
"היי היי בואי רגע" קראתי לה ומשכתי אותה אליי.
תפסתי אותה מהמותניים בעדינות.
"יש לך משהו בעיניים" אמרתי לה.
היא ניגבה את העין בעדינות, "יצא?" היא שאלה.
"לא התכוונתי ללכלוך" אמרתי בחיוך, אפשר לטבוע בתוך העיניים שלה, הם העיניים הכי יפות שנתקלתי בהן.
היא כרכה את ידיה סביב הצוואר שלי.
"כמה אני אוהבת אותך?" היא שאלה והסכלה לי בעיניים.
"כמעט כמו שאני אוהב אותך" אמרתי בחיוך ונישקתי לה את האף.

נכנסנו לבניין הפנימייה.
"ריאלי, אני עייפה, אני הולכת לישון, טוב?" היא שאלה. בטח עייפה, לילה בבית חולים, אחרי זה יום טעון אצל אמא שלי שהיא בעצם העוזרת שלה, מי אני שאריב איתה על זה?
"טוב חיים שלי" נתתי לה נשיקה חטופה על השפתיים והסתובבתי לכיוון החדר שלי.

"היי אריאל!" שמעתי צעקה מסוף המסדרון.
הסתובבתי כדי לראות מי זה. הלל. רק זה היה חסר לי עכשיו..
"מה אתה רוצה?" סיננתי לעברו בזלזול כשהוא התקרב.
"לדבר איתך" הוא ביקש.
"דבר" אמרתי ושילבתי ידיים על החזה.
"שמע, אני רוצה לבקש ממך סליחה, זה בחיים לא קרה לי, בחיים לא התאהבתי בחניכה. אבל תסכים איתי שהיופי שלה מסנוור ואי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה" הוא אמר. הנהנתי להסכמה. הוא צודק, תבל באמת מהפנטת.
"אני רוצה להגיד לך שאני מצטער, לאחל לך ולה המון בהצלחה ולהגיד לך שאני מעריך אותך, לא משנה מה תעשה, אני תמיד אתמוך בך" הוא אמר והושיט את ידו כדי ללחוץ לי אותה. העפתי את היד שלו ונתתי לו חיבוק מכל הלב. בתכלס, אין על הלל. לא מ שנה מה קורה, הוא תמיד יהיה בעד החניכים שלו וירצה שיהיה להם טוב.
התנתקתי מהחיבוק שלו והתקדמתי לכיוון החדר שלי.

נקודת מבט של תבל.
אוקיי אז חזרנו, מה עם הלל? מה עם מאי? אני עדיין פוחדת להיתקל בה במסדרון.
היא מלכת הקרח. לא מבחינה שהיא קרה ולא יכולה להתאהב. היא פשוט יפייפיה רעה כזאת, כמו מלכת הקרח. העיניים הכחולות שלה שיכולות לשתק אותך במקום, המילים המגעילות שהיא יורקת לעבר אנשים. בקיצור, מפחידה.

נקודת מבט של הלל.
היה לי חשוב לדבר עם אריאל וללבן את העניינים הלא פתורים שלנו.
החניכים שלי מעל הכל, לא משנה כמה תבל חשובה לי.
אהבתי אותה, אני עדיין אוהב..

נקודת מבט ש אריאל.
נכנסתי לחדר שלי. ליאב, אסיף ויהלום ישבו על המיטה וראו סרט. רגע!! יהלום.
"יהלום? מה את עושה פה?" שאלתי בשוק ומיהרתי לחבק אותה.
"ריאלי, חיים שלי! באתי לבקר את ליאב.. וואי אני חייבת ללכת" היא אמרה כשהסתכלה בשעון.
"וואו איזה יפה היא נעשתה" אמרתי לליאב שהיה שקוע בסרט.
הוא הנהן, לא מוריד מבטו מהמסך.
גלגלתי עיניים ונכנסתי למיטה.

נקודת מבט של תבל.
למרות העייפות, לא הצלחתי להירדם.
יצאתי החוצה להתאוורר טיפה.
"אני רואה שאת לא לומדת מטעויות" שמעתי את הקול שלה והרגשתי את הציפורניים שלה ננעצות בזרוע שלי.
הסתובבתי אליה, לא מראה טיפת פחד או חולשה.
"עזבי אותי" אמרתי.
"את לא קולטת? אריאל אוהב אותי! לא אותך" היא אמרה וחיזקה את האחיזה שלה.
"מאי תשחררי אותי, כואב לי" אמרתי, כמעט התחננתי.
"אני אעזוב אותך כשתעזבי את הפנימייה הזאת, את חושבת שאבא'לה שלך ישמח כשהוא ישמע שהבת שלו יוצאת עם בן של משרתת?" היא שאלה בלגלוג.
"איך את יודעת?" שאלתי.
"אני יודעת הכל" היא חייכה. היא השטן!

"היי מאי!" שמעתי צעקה.
נשמתי לרווחה. זה היה אריאל.
"מה קורה פה?" הוא שאל ומשך אותי אליו לחיבוק.
"כלום, הכל בסדר" מאי חייכה חיוך מאולץ.
"בטוח תות?" הוא שאל.
"כן, אני עייפה, קח אותי לחדר" אמרתי לו.
הוא הצמיד אותי אליו לחזה ונישק את קודקוד ראשי.
"בואי" הוא אמר ונכנסנו לעבר בניין הפנימייה.