את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 18.

●נקודת מבט של ליאב.
שמתי את אסיף שנרדמה בחדר, יפה שלי חולה, אין דבר שאני אוהב יותר ממנה.
התהלכתי במסדרון, יוצא מבניין הפנימייה ומתיישב על הדשא כדי לנוח קצת.
שמתי את התיק מאחורי כדי שישמש ככרית לראש.
עצמתי עיניים ונתתי לשמש לחמם אותי.

"כן, שלום גם לך" שמעתי קול של בחורה.
"מי שזאת לא תהיה, עופי לי מהשמש" אמרתי, לא פותח את העיניים.
"אה, גם אם זאת בת דודה שלך שלא ראית כבר חצי שנה?" הילדה שאלה.
פתחתי את העיניים מהר, זאת היא, זאת יהלום. הבת דודה שלי, הבן אדם שאני הכי אוהב בעולם, אחרי אסיף כמובן.
כל כך יפה, העיניים הכחולות שלה היו מעוטרות באיפור עדין, השיער החום הארוך שלה, היה אסוף בסיכה. החיוך שלה חשף את הגומה שיש לה בצד שמאל.
קמתי מהר מהדשא, עוטף אותה בין זרועותיי ולא מרפה.
"כן ליאב, גם התגעגעתי ליאב, אבל אל תגזים, חנקת אותי" היא צחקה.
"יואו יהלום, איך התגעגעתי יפה שלי" אמרתי.
"גם אני חתיך שלי, מה איתך?" היא שאלה.
התיישבנו חזרה על הדשא.
"אני מצוין, מה איתך?" שאלתי.
"הכל טוב חיים שלי, שמעתי על התקרית עם אבא שלך.. אני מצטערת שלא הייתי פה בשבילך.." היא אמרה בטון שקט ועצוב.
"זה בסדר, עכשיו הכל טוב" חייכתי אליה.
"מה קרה שם בכלל?" היא שאלה.
"סתם, כמו בשנתיים האחרונות, הם זלזלו בי. באמת בלי סיבה הוא הרביץ לי. זהו, אני לא מתכוון לחזור לשם יותר. נמאס לי" אמרתי וניסיתי לחייך ללא הצלחה.
"ליאבי, למה לא התקשרת אליי?" היא שאלה ברוך והניחה את ידה על הלחי שלי.
"זהו, זה עבר, אני מאחורי זה" לקחתי נשימה עמוקה.

"נו אז ספר לי משהו שמח, יש לך מישהי סוף סוף?" היא שאלה.
"כן, אוהב אותה יותר מהחיים שלי" חייכתי כשנזכרתי באסיף.
"ליאב בטיטו תפוס?! ועוד מאוהב עד מעל הראש?! וואו באמת הרבה זמן לא הייתי פה" היא צחקה.
"תנחשי מי זאת" אמרתי לה.
"איתך כבר אי אפשר לדעת.." היא צחקה.
"בואנה, מה עשית אותי? סטוציונר צמרת" אמרתי לה בעצבים מזוייפים.
"לא כי אתה ממש צדיק" היא אמרה בציניות וצחקה.
"זאת אסיף" אמרתי לה.
"אסיף?! הילדה שהיית מאוהב בה מעל שנתיים? זאת שחפרת לי עליה?" היא פערה פה.
"כן, זאת היא" צחקתי.
"וואו, אני בהלם, איך היא הסכימה לצאת איתך ימכוער" היא צחקה.
"סתמי את הפה יהלומה" קראתי לה בשם כינוי שהיא שונאת.
"ליאבוס, שקט" היא קפצה עלי.
"אני אראה לך מה זה ליאבוס" תפסתי אותה מהידיים והתחלתי לדגדג אותה.

●נקודת מבט של אסיף.
קמתי מהמיטה, הרגשתי צורך להתאוורר, כמה אפשר להיות במיטה?!
שטפתי פנים, התאפרתי קצת, רק כדי להסתיר את העייפות.
החלפתי את הפיגמה של קיטי לשמלה קצרה ומשוחררת כזאת. אחת שמתאימה בול לעונת מעבר המעיקה הזאת שנקראת 'אביב'.

יצאתי מהחדר, תבל ואריאל עוד לא חזרו לפנימייה, גם את ליאב לא ראיתי. מוזר.
נכנסתי לחדר אוכל, לקחתי סלט, לא היה לי כל כך תיאבון.
כשסיימתי את האוכל יצאתי ממבנה הפנימייה לדשא שבחוץ.
הייתה שמש מדהימה האופיינית לשלוש בצהריים.
הסתכלתי מסביבי, ילדים שמשחקים במגרש טניס, במגרש הכדורגל, בנות עושות צמות אחת לשנייה, ליאב מדגדג מישהי, בנות מדברות אחת עם השנייה. רגע!!! ליאב מדגדג מישהי?!
התקדמתי אליו בעצבים.
"מה קורה פה?" שאלתי בחשדנות על גבול העצבים. עוד שנייה אני תולשת לילדה הזאת את העגיל מהאף.
"אה אסיפי, זה לא מה שאת חושבת" ליאב הסדיר את הנשימות שלו בין צחוק לצחוק.
"אה לא? אז מה זה?" שאלתי בהרמת גבה ושילבתי ידיים על החזה.
"אה, תני לי להסביר לך" הילדה קפצה.
"את שבי בשקט, אני מדברת עם חבר שלי" צעקתי עליה.
"וואו מישהי פה עצבנית" היא מלמלה לעצמה, אבל שמעתי אותה.
"ליאב, אם אתה לא תרגיע אותה, אני אעשה את זה בדרך הרבה יותר כואבת" אמרתי לליאב בעצבים.
"אסיף תירגעי" ליאב אמר בקול תקיף וקם מהדשא. הוא נעמד מולי.
"אני לא ארגע, מי זאת? אתה בוגד בי? אה? תגיד לי?" צעקתי עליו.
הוא התחיל לצחוק.
"למה אתה צוחק?!" שאלתי אותו בעצבים.
"את ממש מפגרת, נראה לך שהייתי בוגד בך? אחרי כל הסבל שהיה לי כדי להשיג אותך?" הוא שאל וצחק.
"זאת יהלום, בת דודה שלי" הוא הוסיף.
כולי נעשיתי אדומה, איך לא סמכתי עליו? איך צעקתי על בת דודה שלו.. איזה פאדיחות.
"נעים מאוד, אני יהלום" היא צחוקה, קמה מהדשא והושיטה לי את ידה.
"ליאב, זאת באמת בת דודה שלך?" שאלתי.
"כן, מפגרת" הוא צחק וחיבק אותי.
"אז רגע שאני אבין, את מהמשפחה שלו?" שאלתי, עדיין לא יצאתי מההלם.
"כן, לצערי" יהלום צחקה. אה כאילו חוש הומור זה תורשתי במשפחה שלהם?
"אז אני נמצאת עם שני 'בטיטו' באותו מקום?"
"כן" הם ענו יחד.
"אוי ואבוי" מלמלתי ושמתי יד על המצח.
"את רואה, בחיים לא הייתי בוגד בך" ליאב התקרב אליי ושם ידיים על המותניים שלי.
"סליחה שלא סמכתי עליך" לחשתי לו.
"זה בסדר" הוא נישק לי את האף.
"אני אוהבת אותך" כרכרתי את ידיי סביב הצוואר שלו ונישקתי אותו.

'כמו שאת, אני צריך אותך כאן
לא לפעמים כל הזמן, ברגעים שקשה לי מידי.
זו את, שזורקת חיוך, אז כל מה שהפוך,
מסתדר בחיי שזו את.'
(מאור אדרי- כמו שאת).