את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 16.

●נקודת מבט של תבל.
נשארנו ככה מחובקים, היה לי כיף להישאר בחיקו, אבל מצד שני, פחדתי ממאי.
"ריאלי?" לחשתי.
"ממ?" הוא שאל מנמנם.
"מה עם מאי תנסה לעשות משהו?" שאלתי.
"אני אשמור עלייך" הוא אמר ונישק את קודקוד ראשי.

●נקודת מבט של ליאב.
אסיף נרדמה עליי, כזאת יפה שזה פשע.
ליטפתי לה את השיער, לא מעכל בכלל שאני והיא ביחד.
"אסי שלי, אני אוהב אותך" לחשתי לעצמי.

●נקודת מבט של תבל.
אריאל קיבל טלפון.
הוא היה נשמע ממש לחוץ.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום, הכל בסדר" הוא ניסה לחייך אלי.
"אל תשקר לי" אמרתי בנוקשות.
"מה את רוצה שאני אגיד?" הוא שאל.
"את האמת" אמרתי לו.
"רוצה את האמת? קבלי את האמת, הפסדנו את הכסף ועכשיו באים מעכלים לבית שלי, אם אני לא אשלם את הכסף עד מחרתיים, הם יקחו אותו. אמא שלי עובדת כעוזרת בית ואבא שלי עובד כאב בית בבית ספר. אני המפרנס העיקרי והלל לא מאפשר לי לצאת לעבוד" הוא אמר.
"למה לא סיפרת לי?" שאלתי.
"לא רוצה רחמים" הוא אמר.
"איזה רחמים? הייתי עוזרת לך אריאל" אמרתי לו.
"אני יכול לעמוד בזה לבד" הוא אמר בביטחון.
"לא אתה לא, תקשיב, ההורים שלי השאירו לי המון כסף בבנק, אני יכולה לשלם את החוב שלכם" אמרתי לו.
"נראה לך? אני מעדיף לעבוד ימים ולילות ולא לקחת ממך כסף" הוא קם מהכסא.
"אין לך כל כך ברירה, ההורים שלך והאחים שלך לא ישארו חסרי בית, הבנת אותי? אין פה מקום לאגו" גייסתי את כל הביטחון שיש לי.
"עכשיו קום, תארגן לי טופס שחרור מהמקום המזעזע הזה, אני בנתיים אתלבש ונלך לבנק" אמרתי והוצאתי אותו מהחדר.

כשקמתי מהמיטה הרגשתי טיפה סחרחורת אבל התעלמתי מזה.
שטפתי פנים, התאפרתי קצת כדי להסתיר את החיוורון.
לבשתי טייץ שחור, חולצה אפורה צמודה ומגפי האג אפורות.

יצאתי מהחדר, אסיף וליאב ישנו אחד ליד השני. הם כאלה חמודים.
"אסי? לילו?" ניערתי אותם בקטנה.
הם התעוררו למחצה.
"איך את מרגישה תות?" ליאב שאל אותי.
"אני בסדר, אני משתחררת מפה אבל יש לי כמה סידורים מחוץ לפנימייה, תקח את אסיף ותלכו לישון?" שאלתי אותו והוא הנהן.
"יופי חיים שלי" חיבקתי אותו והתקדמתי לאריאל בקבלה.
הוא בדיוק חתם על טופס שחרור.
"שתדעי לך שאני ממש לא מרוצה מזה" הוא אמר.
"אין לי לב להשאיר אותכם בלי בית, אל תעשה לי רגשות אשם כי זה לא עובד" אמרתי.

עלינו על האוטו של אריאל.
הנסיעה לבנק הייתה שקטה, כל אחד היה עסוק במחשבות משלו.
"די, תירגע" שמתי לו יד על הירך והפעלתי מוזיקה.
השיר 'גבולות הגיון' של נתן גושן התנגן ברדיו.

הגענו לבנק, התיישבנו בעמדה וחיכינו לפקיד.
"שלום, איך אפשר לעזור?" הוא שאל.
"היי, אני רוצה למשוך כסף מהחשבון שלי, זה סכום גדול והבנתי שצריך אישור" אמרתי.
"כן, מה גודל הסכום שאת רוצה למשוך?" הפקיד שאל.
"שני מיליון" אמרתי.
"אין בעיה, תחתמי לי פה" הוא אמר והושיט לי את הדף.
אריאל הסתכל עליי, כאילו יש לי הזדמנו להתחרט, התעלמתי ממנו וחתמתי על המסמך, זה בסך הכל כסף, זה הרבה פחות חשוב מחיים של בני אדם.

"עכשיו אפשר ללכת לראות את הבית שלך?" שאלתי את אריאל שיצאנו מהבנק.
"זאת הלוואה תבל, אני נשבע שאחזיר לך הכל" הוא אמר.
"תשתוק כבר" גלגלתי עיניים בעצבים.
עלינו לאוטו.
אריאל סיפר לי על הילדות שלו, הוא סיפר לי שהייתה לו חברה טובה שמזכירה לו אותי. הוא אמר שההורים הפרידו ביניהם כי פחדו שיתאהבו.
הוא לא זוכר את השם שלה כי היה קטן אבל הוא זוכר שהיא הייתה מיוחדת, כמעט כמוני.
הוא סיפר לי על המאכלים של אמא שלו, על העוגת תפוחים שהיא מכינה בכל יום שישי.
הוא סיפר לי על אח שלו הקטן, שי.
הוא בכיתה ו' תלמיד מצטיין, הוא היה בחוג כדורגל עד שנאלץ לפרוש כי יש להם קשיים כלכליים.
העציב אותי שאריאל ויתר על החלום שלו ללמוד בבית ספר לציור ואח שלו הקטן ויתר על החלום שלו להיות כדורגלן.
בחיים לא הרגשתי חסך במשהו חוץ מחסך במשפחתיות.
"הגענו" אריאל דומם מנוע וכיבה את הרכב.
זה היה בניין בנתניה, לא הכי חדש אבל גם לא ישן.
עלינו במדרגות, בחיים לא עליתי כל כך הרבה מדרגות.
אחרי סבל עקב עלייה ארבע קומות ללא מעלית, סוף סוף הגענו.
נכנסנו לבית, הוא היה קטן, לא היו בו הרבה רהיטים. הוא היה נקי ואפשר היה להרגיש את המשפחתיות שלו.
"אני בבית!" אריאל צעק ברחבי הבית.
"אריאל!" ילד קטן קפץ עליו, כנראה שי אח שלו.
"היי גבר" אריאל חיבק אותו.
"את בטח תבל נכון?" הוא שאל אותי. אריאל סיפר להם עליי?
"כן, אתה שי?" שאלתי וחייכתי.
"כן" הוא צחק.
התיישבנו במטבח, שי מזג לנו כוס מיץ תפוזים וחתך עוגת גבינה.
"איפה אמא?" אריאל שאל את שי.
"היא עוד מעט תחזור מהעבודה" שי אמר ואכל מהעוגה.
"אז מה שי? שמעתי שאתה כדורגלן מצטיין" חייכתי אליו.
"הייתי, פרשתי מכדורגל" הוא אמר והיה נראה שעצוב לו.
"אתה רוצה לחזור לשם?" שאלתי.
אריאל הסתכל עליי בעצבים.
"כן, אבל נחמד לי לשחק עם חברים" הוא אמר. איזה חמוד!!
"אבל לא היית רוצה שמישהו יגלה אותך? אתה לא רוצה להיות שחקן מפורסם כשתהיה גדול?" שאלתי.
"אני מאמין בניסים, כמו שאת גסטין ביבר גילו ברחוב, גם אותי יגלו טאני אהפוך ללהיט" הוא חייך.
"ואתה חושב שאריאל צריך ללמוד ציור?" שאלתי אותו.
"כן, הוא מוכשר, הייתי שמח להיות אח של פיקאסו השני" הוא צחק.
אריאל חייך.
פיניתי את הצלחות ושמתי אותם בכיור, משום מה, הרגשתי בבית.

"שי, בוא תעזור לי עם הדברים" שמעתי קול של אישה.
יצאתי מהמטבח לסלון, אריאל ושי לקחו את הקניות והאישה הייתה עם הגב אליי.
"תבל? מה את עושה פה?" היא שאלה כשהסתובבה.
"רוזי?!" שאלתי.