את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 12.

●נקודת מבט של אסיף.
ככה ישבנו, מחובקים, מדברים ללא מילים. העיניים שלנו דיברו.
הוא העביר את ידו בשיער שלי בעדינות, "כמה שאת יפה" הוא לחש.
חייכתי, הוא גרם לי להרגיש טוב.
"מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"מספרים לכולם שאסיף נהרי, שייכת לי" הוא חייך וצחקתי.
"אמרו לי, שכדי לגרום לה להתאהב בי אני צריך לגרום לה לצחוק. תגידי לי, איך זה שבכל פעם שאת מחייכת, אני מתאהב יותר?" הוא שאל.
"ממתי אתה כזה רומנטי?" שאלתי וצחקתי.
"מה קרה לך, אני נולדתי רומנטיקן" הוא אמר בשחצנות.
"אין עליך בעולם" לחשתי ונשכבתי על הבטן שלו.
"אחח.." הוא לחש.
"סליחה, סליחה" נבהלתי והרמתי מהר את הראש.
"לא, את מרגיעה אותי" הוא אמר.
"זה לא עובד עליי. קדימה קום" אמרתי.
"לאן?" הוא שאל.
"לטפל לך בכל הפצעים האלה, זה מסוכן" אמרתי בדאגה ונגעתי בשפה שלו בזהירות.
"אבל כואב לי לקום" הוא התלונן.
"אז חכה כאן, אני אלך להביא חומרי חיטוי ועזרה ראשונה" אמרתי.
הוא הנהן.

נקודת מבט של ליאב.
כשהיא הלכה, הרשיתי לעצמי להתפרק ולבכות מכאבים. הצלעות כאבו לי, הרגליים היו ללא יכולת לזוז. כאב לי אפילו לנשום.
"כוסעמאק עם האבא החרא הזה" מלמלתי.

"חזרתי" שמעתי את הקול של אסיף. מחקתי מהר את הדמעות, אסור לה לראות שהגבר שלה בוכה.
"מה זה? בכית?" היא שאלה שהתקרבה.
"לא.." עניתי.
"אז למה העיניים שלך אדומות?" היא שאלה בחשד.
"מעייפות" שיקרתי.
"טוב.." אמרה, קונה את התשובה שלי חצי קלאץ.
היא הורידה לי את החולצה, קצת נבהלה שראתה את הסימן הכחול על הצלעות.
שידלתי לעברה חיוך שהכל בסדר.
היא מרחה משחה על המקום.
"נרגע קצת?" היא שאלה.
"כן, תודה אסיפי" חייכתי אליה.
"אז מה אתה אומר? נלך לישון?" היא שאלה.
"כן, בואי אני אלווה אותך לחדר" אמרתי.
היה קצת קשה ללכת אבל בסוף הגענו.
נעמדנו ליד הדלת שלה.
"טוב אז…" שנינו לא ידענו מה להגיד.
"לילה טוב" היא חייכה ונישקה אותי נשיקה קטנה. היא באה להיכנס לחדר אבל משכתי אותה אליי.
נישקתי אותה נשיקה שתספק אותי עד הבוקר.
"לילה טוב" אמרתי כשהתנתקנו.

נקודת מבט של תבל.
קמתי בבוקר לעוד יום מסריח.
אסיף קלעה לעצמה צמה והחיוך לא ירד לה מהפנים.
גלגלתי עיניים וצחקתי. זה ברור, היא מאוהבת.
יצאנו לארוחת בוקר.
לקחתי לעצמי את הטוסט שלי והתיישבתי בשולחן עם אסיף, ליאב ואריאל..
"בוקר טוב" ליאב אמר בחיוך ולא יכולתי להתעלם מהפנים החבולות שלו.
"בוקר מעולה" אסיף חייכה.
"שמעו קטע מוזר, קמתי בלילה כדי לשתות מים ומה אני קולטת? אסיף לא בחדר" שלחתי לעברה חיוך זדוני והיא בתגובה נחנקה מהמיץ.
"אל תציקי לחברה שלי" ליאב רכן לעברה ונישק אותה.
"אתם ביחד?" שאלתי בשוק.
"כן" הם צחקו.
"ביחד? ביחד?" שאלתי שוב.
"הכי ביחד בעולם יטמבלית" ליאב צחק.
"וואו.. מזל טוב" צחקתי.
"אז מה אריאלי? איך היה אתמול עם הבלונדינית?" ליאב הפנה חיוך לאריאל.
אסיף שלחה לו מבט עצבני כדי לסמן לו שישתוק.
הדמעות כבר עלו לי בזווית העין.
"אחלה" אריאל אמר בחוסר עניין וחזר להתעסק בפלאפון.

הלל נכנס לחדר אוכל.
אריאל נעשה כולו אדום מעצבים, נבהלתי.
הלל שלח לי חיוך ובתגובה הורדתי את הראש.
"אחלה חבר מצאת לעצמך" אריאל גיחך בזלזול.
"הוא לא חבר שלי" קמתי בעצבים מהשולחן ויצאתי מהחדר אוכל.
נכנסתי לחדר, נשכבתי על המיטה ובכיתי.

"תבל?" שמעתי קול.
"מי זה?" שאלתי. קיוויתי שזה אריאל.
"הלל" הוא ענה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
"לדבר" הוא ענה ונכנס.
הוא התיישב בכיסא מול המיטה שלי.
"על מה?" שאלתי.
"תקשיבי, אני באמת מרגיש אלייך דברים חזקים. אבל אני לא רוצה לעמוד בינך לבין האהבה שלך" הוא אמר.
"אין אהבה שלי יותר, הוא עכשיו בקטע של בלונדיניות" אמרתי.
"אז הוא דביל שהוא מפספס בחורה כמוך" הלל צחק.
"תודה הלל" חייכתי.
הוא קם לחבק אותי.
העיניים שלו הפנטו אותי והשפתיים שלו כאילו אמרו לי 'תבל בואי תנשקי אותי'.
"למה אהבה היא דבר מסובך" מלמלתי.
"כדי שנעריך אותה יותר" הלל חייך.
"אתה חייב להיות כזה מושלם?" שאלתי.
"אני לא מושלם" הוא אמר.
"אתה כן" אמרתי.
"טוב די אני לא יכול יותר" הוא אמר ולפני שהספקתי להגיב הוא נישק אותי.

"עאלק אין לך חבר" אריאל נכנס וקטע את הנשיקה.
"אריאל אתה המשכת הלאה מה ציפית?" שאלתי בעצבים, נזכרת בזה שתפסתי אותו חמש שעות אחרי הפרידה, שוכב עם איזה מטומטמת שהוא אפילו לא יודע את השם שלה.
"ואני כמו אדיוט באתי להגיד לך שאני מצטער ושאני רוצה לחזור" הוא צעק.
"אני לא הבובה על חוטים שלך. אתה לא תשחק בי" צעקתי.
"וואו וואו תירגעו שניכם" הלל ניסה להפריד.
"סתום את הפה" אני ואריאל צעקנו ביחד.
"תלך מפה אריאל, גם אתה הלל, תשאירו אותי לבד" אמרתי בעצבים.
הם עמדו כמו שני פסלים, לא זזו מהחדר.
"נו!!" צרחתי. הפעם הם יצאו.

מה עובר עלייך תבל? או שאף אחד לא רוצה אותך, או ששניהם רוצים אותך בבת אחת.