את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 10.

נקודת מבט של אריאל.
התהלכתי בחדר בעצבים, כועס על כולם ובעיקר מאוכזב.
"מה קרה אחי? קיבלת מרץ התחלת להתהלך במקום? זה לא שורף קלוריות, רק לידע אותך" ליאב נכנס לחדר.
"ליאב בלי זיוני שכל, לא היום" אמרתי.
"מה יש?" הוא התיישב על המיטה.
"הלל בן זונה, זה מה שקרה" אמרתי בעצבים.
"עוד פעם לא משחרר אותך שבת?" הוא שאל וצחק.
"יותר טוב", גיחכתי ללא הומור "הוא בדק היטב את חלל הפה של חברה שלי" השלמתי את המשפט והרגשתי את הלב שלי נצבט.
"הלל נישק את תבל?" ליאב שאל המום ופעור פה.
"והיא רק העמיקה את הנשיקה" אמרתי ושמתי ידיים על הפנים, לא בכיתי אבל נשברתי.

נקודת מבט של תבל.
"ברביות לא בוכות.. ברביות לא בוכות" התחלתי לחזור על המשפט הזה שוב ושוב תוך כדי שאני מתהלכת בחדר.
"מה קרה?" אסיף נכנסה ושאלה. באותו רגע פשוט התקדמתי אליה במהירות והתפרקתי על הכתף שלה.
היא חיבקה אותי וליטפה לי את השיער.
"הרסתי הכל" מלמלתי בבכי, לעזעזאל, ברביות כן בוכות.
"מה הרסת תותי?" אסיף שאלה, לא מרפה ממני את החיבוק.
"נישקתי את הלל ואריאל תפס אותנו" התחלתי לבכות יותר חזק.
"מה?!" היא שאלה בהלם.
"אסי אל תשפטי אותי, הוא היה כל כך קרוב, כל כך יפה ולא עמדתי בפיתוי" בכיתי.
"לא שופטת חיים שלי" היא אמרה ברוך.
אם אהבתי את הנשיקה עם הלל, למה אני מרגישה ריקנות מבפנים?

הערב הגיע.
"תבל, בואי נרד לארוחת ערב" אסיף אמרה תוך כדי שהיא עונדת את השרשרת מול המראה.
"אין לי תיאבון" אמרתי, מהצהריים לא קמתי מהמיטה, אני שוכבת על הבטן והכרית על הראש שלי. הסדין סופג את הדמעות.
"נו תות, אל תיכנסי לי לדיכאון עכשיו" אסיף התיישבה לידי במיטה.
"לכי תאכלי, אני לא רעבה" אמרתי לה.
"ומי יגן עליי שליאב ינסה להתחיל איתי שוב?" אסיף שאלה וצחקה. עלה לי חיוך קטן מבעד לשמיכה.
"טוב אני עוד מעט אחזור תות" היא אמרה ויצאה מהחדר.

אחרי כמה דקות שמעתי את הדלת נפתחת שוב.
"מה שכחת?" צעקתי לאסיף.
"זה אני" שמעתי את קולו של הלל ושמתי לב שהוא התיישב לידי במיטה.
"לך מפה" אמרתי והצצתי בקטנה מתחת לשמיכה.
"אני לא אלך, אנחנו צריכים לנהל שיחה על מה שקרה, את לא חושבת?" הוא שאל.
"לא חושבת ולא נעליים. קדימה הדלת שם" אמרתי בקול אטום והצבעתי על הדלת.
"אני לא זז מפה עד שאנחנו לא מדברים על הנשיקה הזאת" הוא אמר.
"על הטעות" תיקנתי אותו.
"אני לא רוצה לדבר איתך, לך בבקשה הלל" ביקשתי והוא לא קם.
אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יביא אל מוחמד. ניסיתי לדחוף אותו כמה שיותר רחוק ממני, אבל כוסעמעאק, מוחמד כבד.
זה לא הזיז לו כל המאמצים שאני משקיעה בדחיפה שלו.
הוא השתעשע עם זה.
"נו לך כבר" ניסיתי לדחוף אותו עד שבסוף נפלתי והוא נפל עליי.
או או, לא טוב תבל, לא טוב.
"פעם אחרונה שהיינו ככה קרובים גרמה לך להיפרד מחבר שלך" הוא לחש.
"אתה המדריך שלי, זה אסור" לחשתי גם אני.
"ואני אוהבת את אריאל" הוספתי.
"אז למה אני מרגיש את הלב שלך משתולל בצורה מטורפת שאני לידך?" הוא שאל.
"כי אתה משגע אותי הלל" אמרתי וניסיתי להסתכל על כל נקודה אחרת חוץ מלפגוש את העיניים שלו.
"תסתכלי אליי" הוא אמר. לא הקשבתי.
"תסתכלי לי בעיניים" הוא תפס לי בסנטר בזהירות והכריח אותי להסתכל לו בעיניים.
"אני מצטער שגרמתי לך לכל הבלאגן עם אריאל, לא התכוונתי" הוא אמר.
"אבל זה כבר קרה" אמרתי.
פתאום, הוא קם ממני ויצא מהחדר בטריקת דלת.

נקודת מבט של אריאל.
"שמעתי שאתה רווק" באה אליי איזה מישהי בזמן שישבתי עם ליאב ואכלתי את האוכל.
"שמעתי שאת כונפה" אמרתי ביובש וחזרתי להתעסק בפתיתים.
"למה אתה קשה? תזרום קצת" היא חייכה והושיטה לי פתק עם הטלפון שלה.
"מה את סתומה? אנחנו בפנימייה, מי צריך טלפונים?" שאלתי בעצבים.
"ליאב תגיד לו משהו" הטמבלית פנתה אל ליאב.
"שמע אריאל, היא כונפה, לך על חברה שלה" ליאב אמר, המכוערת קיבלה שיתוק ואני צחקתי.

נקודת מבט של תבל.
טוב זהו, אי אפשר ככה. אני הולכת לדבר עם אריאל.
שטפתי פנים, התאפרתי קצת כדי שלא יראו זכר לבכי.
לבשתי את הגופייה הזרוקה והלבנה שהוא אוהב ויצאתי לכיוון החדר שלו.
שמעתי רעשים מהחדר שלו.
בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה, אם זה כן, אז בבקשה שזה ליאב ולא אריאל.
נכנסתי לחדר.
"אומייגאד, אומייגאד, אומייגאד" מלמלתי מהר וכיסיתי טת העיניים.
יצאתי מהר מהחדר וכל המאגר של הדמעות התחדש.
אריאל יצא אחרי שתי שניות, פלג גופו העליון חשוף והרגליים שלו מכוסות בטרנינג אפור.
"מה את עושה פה?" הוא שאל.
"שכבתם?" שאלתי בקשר אליו ואל ההיא שהייתה איתו בחדר.
"ברור, מה ציפית? שנשחק טאקי?" הוא שאל כאילו זה מובן מאליו שחמש שעות אחרי הפרידה שלנו, הוא הולך ושוכב עם מישהי אחרת.
"אז עברת הלאה?" שאלתי.
"את וויתרת קודם" הוא אמר בקול אטום שגרם לי להתחיל לבכות.
"היי היי אני לא יכול שהחולשה שלי בוכה" הוא קירב אותי אליו. נשענתי על החזה שלו ובכיתי.
"אני מצעטרת יפה שלי, זו הייתה טעות חד פעמית וגם אני וגם הלל מצטערים על זה" אמרתי וליטפתי את פניו הדוקרניות כתוצאה מהזיפים שלו.
"גם חד פעמי בא בחבילות של מאה" הוא אמר.
"אני מצטער תותי, אני לא חושב שאני ואת נחזור להיות אי פעם ביחד" הוא אמר בעצב. הוא נישק לי את קודקוד הראש ונכנס חזרה לחדר שלו.