את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק אחרון♡

טוב אז הפרק הזה מוקדש לכל הקוראים והקוראות, גם אלה שאין להם משתמש.
אוהבת המון, תהנו♡

נקודת מבט של תבל.
הסתכלתי במראה עם המסגרת הלבנה שתלויה על הקיר בסלון הכלות.
חייכתי לעצמי, לא האמנתי שהגעתי לרגע הזה.
השנים עברו, התבגרתי, השתניתי, אבל דבר אחד לא השתנה- האהבה שלי לאריאל. טוב, אולי קצת השתנתה- האהבה אליו גדלה ומאהבת נעורים היא הפכה לאהבה טהורה ומיוחדת.
העפתי מבט נוסף במראה, לוודא שהכל מסודר והכל במקום.
אהבתי את השמלה, היא לא הייתה חשופה או מצועצעת במיוחד. היא הייתה עדינה, בדיוק שמלת החלומות שלי.
היא הייתה בעלת שרוולים ארוכים צמודים לגוף, היא הייתה עשויה כולה מתחרה בצבע לבן, צמודה בבטן וחגורה בצבע שמנת עוטפת את קצת מעל המותן שלי. לא היה לה מחשוף וזה מה שאהבתי בה, בדרך כלל רוב שמלות הכלה הן עם מחשוף. הגב היה כולו פתוח ויכלו לראות את נקודת החן הקטנה שלי.
היה לה שובל ארוך שנשפך על הרצפה בצורה יפייפיה.
השיער היה מסודר לביייביליס מדויק, כאילו מדדו את חתיכות השיער כדי שהתלתלים יהיו שווים.
העיניים היו מאופרות בצורה מעושנת בצבע אפור שחור. עם קצת סומק על הלחיים וטיפה אודם ורדרד הייתי נראית טוב.
נעלתי את סנדלי הפלטפורמה הלבנות שלי, בכל זאת, אני צריכה להגיע לגובה של אריאל היום.
"Ermosa." שמעתי את קולה של התופרת מאחורי. הסתובבתי אליה, אישה נמוכה בערך בשנות הארבעים לחייה. היא הייתה ממוצא ספרדי ותמיד אני ואסיף צחקנו על המבטא שלה.
"אוי קלרה…" חיבקתי אותה ודמעות החלו לבצבץ בעיניי.
"לא לבכות. האיפור!" אסיף מיהרה לנגב לי את הדמעות.
"אסי שלי… את מאמינה שהיום אני מתחתנת?!" שאלתי בהתרגשות. התת מודע שלי התחיל להבין. אני בעוד כמה שעות עם טבעת על היד, חוזרת הביתה נשואה באושר עם בעלי.
"תבל, את הכלה הכי יפה בעולם. זה היום שלך, תנצלי אותו ותשמרי את החיוך על הפנים." אסיף חייכה אליי וחיבקה אותי חזק.
"אריאל בא לאסוף אותך מהסלון כלות?" אסיף שאלה.
"לא. קבענו שניפגש באולם כבר. כאילו בחופה… רצינו לעשות את זה כמו פעם וגם אני רוצה להשאיר אותו במתח קצת." חייכתי חיוך צדדי תוך כדי שאני עונדת את עגילי הפנינה שאריאל קנה לי ליום הולדת.

נקודת מבט של אריאל.
סגרתי את הכפתור במכנסי הטוקסידו וחגרתי את החגורה השחורה.
בינתיים ליאב התלונן על הפפיון שהביאו שלו לשים עקב היותו שושבין, "מה פפיון? מה אני צ'יוואווה?" הוא התלונן והסתבך. צחקתי והטזתי מהבושם שתבל אוהבת שאני שם.
"אריאל, שים לי תפפיון הזה לפני שאני שובר פה משהו." ליאב נעמד מולי בעצבים עם פפיון שחור מקומט ביד.
"למה אני יודע לשים פפיונים? למה לא שמת עניבה? דביל." צחקתי וחזרתי לעיסוקיי.
ליאב רדף אחריי, "כי אסיף הכריחה אותי, מה אני יכול להתווכח איתה?" הוא הסביר.
"כן. שש שנים אתם ביחד. לא שמעת על לעמוד על שלך?" שאלתי בהרמת גבה.
"עזוב אותי. מלחיצה אותי זאת." הוא הרים ידיים כאות לזה שהוא נכנע. טוב, אף אחד לא יכול להתווכח עם אסיף…
במיוחד לא ליאב.
שמנו ג'ל שגרם לשיער שלי להבריק.
ענדתי את שעון הרולקס שתבל קנתה לי ליום הולדת עשרים ורק עכשיו התחלתי להתרגש. אני מתחתן עם האחת שלי. זאת שנשארנו ביחד כנגד כל הסיכויים.
זאת שהייתה איתי ברגעים הכי קשים, הכי שמחים וגם שרבנו היא הייתה נשארת לצידי.
"אני אומר לך, הטוסט הזה לא עשה לי טוב." ליאב החזיק בבטן וקטע לי את המחשבות.
"אף אחד לא אמר לך לאכול ארבעה טוסטים עם כל התוספות!" צחקתי. כמה שהוא גדל בגיל, המוח שלו נעשה קטן יותר והוא נעשה טיפש בצורה מצחיקה.
הוא תמיד ישאר ליאב בן השבע עשרה, המצחיק מפנימיית עלומים.
"הייתי רעב!" הוא צעק בחזרה ופלט מפיו שיהוק.
"טוב ליאב. כבר מאוחר, התקשרת לנהג?" שאלתי. מרוב הטוסטים שהוא אכל הוא היה יכול לשכוח.
"נהג של מי?" הוא שאל. אז הבנתי שזה כבר אבוד.
"ליאב, לא התקשרת לנהג?" איגרפתי את ידיי והידקתי את שפתיי בעצבים.
"אופס?" הוא התנצל וגירד בראשו באי נוחות.
אני אהרוג אותו יום אחד. אני נשבע!
"טוב עזוב את זה עכשיו, תן לי את המפתחות של הג'יפ שלך." נשמתי עמוק, מתאפק לא להטיח בפניו את האגרוף שמגיע לו.
הוא הנהן והושיט לי את המפתחות. השעה כבר הייתה מאוחרת, הייתי צריך להיות שם לפני חצי שעה כבר.
תלשתי מידו את המפתחות ושנינו רצנו לעבר האוטו.
הרגליים התחילו לרעוד לי. התחלתי להתרגש.
בתוך כל ההתרגשות קיים בי הפחד שאבא של תבל יבוא ויקח אותה ממני שוב.
תבל כבר לא בקשר איתו הרבה שנים, הוא החליט שהוא מתכחש אליה. לאמא שלה היה קצת קשה להתנתק איתה אז פעם בשבוע לפחות הן נפגשות.
אם הוא יקח אותה ממני, זה כאילו לקחו ממני את החמצן לנשימה. תבל היא האוויר לנשימה שלי. אני לא אצליח לחיות בלעדיה.
הגענו לאולם לאחר נסיעה קצרה של עשר דקות.
האולם היה מעוצב בטוב טעם, רואים שאסיף לקחה פיקוד על התחום הזה.
היה אור סגול מעומעם ששטף את כל רחבת האולם. על השולחנות היו מונחות מפות לבנות ועל המפות היו מונחים כלים בצבע שחור מבריק. בחלק מהשולחנות היו מונחים אגרטלים עם פרחים סגולים התואמים לאור הסגול שעיטר את האולם.
"רואים שהאישה שלי עיצבה פה." ליאב בא לידי וטפח לי על השכם.
דחפתי את ידיי לכיסים של המכנס, שנינו מתבוננים ביופי של הגן, האולם והכניסה. כל זה לא השתווה לתבל שלי שאני בטוח שהיא יפייפיה.

"כפרה של אמא." אמא שלי הגיעה ראשונה וחיבקה אותי.
"את בטוחה שאת לא הכלה? מה זה? לקחת משכנתא כדי לקנות את השמלה הזאת?" שאלתי אותה כשראיתי את השמלה המפוארת שלה.
היא הסתכלה על שמלתה הצבועה בצבע אפרסק.
"מה? לא יפה?" היא שאלה באכזבה.
"יותר מדי יפה. אמא, את מדהימה, אבא זכה שהתחתן איתך." חייכתי אליה וליטפתי לה את הלחי. מאז שאבא שלי נפטר לא זכיתי לראות אותה מחייכת חיוך אמיתי.
היא חייכה אליי, חיוך שגרם לעיניה הירוקות לזהור וללחייה להיתכווץ קצת.

האורחים התחילו להגיע, קיבלתי את פניהם המחייכות והמברכות למזל טוב.
הלב התחיל לרעוד, זהו זה. עוד כמה דקות זה קורה.

נקודת מבט של ליאב.
את אסיף לא ראיתי היום, יש לה מזל. אחרת הייתי צועק עלייה על הפפיון המציק הזה. חנק אותי.
"אם אני מוצא את מי שהמציא את הפפיון הזה, אני קושר אותו לעץ עם זה!" מילמלתי לעצמי וניסיתי להוציא את זה.

הסבתי מבט הצידה, אסיף התקרבה אליי עם כוס שמפניה אחת. קמצנית, לא יכלה להביא לי גם?
רגע! אסיף. וואו. היא הייתה מדהימה. השמלה שלה הייתה בצבע שמנת עד הברך עם חגורה בצבע שחור מתחת לחזה.
"וואו…" מילמלתי פעור פה והעברתי יד בשיער שלי כדי להמחיש את רמת ההלם שלי.
"שלא יכנס זבוב אהובי." אסיף צחקה ונתנה לי נשיקה קטנה על השפתיים.
היא נעמדה לידי, לא שתתה את השמפניה שלה.
"את לא שותה את השמפניה שלך?" שאלתי אותה, לא שאני בעד זה שהיא תשתה אבל בכל זאת, אסיף מכורה לשמפניה.
"לא. הבאתי את זה לך." היא חייכה והושיטה לי את הכוס.
הסתכלתי עליה בהרמת גבה.
"שמת בזה מלח? משהו?" התחלתי עם החשדות.
"לא מפגר, תשתה כבר." היא צחקה צחוק מתגלגל כזה. אני אוהב את הצחוק שלה, אוהב זה לא מילה טובה, אני מכור אליה.
"אני בהריון." היא פלטה פתאום, כל השתייה שלגמתי נפלטה החוצה. הייתי בהלם.
"אתה לא שמח?" היא שאלה וחיוכה ירד.
"אני מופתע." ניסיתי לעכל את הבשורה שהולכת לשנות לי את החיים.
"לא הייתי צריכה לספר לך…" היא מילמלה ומיהרה להתקדם. לאן היא הולכת?!
"בואי לכאן, אני הכי מאושר שבעולם." תפסתי בידה ומשכתי אותה אליי. הריח שלה הרג אותי והייתי חייב לנשק אותה. אבל לפני זה הייתי צריך להגיד לה משהו.
"אני אוהב אותך אסיף נהרי. אני אוהב כל דבר קטן בך. אני אוהב את זה שאת מתעצבנת עליי, אוהב את זה שאת מביאה לי פפיונים שאני אשים על עצמי אפילו שאני מסתבך, אוהב את זה שאת מקמטת את האף שאת לא מרוצה ממשהו שעשיתי ובעיקר אוהב את זה שכרגע או יותר נכון בעוד תשעה חודשים יהיה לנו יצור קטן שנוצר מהאהבה שלנו, מהפגמים שלנו ומהדברים הטובים שבנו." אמרתי לה. היה לי חשוב להגיד לה את זה, בזמן האחרון אני לא מראה לה הרבה שאני אוהב אותה… למרות שהאהבה שלי אליה רק גדלה מיום ליום. היופי הפנימי שלה הוא פי אלף על היופי החיצוני שלה. היא מושלמת.
"אני פשוט אוהבת אותך ליאב בטיטו." היא הסתובבה אליי וכרכה סביב צווארי את ידיה הקטנות. היא התקרבה אליי. הרגשתי את אותה הרגשה של הנשיקה הראשונה שלנו. נשיקה של התחלה חדשה, נשיקה של פחד ממה שיקרה בהמשך ובעיקר נשיקה עם המון אהבה.
הרמתי אותה באוויר וסובבתי אותה.
"יהיה לי ילד!" צעקתי וסובבתי כמה ראשים של אנשים. אסיף צחקה והעיניים שלה התכווצו מהחיוך המאושר.
הורדתי אותה, לא להזיק חס וחלילה לתינוק שלי.
נישקתי אותה עוד פעם. היא ממכרת.
"טוב, אנחנו רוצים להתחיל, אני צריך את השושבינים אסיף נהרי וליאב בטיטו." הדיג'יי קרא ברמקול. התנתקנו מהנשיקה, כל אחד הלך למקומו. אני לאריאל ואסיף לתבל.

נעמדתי ליד אריאל שהתרגש והתחיל להזיע בידיים.
"אני מת לראות אותה." הוא אמר. הוא התחיל להרעיד את הרגל, הוא היה עצבני ולחוץ. כנראה בגלל שהוא לא עישן היום בכלל.
"אני יודע שזה לא הרגע התאים אבל… אסיף בהריון." אמרתי והסתכלתי על האבנים שעל האדמה. התחלתי לבעוט באחת האבנים שם ואבק התפזר לאוויר.
"אחי! מזל טוב!" אריאל אמר בקול רם, הרמתי את מבטי אליו, חיוך היה מרוח לו על הפנים. הוא מת על אסיף.