"את בסדר?"

היא בוכה ללא הפסקה, מתייפחת. ראשה מונח על השולחן בין ידיה, המסתירות את ההבעה הכואבת על פניה. חברותיה ניגשות ומנחמות, מלטפות, מדברות. היא לא עונה להן. כל מה שרצתה באותו רגע זה להיות לבד, בשקט. לפתע נשמע הצלצול ללכת הביתה. התלמידים בכיתתה מתארגנים, נושאים תיקים והולכים. משאירים אותה לבד, בוכה. היא חושבת שהיא לבדה. היא רוצה רק את אימא, שתחבק אותה במגעה החמים. ואז נשמע קול על ידה: "את בסדר?" זה אותו ההוא, ההוא שחיבבה כבר פרק זמן תמים. היא שותקת. הוא עומד לידה, מקשיב לקול התייפחויותיה הנחלשות. ידו מונחת על כתפה, מנערת אותה מעט. "קדימה, צריך ללכת הביתה." היא רוצה לצרוח עליו לעזוב אותה, אבל המילים נתקעות בגרונה. היא מרימה את ראשה אט אט, מביטה בו. עיניו הירוקות נוצצות מבעד לעדשות המשקפיים שלו. שיערו החום, הפנים המנומשות, הקול שלו, מרככות את הרגשתה. הם היו לבד, בכיתה. עוד מעט תבוא מורה, שתצרח עליהם לחזור לביתם. הוא הולך. פתאום היא שוב מרגישה בודדה, אבל אז הוא חוזר, בידו מונחת פיסת נייר טואלט נקייה. "אה.. קחי." הוא מגיש לה את הפיסה. כשהיא לוקחת אותה, אצבעותיה נוגעות בטעות באצבעותיו. זו הייתה הרגשה מחשמלת, הרגשה ששיתקה אותה לשבריר שנייה, עד שהוא מנתק את אצבעותיו ממנה. היא מקנחת את האף בקולניות, והוא צוחק. הוא עוזר לה לאסוף את חפציה, תוך שהוא מדבר: "חבל שלא השתתפת בהפסקה הפעילה, בגלל זה החברה שלך נאלצה לנהל את התחנה בלעדייך.." הוא ממשיך לדבר, והיא ממשיכה לשתוק. בסופו של דבר, היא מרימה את התיק על גבה. הם יורדים במדרגות אל המבואה למטה, יוצאים דרך הדלת הראשית לכיוון שער בית הספר. הם יוצאים, ולרגעים אחדים עומדים דוממים. "את בסדר?" הוא שואל שוב. היא מהנהנת וכל אחד פונה לדרכו. בדרך היא הרגישה חום בחזה, אבל שוב לבד. "את בסדר?" מהדהד קולו בראשה. היא מחייכת לעצמה, ונכנסת לביתה.