"את אחת ויחידה , אהובה שלי מלכהה…" עונה 2 פרק 28

עונה 2 פרק 28 –

-מנקודת המבט של ליהי, יום הארוחה.-

נכנסנו בפנים, כל פעם שאני נכנסת לבית הזה אני מתפאלת מהיופי שלו, הכל כל כך מבריק
ונקי, ומסודר..
ההורים שלו עמדו בסלון, חייכתי כשראיתי אותם..חובה חיוך לא?
"שלום לך" אמא שלו אמרה לי, יפה רואים שהיופי מימנו..
אבא שלו היה עם פרצוף עצבני, או שבעצם שום מבט, לא ידוע מה אומר הפרצוף השלו
"שלום" אמרתי וחייכתי שוב.
"אז שנשב?" יקיר אמר כדאי להוציא אותי מהמצב המביך הזה, הנהנתי לכן והוא לקח אותי לסלון
"מאיפה את ליהי?" אבא שלו שאל אותי
"באר שבע"
"ואיך הכרת את יקיר?"
"בבית ספר.."
"חתיך הבן שלי אה? לא פרייאר. משיג את היפות ביותר" הוא אמר בגאווה, צחקתי טיפה
זה רמז שאני יפה לא?
"מכל הבחורות של יקיר, את הכי יפה" אמא שלו אמרה, בואו נגיד שרואים שאת האופי הוא לקח מהאבא
אמא שלו כל כך חמודה..שאני בשוק איך היא יכלה להתחתן עם דבר כזה
"אמאא.." יקיר אמר
"מה? אני צודקת! כל אחת יותר שלוכית מהשנייה"
"את בתולה ליהי?" אבא שלו שאל אותי, הסתכלתי עלייו בשוק.
הייתי מובכת רצח! מי שואל שאלות כאלה בכלל??
"אבאאא!" יקיר צעק, שתקתי..אני בתולה, אבל זאת שאלה אינטימית שאני לא מתכוונת לענות עליה.
"אני מתעניין, שהבן שלי לא יצא עם אחת שעברו עלייה כבר כמה.." הוא אמר ובחן אותי
הרגשתי גועל נפש, לבן אדם אין טקט בשיט..כבוד, כלום.
לא פלא שהוא עבריין.
"מישהו רעב?" יקיר שאל מהר, וקם.
לא הייתי רעבה, רק רציתי ללכת הביתה..ולא לחזור לכאן בחיים!
ויקיר, לא יכל להגן עליי? לומר משהו??
לא יודעת אם הייתי מאוכזבת או עצבנית.

מנקודת המבט של יקיר –

רציתי לצעוק , בפנים רתחתי מעצבים.
אבל זה אבא שלי..אני לא מסוגל לצעוק עלייו, לקלל אותו..לריב איתו.
לא מסוגל או מפחד? וואלה לא יודע.
אותו לא מעניין דם , משפחה , עושה מה בראש שלו..
ובגדול..מי אני שיילך נגדו? אולי לי יש חיילים, ועומר בראש משפחת אבוחצירה..
אבל בסהכ הכל..אני בעצם חייל שלו.
ושלא תבינו לא נכון..כאב לי, שרף לי בלב לראות שהוא מדבר אליה ככה ואף אחד לא יוצא להגנתה
שהיא בשקט לא יודעת מה לענות..
ידעתי, היא מרגישה מושפלת.

מנקודת המבט של סהר –

9 בלילה, תחילת שבוע..שונא תחילת שבוע!
אף פעם אין מה לעשות, כולם שבוזים מתים לא רוצים לזוז לשום מקום
ישבתי בטלוויזיה כמו איזה חנון בלי חברים, הרגשתי מטומטם.
"סהר? אתה בבית?" אמא שלי שאלה אותי בשוק כשנכנסה לבית
"כן..שונא יום ראשון נשבע לך" אמרתי
"אז תשב איתי קצת..הרבה זמן שלא דיברנו" היא אמרה, היא צודקת.
פעם הייתי בקשר טוב עם אמא שלי, הייתי מספר לה הכל.
ילדה של אמא אה חחח? יש מצב(;
ומאז התאונה..כלום, רב איתה רוב הזמן, מנסה להתחמק..כל דבר רק לא לדבר איתה.
הרגשתי שאני מאכזב אותה, ששוב פעם רע לה בלב, ולא רציתי שזה יקרה
במיוחד לא לה. והכי כואב שאפילו לא ידעתי למה אני מכאיב לה..
היא התיישבה ליידי ושמה את הראש שלה עליי, אני מכור לאמא שלי!
אם היא לא הייתה אמא שלי, הייתי מתחיל איתה. צעירה ופצצה אמא שלי.
"אז תספר לי קצת..איך בלימודים?"
"את יודעת חחח לימודים" אמרתי וגיכחתי
"וליהי? אתה מדבר עם ליהי?" היא שאלה בקול של תקווה
"כן דווקא יוצא לנו לדבר.."
"נו?"
"מה נו?"
"משהו? כלום..?" היא שאלה בזהירות
"לא.." אמרתי בקול יותר רגוע, נזכרתי בלילה של לפני כמה ימים, ואת היום שהתעלפתי.
"אני בטוחה שאתה עוד תיזכר.." היא אמרה בשקט
"ואם אני לא רוצה?" שאלתי בזהירות, היא לא ענתה.
"אני מצטער שאני לא רוצה להיזכר.." אמרתי, לא ענתה
הרגשתי שאיכזבתי אותה
"אמא?" שאלתי והסתכלתי עלייה העיניים שלה היו עצומות..הרמתי אותה עם הידיים
ולקחתי אותה לחדר הנחתי אותה על המיטה וכיסיתי אותה בשמיכה.
חזרתי לחדר, ישבתי עם הטבעת, שוב.

"תסתכלי עליי.." לחשתי לה והרמתי לה את הראש מהלחיים
היא הסתכלה עליי עם עיניים רועדות..
"למה לקח לך הרבה זמןןןן???" היא צרחה והתחילה לבכות ונתנה לי אגרופים בחזה.
"אני מצטער.." אמרתי שתרביץ, שתוציא הכל.
"זה גיהנוםםם!!!למה לקח לך הרבה זמן?" היא אמרה בבכי
"את איתי עכשיו..הכל יהיה בסדר עכשיו"
"סהר…" היא אמרה בבכי
המכות שלה נחלשו, הבכי גבר.
"אל תבכי בבקשה..תרביצי לי, אני נשבע לך בחיים שלי שאני…." עצרתי.
"איפה אסי?" היא שאלה
הרגשתי מועקה בלב, כאב לי..שרף לי.

נכנסתי לבית שלה, בלי לדפוק.
"אני אוהב אותך.." אמרתי, היא הוציאה את הראש מהמיטה והסתכלה עליי בשוק, התקרבתי אלייה..
ירדתי לגובה שלה, ניקיתי לה עם האגודל את הדמעות וליטפתי את הלחי שלה
"למה את עדיין בוכה? אני פה."
"שבוע?? איפה הייית????" היא צעקה ונתנה לי נשיקה בחזה ובכתה
לא יכלתי לראות אותה בוכה, לא יכלתי!
"יפה שלייי…" אמרתי תפסתי אותה קירבתי אותה אליי וחיבקתי אותה שמתי את הראש שלה על החזה שלי
"אל תבכי…" אמרתי ונתתי לה נשיקה בראש
"שמעתי שחייכת חיוך מאולץ, מה דיברנו על זה שאני רוצה רק חיוך גדול ואמיתי??" אמרתי
היא צחקה, אהבתי לשמוע את הצחוק שלה..הרגשתי טוב.
"כפרההה שליייי" אמרתי ונישקתי אותה
הרגשתי דמעות בשפתיים שלי, היא שוב בוכה.
"אבל אסי…"
"אסי מסכים" אמרתי.

שרקתי לאיזה אחת..מאחורה כוסית, רציתי לראות איך מקדימה
"אני לא כלב אל תשרוק לי" היא אמרה בעצבים…בחורה פלפל סהר אוהב(;
"חס וחלילה כלב" אמרתי כשהתקרבתי אלייה
"מה ילדה יפה כמוך עושה פה בשעות כאלה?" שאלתי, נשבע היא הייתה יפה
ראיתי יפות…אבל היא, יש לה יופי מיוחד, משהו לא מהעולם הזהה!
"בדרך הביתה" היא אמרה
"צריכה טרמפ?"
"לא הולכת או עולה עם זרים"
"למה זר כפרה? סהר יפרח נעים להכיר" אמרתי והושטתי לה את היד
אם זה לא יילך, אני פשוט ינשק אותה. אני מנשק טוב!
"ליהי פרץ"

ניסיתי לפקוח את העיניים לא הצלחתי, הרגשתי מסוחרר רצח.
הרגשתי את הגוף שלי זז מצד לצד, מזיע, צפיתי בגוף שלי מהצד
ראיתי איך הוא זז , איך הוא מנסה לפקוח את העיניים…
ואני? פשוט צפיתי מהצד. לא הצלחתי לחזור לגוף שלי…

"מה את רוצה?" שאלתי בקול קר וקמתי להיות מולה
רק לראות אותה עשה לי רטט בכל הגוף.
הסתכלתי לכל הצדדים, להיות בטוח שאין כאן אף אחד תפסתי אותה ומשכתי אותה לסוף המחששה
"תגיד מה הבעיות שלך?!" היא שאלה בעצבים
"מה?"
"פעם אחת משחק פעם אחת לא פעם אחת כן פעם אחת לא" היא אמרה
"זה אני מותק, מה חשבת שאני מרגיש אלייך משהו? אל תצחיקי אותי…"

שמעתי את השיר חוזה בנשמה של עומר אדם
רק שזה היה הקול שלי…רק תזכירו לי מתי אני שרתי את השיר הזה?
הפעם הייתי בתוך הגוף שלי. שמעתי את השיר , הרגשתי לא טוב
זה היה הקול שלי..הייתי בטוח.
"את אחת ויחידה, אהובה שלי מלכהה.." אמרתי בקול של דיבור ולא של שיר.
השפתיים שלי הזיזו את עצמן ואמרו את זה
פתחתי עיניים, הסתכלתי על הקיר..לא זזתי. כמו בן אדם שקיבל שיתוק
"אני אוהבת אותך הכי בעולם" שמעתי את הקול שלה
הקול נשמע עכשיו מוכר, ידוע, אהוב.
"אני אוהב אותך יקרה שלי" אמרתי
הרגשתי כאב ראש, בחילות
אבל יותר הרגשתי רע בלב, כאילו חצי לב שלי לא נמצא.
אני יודע למה..אני יודע שפגעתי בה
אני יודע שיש לה מישהו אחר ושהיא כבר לא שלי
אני יודע שאני אוהב אותה…אני יודע, כי אני זוכר.
אני זוכר, ואני שונא את עצמי על מה שעשיתי.