"את אחת ויחידה, אהובה שלי מלכהה.." עונה 2 פרק 26

עונה 2 פרק 26 –

מנקודת המבט של ליהי –

"נוו מה אתה דפוקקק??" צעקתי עליו בטלפון, הייתי רותחת מעצבים.
"תירגעי ליהי.." הוא אמר בניסיון להרגיע אותי
"מה תירגעי מהה?? 3 ימים נעלמת לי ודאגתי לך כמו משוגעת!! ואתה לא מוכן לומר לי
אפילו מה קרה??" אמרתי בעצבים, אם הוא היה ליידי, כאפה של השמחות הייתי מביאה לו.
"היה בלאגן, ואני הייתי צריך לסדר את זה..סידרתי וזהו.
מה עוד את צריכה לדעת?!"
"יואו יקירר!!!" צרחתי
"נו יפה שליי.." הוא אמר בקול מתחרט של ילד קטן.
"אל תעשה לי את הקול הזה, אני עצבנית!" אמרתי בקול פחות עצבני
"אבל את יודעת שאני אוהב אותך.." הוא אמר בקול יותר ילדותי
"אוףףף איתךךך" אמרתי בכניעה.
איך אני יכולה לכעוס עליו ככה איך?!
"אז נצא היום בערב?"
"אני צריכה לחשוב על זה, לא ניראה לי שזה מגיע לך."
"טוב אז אני יאסוף אותך ב8 אהבת חיי" הוא אמר, לגמרי מתעלם מימני!!
"יפה לך להתעלם, עכשיו לא יוצאת איתך."
"תתלבשי יפה חיים שלי, היום הכירות עם ההורים אוהב אותך בייי" הוא אמר וניתק.
מה ניראה לו שהוא בכלל ניתק? והורים? מה זה לא. פאדיחותפאדיחותפאדיחותתת!!
נשכבתי על המיטה באנחה, והייתי בפייסבוק
'במבט שלך כישפת אותי..אין חיים אין עולם אין דבר מלבדך..' סהר העלה סטטוס.
נכנסתי לתגובות, כוחו של ההרגל..
'אהבה שלי מאוהב?' מישהי רשמה לו
'בך מעלפת שליי(;' הוא רשם, שקרן.
'חחחח אהוביי♥' היא רשמה, הוא לא ענה. מטומטמת..
גם זה כוחו של ההרגל, האהבה תמיד תישאר, אין מה לעשות
זה משהו שאי אפשר לשכוח..אם שכחתי לא באמת אהבתי, ואיך אני לא יאהב?
הרי הוא החבר הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי, הגבר שלי.

מנקודת המבט של סהר –

עשיתי לה לייק..ממש חולה לה על התחת מה אני יגיד.
נכנסתי לאינסטגרם, הרצתי לייקים, בלי לראות את התמונות סתם עושה לייקים ומעביר
חזרתי להתחלה, וראיתי את התמונות,
'אין דבר יותר יפה מסטוציונר שמתאהב בילדה טובה, קודם הוא משחק בה.
לוקח אותה כסטוץ…ואז רואה שהיא לא כמו כולם, ומרגיש אליה משהו באמת.
היא מצליחה לשנות בו משהו, הוא מפחד להיות איתה, לפגוע בה,
ובו זמנית לאבד אותה.
עכשיו הוא רק צריך לבחור מה הוא מעדיף, לתת לה לשנות אותו או לאבד אהבה אמיתית…' מישהי העלתה את זה לאינסטגרם בתמונה, נשמע לי מוכר..כל כך מוכר, לא ידעתי מאיפה
פשוט הסיטואציה..הרגשתי כאילו היא כתבה את זה עליי, אבל לא קרה לי דבר כזה
או שאני לא זוכר. המשכתי הלאה מהר, דבוק בהחלטה שלי שלא לעשות כלום שיחזיר את העבר
להיזכר במשהו, נזכר במה שאני אומר לעצמי תמיד…סהר אתה לא רוצה את זה, לא רע לך בחיים
אתה לא צריך לזכור..תשכח. תשכח הכל!
אני אומר את זה..כל הזמן מחדש, או שזה בעצם השטן שבתוכי?

מנקודת המבט של יקיר –

הייתי לחוץ, בחיים לא הבאתי בחורה הביתה, טוב לפחות לא להכיר את ההורים.
וואלה משפחה של מרוקואים מהדור הישן, מסתכלים על כל פיפס קטן, דעות קדומות..
אבא שלי בכלל..מסוגל לומר לה לעוף וזהו.
ועד שזה קורה לי..עד שאני מרגיש משהו, שהלב שלי מרגיש משהו..כל דבר חוץ משנאה.
למה להרוס את זה?
"אבא בלי פאדיחות ברור?" שאלתי לפני שיצאתי מהבית לקחת אותה, לוד ובאר שבע..
נסיעה ארוכה, ועוד ליסוע ולחזור? חסר וזה לא יהיה משהו שיראה שאני אוהב אותה.
"זה מה שאתה חושב מאבא שלך שאני עושה "פאדיחות?" קדימה לך תביא אותה" הוא אמר בעצבים, תמיד עצבני. נדירות הפעמים שהוא שמח
"אני לא רוצה פה המון מאבטחים בתוך הבית, פזר אותם..וגם לא דיבורים מתנשאים וכל זה"
"תלך כבר יקיר, אני יחליט מה לומר ומה לא." הוא אמר
"פזר את כולם, פזר." אמרתי ויצאתי מהבית
הלב שלי דפק חזק, בחיים לא דפק לי ככה, התרגשתי? מילה יותר מדי גדולה.
הייתי לחוץ, מה היא תחשוב..מה הם יחשבו, ומה יהיה.
לא התרגשתי, אני לא מתרגש, אף פעם!

מנקודת המבט של ליהי –

הסתכלתי על עצמי במראה, החלפתי אלף פעמים בגדים, כדאי להראות הכי טובה שאני יכולה!
לעשות רושם טוב, משפחה של קלאסה הרי, מרחתי עוד קצת אודם אדום
שיהיה מבריק ויפה, נקי בלי נקודות על האודם, שלא נמרח, שהכל יהיה מסודר.
שמעתי צפירות מלמטה, שמתי מהר בושם, לקחתי את הארנק שלי, לא שמתי בו כמעט כלום
אבל ארנק תמיד מוסיף הרבה להופעה, השפרצתי בושם וירדתי מהר למטה.
"הווופה, שלא יגנבו לי אותך אה מלאך?" יקיר אמר וחיבק אותי מהמותניים וקירב אותי אליו
"אל תנשק אותי, האודם."
"מה אכפת לי? תמיד הייתי מנשק בנות עם אודם, עוד אחת לא יזיק לשפתיים שלי" הוא אמר וקרץ
נתתי לו מכה קטנה בחזה.
"חח אבל עכשיו אני רוצה נשיקה רק מאישה אחתת"
"אתה לא תקבל נשיקה" אמרתי
"כולה אודם יפה שליי, זה יחמיא לי את תראי"
"נו לא..האודם ירד, ואם ימרח? אודם לבד זה מלא זמן למרוח..זה לסרטט, לשים המון למרוח טוב"
"הרצאה על איך שמים אודם אה? תמרחי בשתי הצדדים וזהו"
"אתה גבר אתה לא תבין"
"נו נשיקה..אחת קטנה" הוא אמר בקול של מסכן
הנהנתי לא עם הראש
"מה עד סוף הערב שום נשיקה? אפילו לא קטנה, משהו?" הוא שאל בלחץ
"אכן" אמרתי
"כוסאמק" הוא אמר ושיחרר אותי מהאחיזה והתרחק בעצבים
"כולה נשיקה יקיר"
"תראי איך את עומדת מולי, עם הבגדים האלה..ואם השפתיים האלה, אפילו נשיקה זה טיפה בשבילי. תתחילי להתלבש כמו דוסית באמא שלך"
"אתה באמת רוצה לריב על זה?"
"לא נו..תעלי לאוטו, אבל אני לא שוכח את השיחה הזאת" הוא אמר ועלינו לאוטו והוא נסע
כל הדרך היינו בשקט, לא יודעת..פשוט שקט.
הגענו ללוד, לבית של סהר..הוא עצר את הרכב מול הבית שלו, וירד ואני אחריו
"בואי חיים שלי" הוא אמר והושיט לי את היד
"אני…" אמרתי ונעצרתי, התחלתי לפחד..עכשיו רק התחלתי לעכל..
לא יכלתי לזוז, התביישתי, הובכתי, פחדתי…הכללל
"אל תדאגי , חשבתי שאת יודעת הרי לא?"
"יודעת מה?"
"שגן עדן תמיד שומר על המלאכים שלו..במיוחד על המלאך האהוב עלייו" הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה בראש

מנקודת המבט של סהר , -כעבור יום-

ישבתי על החומה, לבד..רציתי להיות לבד!
הסתכלתי על כולם, על כל הבית ספר..עישנתי סיגריה
כל מי שבא אני מעיף.
אני מסתכל עלייה..צוחקת, מאושרת, ומתנשקת איתו..
ואני שותק, לא מדבר.
לא אומר כלום…
לא אומר…שאני זוכר הכל.