"את אחת ויחידה , אהובה שלי מלכהה…" עונה 2 פרק 20

עונה 2 פרק 20 –

מנקודת המבט של יקיר –

הרגשתי לא טוב, לא בנוח. הסתכלתי לכל הצדדים בפעם האלף
הייתי בטוח שיש מישהו אבל לא ראיתי אף אחד..
"אתה כל כך רוצה ללכת?" ליהי שאלה פגועה
החזרתי את המבט אליה וחייכתי
"שאני ירצה ללכת מימך מלאך שלי?" שאלתי, וחזרתי להביט לכל הצדדים
לא הייתי שם, זה בטוח.
"אז מה יש לך? למה אתה מסתכל לכל הצדדים?" היא שאלה, חזרתי להביט בה.
שמתי את היד מאחור כדאי לבטוח שהאקדח שם, ועשיתי תנועה בכף רגל
כדאי להרגיש את האולר שמוחבא שם, וחייכתי אליה שוב
"מחפש מקום טוב כדאי להיות איתך לבד..אולי נלך אליי?" שאלתי
היא הסתכלה עליי והרימה גבה
"דבעה לא חשבתי ככה…אלא אם כן את רוצה" אמרתי וקרצתי
"חי בסרט חמוד שלי!" היא אמרה וצחקה
"טוב לפחות בואי נעוף מהקניון המטומטם הזה" אמרתי, ושמתי עלייה את היד שלי
הסתכלתי פעם אחת אחורה..אולי נהייתי פרנואיד, זה קורה כשאתה יקיר אבוחצירה.
יצאנו מהגראנד, כאב ראש ומבוך של קניון.
עלינו לרכב, ונתתי גז..הרגשתי הרבה יותר טוב.
"לאן הולכים?"
"את חוזרת הביתה" אמרתי לה
"ידעתי שאתה לא רוצה להיות איתי..יכלת לומר את זה" היא אמר בקול פגוע
עצרתי את הרכב באמצע הכביש בחרקה שגרמה לרעש שניראה לי כל הכביש שונא אותי ומקלל אותי עכשיו.
"אני תמיד רוצה להיות איתך, אני אוהב אותך." אמרתי
אינעל החייים מאיפה זה בא ליייייי?

מנקודת המבט של יובל –

"חטיפה בערים באר שבע, אופקים, לוד , אשדוד אשקלון ומחנות צבאיות,
כעת לא ידוע על כמה חטופים, ואיך תוכנית כזאת גדולה התפתחה לה" שמעתי בחדשות
לאיסטר שה' ישמורר. סגרתי את כל הבית שלי, חלונות דלתות סגרתי וילונות
כיביתי אפילו אורות חוץ מאור אחד קטן, נלחצתי.
אני לוקחת דברים קשה מדי..עזבו אותי.
שמעתי את הצלצול של הפלאפון שלי, קפצתי מפחד ונרגעתי כשהמשיכו להתקשר והבנתי שזה הטלפון.
"הלו?" עניתי
"תסגרי הכל אני בדרך אלייך, אל תפתחי לאף אחד עד שאני לא מתקשר אלייך ואומר לך שאני בדלת ברור?" דניאל אמר מהר
"ברור המפקד" אמרתי
"ביי" הוא אמר, מישהו פה במצב קרבי.
הגברתי את הטלוויזיה בחדשות
"ככל הנראה, כוחות הצבא מסתובבים בערים אלו כדאי לזהות חשודים שעדיין מסתובבים ברחבי העיירות"
שאני ימות, כאן ועכשיו ימות.

מנקודת המבט של אסי –

"זה רגע האמת! אנשים שנכנסו לכאן, וחטפו חלק מאיתנו..מהמשפחה שלנו!
ומכל ערי הדרום, אנחנו פה בשביל זה, לבינתיים הכל היה רק חימום, זה הדבר האמיתי
שאף אחד לא ישתפן, ויעמוד כמו גבר כדאי להחזיר את כל האנשים בלי שום פצוע ברור?!" המפקד שלי צעק
הייתי עצבני, הייתי רותח, לא חשבתי בטוב, לא חשבתי בכלל.
רציתי כבר לצאת לשם, לא שמעתי לכלום מימה שהוא אמר..חיכיתי לקבל את המיקום שלי
וללכת לשם, הייתי חייב בשבילה…אין מצב שאני לא יחזיר אותה איתי…
זה לא הולך לקרות לי שוב, אני לא הולך לעוד מישהי שיקרה לי להחטף כמו ליהי
ישר נזכרתי במקרה של ליהי, בחרדות שהיו לה ובסיוטים שלאחר מכן.
רק בגלל זה…אני חייב להיות שם, בשביל ליז.
לא כמו הפעם הקודמת, שלא יכלתי לעשות כלום עם ליהי…
המפקד חילק לנו את המקומות וכולם יצאו לשטח
אנחנו מקבלים בין הראשונים את המיקום שהתקבל על חוטפים ודברים כאלה
פחות או יותר…ידענו איפה אנחנו עומדים.

מנקודת המבט של ליהי –

כולי רעדתי, פחדתי, חרדות מפעם חזרו לי
בכיתי גם מאחוריי הכיסוי עיניים, ומעל הדבר הזה שעל כל הפנים שלי.
עלו לי זכרונות מפעם שעברה, שמעתי קולות
שמעתי צרחות, קול של בנות, גברים שצועקים חזק..
נרתעתי לאחור כל פעם שצעקו , לא הפסקתי לרעוד
הייתי צריכה מישהו שירגיע אותי עכשיו, הייתי צריכה את זה.
הייתי צריכה את סהר, שיחבק אותי שוב..שישמור עליי כמו פעם
שמתי בום, בום חזק. כולם צרחו, בכיתי יותר, הרבה הרבה יותר.

מנקודת המבט של אסי –

שלחנו רימון אחד, והתחבאנו בכל מיני מקומות
שמענו יריות, כמה אנשים יצאו.
יותר ויותר חיילים התחילו להגיע ולתפוס עמדות
סימנו לי להתקדם קצת, להיות בכוונת טובה לירייה.
כיוונתי טוב, ויריתי לכל הכיוונים, כיוונתי עלאק. פשוט יריתי
הפסקתי והתחבאתי.
שמעתי עוד בום, הסתכלתי מהצד וראיתי עוד אזור מהבניין נהרס
קמתי מהמקום שלי,ורצתי למקום יותר מקדימה ותפסתי מקום לכוונת טובה להתחבא.
הרגשתי באיזה סרט אקשן, רק תזכירו לי בדיוק איפה המצלמות?
מישהו מהיחידה סימן לי לזרוק את הרימון שלי…הרימון האחרון.
ניסיתי לפגוע בכניסה, זרקתי חזק ונשכבנו כולם על הרצפה..
שמענו בום חזק, אבנים עפו עליינו , הרמתי טיפה את הראש וראיתי פתח ,
יריות הגיעו מהצדדים, הוצאתי את הרובה והתחלתי גם לירות
לכל מקום, כמו איזה חמור.
פתאום נהיה שקט, נשבע שמעתי רק את האקדח שלי.
הפסקתי לרגע, ראיתי את כולם מסתכלים עליי כאילו אני איזה חמור
לא אמרו לי שזה נגמר, אינעל היטלר המנאיק מאיפה אני צריך לדעת תגידו לי?!
"עושים כניסה אחורית, ומתפשטים על הבניין, להיות ערני תמיד" המפקד שלי אמר
הנהנתי לכן, וכשאחד המפקדים סימן שזה אפשרי כולם רצו בשקט לכניסה האחורית
התפצלתי מכולם, אני ועוד אחד. כיוונו את האקדח כל אחד לצד למקרה שמישהו יבוא.
הייתה דלת אחת סגורה נעולה
"תיפתחו או שאנחנו פורצים את הדלת!" השני צעק, ודפק מלא על הדלת
אנחנו 2 ה' יודע כמה הם…מה לפרצוץ מההה???
הוא הנהנן לי עם הראש, נתתי מכה עם האקדח למנעול ופתחנו את הדלת
שמענו צרחות, היו שם מלא אנשים עם כיסויים על הראש
"אנחנו החילוץ ששש" השני אמר,
"ליזזזז??" צרחתי, היא היחידה שעניינה אותי עם כל הכבוד.
"אסייי, אני פה אסייי" שמעתי אותה,
עברתי אנשים, הגעתי אלייה, הורדתי את הכיסוי מהראש שלה
ואת הכיסויי של העיניים, נתתי לה נשיקה קטנה בפה
"את בסדר יפה שלי? הם פגעו בך??"
"לא הכל בסדר, אבל אסי..הילדה הזאת שם בצד, היא עוברת טראומה הוא שותקת ורק בוכה.
הייתי ביחד במשאית כשהביאו אותנו לכאן, לך אליה , תנסה להרגיע אותה" היא אמרה, הסתכלתי לצד
הייתה שם ילדה קטנה, ישבה בפינה של הקיר, כולה רועדת, בוכה, בוכה בלי קול.
אבל ראו שהיא בוכה…מסכנה בגיל כזה, כאב לי הלב.
עברתי אליה, שמתי את יד אחת בכתף שלך, היא קפצה במקום וניסתה להתרחק יותר
"זה בסדר, אני כאן לעזור לך, את בטוחה עכשיו.." אמרתי בקול מרגיע,
הורדתי לה את הכיסוי של הפנים ושל העיניים.
העיניים שלה היו נפוחות , אדומות, היא רעדה בכל הגוף , השפתיים שלה רעדו
למה הנאחס הזה תמיד קורה לי?
למה היא הייתה צריכה לעבור שוב את הטראומה הזאת?
רציתי לבכות ביחד איתה, היא באה לפתוח את הפה אבל בכתה יותר
ממש בכתה, כמו ביום הזה, איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה..
"אני כל כך מצטער שאת עוברת את זה שוב" אמרתי בקול שבור,
העיניים שלה נצצו מבכי, הלב שלי נשבר.
אחות שלי הקטנה והיפה..
"א…סי" היא אמרה בשוק ובבכי חזק יותר, הדמעות לא הפסיקו לרגע
והיא פשוט צנחה על הרצפה מחוסרת הכרה.